פעם הייתי כזאת מגניבה. היום אני סאחית – וזה עושה לי את זה

שנים שהם זלגו לי בין האצבעות. התקיימו לצדי, אבל תמיד בתחושת מרחק מתסכלת. עד שאמרתי 'די' ויצאתי לצוד אותם, את הרגעים. החלטתי לא להתפשר ולהתחיל להבחין, להתפלא, להודות ולהתפלש בכל גרגיר וגרגיר של שעון החול הזה שנקרא 'החיים'. זאת העבודה הכי קשה שיכולתי לקחת על עצמי. וכשאני מצליחה, זה שווה כל רגע.
דניאלה דורון, יוצרת טלוויזיה, תסריטאית, עיתונאית, מורה לכתיבה, מגישה וציידת רגעים. הנה השלל הטרי שלה.

>> מלכת הקרח: כך אמבט קפוא הפשיר אצלי את מה ששום טיפול לא הצליח

אני מסתובבת ליד השלט שאומר שאכן, זה בניין מספר 10, אבל לא מוצאת את הכניסה למועדון.
וזה מועדון מגניב. מהסוג שפעם הייתי כותבת עליו לטיים אאוט. כזאת מגניבה הייתי פעם. אבל עכשיו, אני אפילו לא מוצאת את הדלת.

בכוונה לא הזמנתי אף חברה להצטרף אליי למסיבה הזאת, שמיועדת רק לנשים. רציתי לרקוד כאילו אף אחת לא רואה, ובשביל זה – הכי כיף לבד. ובאמת שכיף. ממש כיף. ממש ממש כיף.

אני מוצאת את הכניסה, נכנסת בחיוך שמוריד התנגדויות מהסביבה, ורוקדת ורוקדת – אולי לא כמו שאף אחת לא רואה, אבל כן רק עם 23% עכבות.
מסביבי אגם של נשים יפיפיות. חלקן עצורות, ואני מיידית מתנשאת עליהן ב־77% שלי; וחלקן לא רואות בעיניים, ואני תוהה בפרגון אם הן על משהו. כי אני לא. כבר שנים שאני כמעט לא נוגעת בכלום.

ואחרי הפעם הנוראית שלגמתי מכוס הקידוש בירושלים ושוב חטפתי מיגרנה, והפעם הזוועתית שלקחתי שאכטה על המרפסת באיטליה ושוב נכנסתי לחרדות – אני לגמרי לא נוגעת ב-כ-ל-ו-ם.

לגוף שלי, כך מתברר בדרך הקשה, יש אפס סבלנות לחומרים משני תודעה, כנראה בגלל אפקט מצטבר של שנות רווקותיי הסוערות, בהן כל ערב היה נגמר בכמה דרינקים, שאכטה (אם לא וויד, אז רעל העכברים שנקרא "חגיגת") ומיגרנה מתמשכת.

האמת היא שבתקופה ההיא לא הייתה לי בדיוק תודעה לשנות, כי פשוט לא הייתי מחוברת אליה.
הייתי נכנסת לבר או מועדון, וכמו הטרמינייטור – סורקת אותו, מוצאת את הגברבר שמבחינתי יהיה השלל הכי שווה, והשאר – לא יודעת. לא זוכרת.
ועכשיו אני רוקדת, סאחית לגמרי, נהנית מהרעיון שאני רוקדת, סאחית לגמרי, תוך שאני מתרחקת בגמלוניות מרוקדת אחרת, עם 0.0001% עכבות, שמנסה לתפוס את היד שלי.

אחרי שעה וחצי, אני נעצרת, ממש בחריקה, ותוהה לעצמי מתי בעצם המסיבה הממש־ממש כיפית הזאת נגמרת.
ואז – עולה בי התובנה המדהימה: אני לא חייבת לחכות שהיא תיגמר! אני יכולה לחזור כבר עכשיו לארוחה שהבנזוג הכין, לבמביני המצחיקים, למקום שתכל'ס – הכי כיף לי להיות בו, ב־0% עכבות.

אני יוצאת בחיוך מוריד ההתנגדויות החוצה, אל הרחוב, ומתחילה לחזור הביתה, תוהה האם אני באמת־באמת לא מתגעגעת לימים ההם – של יציאות מרגשות, חוויות על־חושיות על־חושניות, גוף פצצה, נפש ריקה וראש דואב? ומבינה ש־כן. עשיתי וי גדול, גדול מדי, על כל אלה. וזה כנראה מסלול החיים הטבעי – כבר לא "טיים אאוט", אלא "את", אבל היי, נשארתי עדיין באותה הוצאה.

לצפייה ברגע לפני המסיבה:

וברגע אחריה:

המלצת החודש:

גם אצלנו הבעיה הכי גדולה בבית היא – המסכים.

הגבולות שהיו נוקשים פעם מזמן הורחבו, ועכשיו, לבושתי, הם רק: לא בזמן הארוחה, לא לפני ארוחת הבוקר ולא אחרי ארוחת הערב (רק עכשיו אני קולטת את ארגון החיים שלנו סביב שלוש הארוחות המשפחתיות הקדושות…).

כמובן שבזכות העבודה שלי, צפייה בסרט או בסדרה עלילתית לא נחשבת זמן מסך, אלא זמן איכות נהדר – אבל יש עוד שני מסכים שהבמביני הצליחו לדחוף בערמומיות לקטגוריית ה"מותר אחרי ארוחת הערב", ואני מתה עליהם:

1. ערוץ היוטיוב Daily Dose Of Internet – קטעי וידאו סטייל "פספוסים", אבל בטוב טעם, בשילוב קטעי טבע מדהימים ותמיד בלי נפגעים, כך שאני מרגישה שהקארמה שלי לא מזדהמת. יש כל כך הרבה סרטונים (שנאמר – Daily) כך שבכל ערב יש במה לצפות, להיקרע מצחוק (אני נקרעת, הם נבוכים) ולתהות – האם לכל אזרחי העולם יש מצלמות בכל חדר בבית?

2. האתר Make it meme – כל אחד ממציא כיתוב משלו לקטעי memes ומדרג את השאר. הזדמנות מדהימה להציץ לנבכי לבם ומוחם של מתבגריי המתוקים, ולרדת עליהם בעדינות המתבקשת.

נ.ב. המעיל של שרית שי מהמדור הקודם הגיע!
גיליתי שכשאני לובשת אותו, אנשים מרגישים בנוח לפנות אליי – אם כדי להחמיא עליו ואם סתם לשיחה (כמו שאני אוהבת), כי מבינים שבן אדם שלובש כזה מעיל כנראה פתוח לעולם. ובכך זכיתי גם להאיר ולהעיר קצת את הסביבה, וגם – בחֶברה (שרית הגיעה במיוחד להעניק לי אותו, ועשינו בוק בפארק).

הייקו על הדרך:

בזמן מדיטציה
שמש מחממת
קפה שהכין אהובי
–
אוטובוס ריק
רק בני, אני
והסדרן

לשליחת הייקו, רגעים מעניינים והמלצות לדניאלה: danielladoronmoments@gmail.com