אנשים נגמרים ברגע אחד: הנבואה העצובה של דן תורן

ילדות וילדי שנות התשעים שבקהל גדלו על דן תורן, ולא רק על השירים שלו. לא הרבה יודעים אבל תורן הוא ממקימי ערוץ הילדים המיתולוגי. מה שנקרא אי אז בניינטיז ערוץ 6. כשהפיד והפושים זעקו על מותו של תורן נהיה לי עצוב כל כך, והראש שלי מיד עשה רוורס למקום השמח שלי, שנות התשעים. לא לקלאסיקה האלמותית "לבן על לבן", לא ללהקת "בלאגן" האנדרייטד שלו ושל דנה ברגר – אלא לערוץ הילדים. רצו לי פלאשבקים של דן תורן מנחה פינה עם בנדנה על הראש וקורא לילדות ולילדים שצופים לשלוח פקסים או משהו. נראה לי שהמילה טלמסר כיכבה שם גם.

>> שיתוף פעולה היסטורי: דילן גפן והלל גזית ביצעו את "הו אילנה" ושברו שיאים של אהבה

אתמול, כמה שעות לפני ההודעה העצובה הזו, הילדה שלי בת השלוש ביקשה שאשים לה ביוטיוב שירי שבועות לילדים. שמתי לקט שירי חג מאחד מערוצי הילדים הרבים שיש כיום, ולקראת הסוף בן זוגי הסב את תשומת לבי לכיתוב המצמרר בתחתית המסך – "בהשתתפות ילדי קיבוץ כפר עזה". "חצי מהם בטח כבר לא בחיים", הוא אמר לי בעצב מהול בהשלמה.

קצת מאוחר יותר, עלתה העונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים". תוכנית שבה כפות רגליו של תורן לא היו מעיזות לדרוך (מצד שני הוא שיחק בטלנובלה "משחק החיים", אז אין לדעת). לשופטת החדשה לאה ינאי מור ולרקדן/שחקן דור הררי ("המפקדת") היה מומנט. שופטת במה שאמורה להיות תוכנית בידור קלילה לכל המשפחה בפריים טיים, סיפרה לכל עם ישראל על אחותה שנחטפה לעזה – מורן סטלה ינאי ששוחררה מאז, למרבה המזל. מולה ניצב שחקן מבטיח, מוכשר וחתיך שפשט את מדי המילואים לטובת בגדי מחול צמודים ומנצנצים, וניסה להחזיק את הדמעות טוב בפנים כשהמצלמה בתוך הפרצוף שלו, בזמן שהיא הודתה לו על כך שהגיע לזירת התופת של פסטיבל נובה, המקום ממנו נחטפה אחותה. כן, ככה נראה המיינסטרים התרבותי שלנו היום בישראל. אין עצוב והזוי מזה.

>> לאה ינאי מור: "כשראיתי את סרטון החטיפה של אחותי, קרסתי"

תורן כתב כל כך הרבה שירים יפים, כמו שאוהבים לומר פה בישראל – נכסי צאן ברזל. הפייבוריט שלי, שהוא כנראה בטופ 10 השירים הישראלים האהובים עליי בכל הזמנים, הוא "אימפריות נופלות לאט". את המילים אמנם כתב מאיר גולדברג, אבל הלחן של תורן הפך את הטקסט המופלא הזה לשיר דקדנטי שמציף את כל חדרי הלב בצונאמי.

"ילד מכין בסלון שיעורים בהיסטוריה
הוא לא שומע צלצול פעמון.
בה בשעה שאתונה פולשת לטרויה
אבא נכנס עם קופסת עוגיות ועיתון

אמא לאבא סודות על האוזן לוחשת
ילד שומע קטעים בשיחה
לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת
אבא אומר שחצי המשכורת הלכה

ובתוך הדפים של הזמן שאבד
אנשים נגמרים ברגע אחד
אימפריות נופלות לאט

כל הדברים יסתדרו כך אבא מרגיע
אמא עכשיו משיבה בחיוך
חייל האימפריה אל קצה היבשת מגיע
ילד נרדם וחולם על קרבות שהיו".

עכשיו השיר הזה נשמע לי כמו שיר נבואי עצוב. נשים ואנשים נגמרו כאן ברגע אחד, ומי יודע כמה עוד נאבד במלחמה הארורה הזו. ילדות וילדי שנות התשעים ידעו דבר או שניים, או עשרים. מימי מלחמת המפרץ עד ימי האינתיפאדה והפחד לעלות על אוטובוס או ללכת להסתובב בדיזנגוף סנטר. ההבדל הוא שבאוויר תמיד היה ריח של תקווה, גם אם היא הייתה מאובקת ומיוזעת. אפשר היה לראות אופק ולהרגיש בגוף שבסוף יהיה טוב.

בא לי שדן תורן (אפשר גם חמי רודנר), או שמישהו ישיר לי עכשיו שכל הדברים יסתדרו, ואוכל להאמין לו.