150 שקל ללילה בחדר עם עוד 5 נשים ושיעור אחד מטורף לחיים

שנים שהם זלגו לי בין האצבעות. התקיימו לצדי, אבל תמיד בתחושת מרחק מתסכלת. עד שאמרתי 'די' ויצאתי לצוד אותם, את הרגעים. החלטתי לא להתפשר ולהתחיל להבחין, להתפלא, להודות ולהתפלש בכל גרגיר וגרגיר של שעון החול הזה שנקרא 'החיים'. זאת העבודה הכי קשה שיכולתי לקחת על עצמי. וכשאני מצליחה, זה שווה כל רגע.
דניאלה דורון, יוצרת טלוויזיה, תסריטאית, עיתונאית, מורה לכתיבה, מגישה וציידת רגעים. הנה השלל הטרי שלה.

>> מיטל שפירו משתפת: טסתי לחו"ל לבד לראשונה בחיי. כדי לעמוד בזה השתקתי את כל הקולות בראש שלי

"נעים להכיר, אני נשמה", ענתה לי השותפה שלי לחדר המעונות בירושלים.

בהמשך, אגלה שהשם הכבד-קליל הזה מתאים לה בול: מצד אחד, היא מטיילת בעולם כשכל חפציה נכנסים ללוקר אחד קטן פלוס אופניים מתקפלים. מצד שני, יש לה, לדוגמה, ערכת קפה מדוגמת ובה משקל אלקטרוני, מטחנה יפנית, פילטר ותערובת מיוחדת שהיא נוסעת לקנות בתל אביב, כי קפה זה משהו שממש ממש חשוב לה.

הסיבה הרשמית שלי לנסיעה לירושלים היתה יום מילואים (!). כך הוגדרה סדנת התסריטאות שהעברתי לקורס העיתונאים של גל"צ בשישי בשמונה בבוקר.

כדי להקליל את זה, "עשיתי דניאלה" – ואני מתייחסת לעצמי בגוף שלישי רק כי זה השם שחברותיי בקופנגן העניקו למנהג הזה: לנסוע לכמה ימים לריטריט עצמוני.

כן, גם בגן העדן התאילנדי, בו ממילא כל יום הרגיש כמו נופש מתמשך (אחת הסיבות לעזיבת האי, אבל זה לטור אחר) הקפדתי מדי חודש לקחת כמה לילות בריזורט משתנה, לארח בו חברה, את הבנזוג, או את אחד הבמביני. ואם זה נשמע כמו מותרות ראוותניות, אז ממש לא – כל לילה כזה עלה פחות ממאה שקל. לפעמים הרבה פחות.

גם לפני הנסיעה לירושלים עשיתי את סדר הפעולות המתבקש: בוקינג – מחיר נמוך תחילה – המקום שנראה יחסית הכי סבבה – בוק.

כי מה זה משנה איפה אשן? המקום הכי יוקרתי יכול לאכזב בגלל מקלחת זרזיפית ובמעונות נשים, אני יכולה לפגוש במקרה את נשמה.

נשמה היא השיעור שלי.

אם בקרב מכריי אני נחשבת לקלילה וזורמת, צועניה צוברת חוויות, מול נשמה אני סלע בזלת בורגני.

אולי זה בגלל שאין לה ילדים לדאוג להם, אולי זה בזכות האמונה שלה באלוהים, ואולי זה פשוט עניין של אופי. אבל נשמה, נשמה חופשית שכמותה, מרקדת בחיים האלה מתוך אמונה שהכל – המיטה הבאה, הארוחה הבאה, השקל הבא – הכל יסתדר מעצמו. כמובן שזה גם מה שמתממש לה בששת העשורים בהם היא חיה.

ברור לי שזאת הדרך לחיות. אבל הו בוי וגירל, כמה קשה לי ליישם את זה באמת. בטח עכשיו, כשמסתיימת שנה ויש כל כך הרבה שיט בירוקרטי שצריך לעשות – חידוש חוזים, הפקדות, ביטוחים, דיווחים… אני מתייאשת רק מלכתוב את המילים האלה.

אז איך עושים את קפיצת ה-TRUST הזאת? איך מתהלכים על החבל הדק של החיים באמונה שלמה ובביטחון מלא שהכל יסתדר ואם לא, שרשת הביטחון תקפיץ אותי בחזרה למעלה בקלילות? אני מבטיחה לעצמי להמשיך לנסות, זה הרי כל מה שאני יכולה לעשות. זה ולהיפגש הרבה עם נשמה, שהחליטה לעשות עלייה.

מלון: STAY ירושלים. מיקום פצצתי, מרפסת עצומה, מטבח משותף וכל מיני סוגים של אנשים (תיירים, משפחות) וחדרים – מיטה במעונות של 6 נשים עלתה לי 296 ש"ח לשני לילות. לינק להזמנות
אוכל: מרקי עלמא. אכלתי בשני סניפים שלהם בירושלים. כל מרק טעים ומנחם יותר מהשני. 20 ש"ח למרק רגיל, אני הזמנתי חרירה (יאם), או 28 ש"ח לקובה, הזמנתי חמוסטה (יאמי).

הייקו על הדרך:

בסמטאות ירושלים
מנופף אליי בהתלהבות
עלה ברוח
*
בעמדת הקבלה
מביטות בי מהמראה
עיני תייר אחר
*
ספסל רחוב
מואר בשמש
מדבקה של חלל