גם דימוי הגוף שלך במשבר כרגע? הנה מה שתוכלי לעשות
הגוף הוא הבית שלנו, וכשהכל מסביב נחרב - גם הוא הופך להיות קצת רעוע. מעין קרת, לשעבר סופרמודל וכיום מנהלת המרכז לקידום דימוי גוף חיובי, בטור שעושה קצת סדר
איך אני נראית? האם זה משפט פריבילגי מעולם אחר, שלפני ה-7 באוקטובר? איך אפשר לדבר על דימוי גוף בימים שהתופת הכי קשה שיש מרחפת מעלינו? האמת, אני לא יודעת.
>> חלום שלי לישון: טיפים מעולים לשינה טובה בלילה
הזיכרון שלי לוקח אותי שוב ושוב אל הנערות שהעברתי להן סדנת דימוי גוף בכפר עזה לפני כשלוש שנים. ישבנו בחדר בקיבוץ. היה מן שקט מתוק באוויר עד שמצאנו איך לחבר את הטלוויזיה. אני זוכרת את התמימות, החוכמה וטוב הלב שלהן כאילו זה היה אתמול. זוכרת גם איך הן ביקשו שאבוא שוב, כי הייתה לנו שיחה כל כך חזקה, מלאת תובנות יפהפיות על גוף, על גבולות ועל יופי. אני לא יכולה אפילו לשאת את המחשבה על מה איתן היום.
אבל הסיפורים מתחילים להגיע אליי: אכילה מופרעת שחוזרת, קושי להיות בתנועה, התעלמות מהגוף ומהצרכים שלו. כל אלה עולים ביתר שאת בימי המלחמה. דימוי גוף הוא ממש לא רק כמה אנחנו עפות על המראה החיצוני שלנו. הוא גם תפיסת מסוגלות, הערכת תפקוד וגמישות ביחס לשינויים. אלו יכולים להיות היתדות של התקופה הנוכחית. כשהגישה כלפי הגוף שלנו היא חיובית ומרגיעה, כשיש לנו נרטיב על הגוף כמלכד ומארגן – אנחנו סומכות עליו יותר. מכירות, מכבדות, מעריכות את הכוחות שלו ומקבלות את המגבלות שלו. העמדה הזאת מגיעה עד למבט שלנו על עצמנו, אפילו באיך שאנחנו רואות את עצמנו מראה.
איגדתי לכן כמה מחשבות וטיפים שיכולים לעזור לנו כדי לחזק את החשיבה החיובית על הגוף, ולמזער את הנפילה להלקאה עצמית:
להיתקע בדברים זה כל כך נורמלי
אישה צעירה סיפרה לי שבימים האלה "אני לא מפסיקה להיתקע בדברים״. הגוף תשוש יותר, זה טבעי. דאגה, פחד, חרדה, ייאוש ועצב וכל הרגשות השליליים דורשים המון אנרגיה, וגם הקשב לא ממוקד. אם את מרגישה שאת מבולבלת בתנועות, או זזה לאט או מהר יותר מהרגיל – זה בסדר. התנועות הכי פשוטות דורשות עכשיו יותר ריכוז אצל חלקינו, וזאת יכולה להיות הזדמנות לשים לב ולהבין: מה הגוף שלי צריך כרגע? להוריד הילוך? להתכנס פנימה? גם אם אין תשובה – לפעמים כל מה שצריך הוא רק לתת לתחושה מקום, עם חופן של חמלה.
מבט במראה יזכיר לך מי את
יש לנו את הדרך שלנו לאסוף את הגוף והנראות שלנו. בנינו אותה במשך שנים. לעיתים הנראות היא שאיפה לכוח, נורמליות, שייכות. פעמים אחרות נפנה דווקא את חוסר האונים, האשמה או הכעס שלנו אל הגוף. מפונה מעוטף עזה אמרה לי: "אני לא רוצה את כל הבגדים שנותנים לי פה, אני מתגעגעת לבגדים ולתכשיטים שלי, שבבית". מפונה אחרת אמרה: "תמיד אהבתי יד שנייה, יש לי בגדים מלפני כן ויש מעכשיו״. ברור שנוצרת מורכבות גדולה מהרגיל בארגון ואפילו בתחושת ההמשכיות עם בגדים, היגיינה, טיפוח ואיפור כשאין לנו זמן ופניות רגשית. אנחנו לא תמיד מספיקות לארגן את הגוף והתודעה כמו בדרך כלל (אזעקה, למשל, היא אירוע שקשה להתכונן אליו) – ונוספת חוסר וודאות לגבי מה הציפיות ומה הרגישות חברתית הנדרשת.
גם כאן – חמלה, ונשימה. תזכרו שהגוף לפעמים מספר את מה שאנחנו לא יכולות. אפשר לזכור שמראה חיצוני יכול גם להיות עוגן, קרקוע. מבט במראה יכול לאפס ולמקד את הקשב. להביט בעצמינו, לזהות את עצמינו. אנחנו אפילו יכולות לזהות רגשות בתוך המערבולת, דרך השתנות הפנים. אפשר לברר עם עצמינו: מתי אנחנו פונות לנראות, מה היא נותנת לנו, במה היא לא תורמת לנו. מה אנחנו יכולות לשנות קצת? ואם לא עכשיו, אז לסמן לעצמנו להמשך.
לאגור או לשחרר – את בוחרת
שמעתי לא מעט עדויות בסגנון: "הרגשתי זרות בגוף, חוויתי תחושות שלא הכרתי", ברגע שפרצה המלחמה. בואו נתחיל לזהות ולהכיר תגובות של הגוף במצבים תודעתיים ורגשיים שונים. יכולות לשאול: מה אני מרגישה כרגע? ולזהות מה יעזור לי בנקודת זמן הזאת. אולי למשל טוב לי להיאנח, לצעוק, לשיר, או דווקא לנוח, לשתוק, לעצור.
"אני לא מפסיקה לאכול ולעשן", שמעתי הרבה נשים מספרות. זה בסדר. תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. עם זאת, בואו נפתח מנעד של אפשרויות להרגעה דרך הגוף. נבין את ההבדלים בין ריצה למשל, שבה הגוף פועל בעצימות גבוהה, לבין נשימה, יוגה, ריקוד. הכל שאלה של מה אני צריכה, ומתי. אולי עוזר לי לעשות את אותו תרגיל כמה פעמים או לחזור על ריטואל קבוע כל בוקר? מה הפעולות הראשוניות ביותר שאני יכולה לעשות כדי להכניס תנועה לחיים, אפילו ברמה המינימלית?
תודה לרוני גברעם סידיס, פסיכולוגית ספורט, לשחר כהן, פסיכולוג רפואי וללירון שמעוני, דיאטנית קלינית, על העזרה בסיעור המוחות.