גזלייטינג להמונים: מי אמרה התעללות רגשית ולא קיבלה

לפני כמה שבועות הלכתי להפגנה בקפלן עם חברה. בואו נקרא לה י'. שתינו נשים למודות הפגנות, צעדנו עד אז כל אחת בגפה להפגנה בלי לחשוש יותר מדי, אבל אז נתקלנו בפוסט של חברה אחרת שסיפרה על החוויה המזעזעת שעברה בשובה מאחת ההפגנות. ותודה למשפחת לה פמיליה, ולמי שהחליט לשסות אותם במפגינים ובמפגינות. הפוסט המצמרר שלה הגיע עד הכנסת, ועד גדרות התיל שמקיפות את הלב שלי.

>> הממשלה מפקירה מיעוטים ונשים. זה שוב נגמר ברצח

אז להפגנה ההיא צעדנו ביחד, י' ואני. היא הכינה שלט, בלי התחכמויות וגרפיקה מושקעת או קאץ' פרייזס על להיטים מהניינטיז. השלט של י', לא היה מהז׳אנר הזה בכלל. היא פשוט כתבה בטוש שחור על גבי בריסטול לבן – "לגבר שניסה לרצוח אותי יש הרשעה אחת".

התגובות של הסובבים אותנו נעו בין מבטים המומים להרכנת ראש וחיפוש אחר השלט הקריאייטיבי הקרוב, ובין שאלות תמות של "מה באמת מישהו ניסה לרצוח אותך?" לחיבוקים מנשים זרות שלא יכלו לעבור לסדר היום. את השלט הזה כתבה י' בתגובה לחוק האיזוק האלקטרוני שהופל על ידי בן גביר וחבר מרעיו, בטרם הציב תנאים מופרכים כמו אישום או הרשעה קודמים.

קאט לכמה שבועות קדימה, לכתיבת שורות אלה. השבוע נולדה מילה חדשה בשפה העברית. שם פרטי: גזלות, שם מלא: גזלות דעת. כן, הגזלייטינג מת, יחי הגזלות. כולם מסביב מברכים ואומרים לאקדמיה ללשון העברית בשעה הטובה, וזה מאוד מציק לי. אני עדיין מנסה להבין מה כל כך מציק לי ויושב לי כמו אזיק אלקטרוני בגרון. גדרות התיל שהקמתי בכל הנוגע לנושא הזה, פוצעות אותי ככל שאני מנסה לחפור את דרכי פנימה. האבסורד הוא שבכלל לא אני היא זו שחוותה את זה על בשרה. חברה טובה אחרת שלי, שבעקיפין קשורה גם לכל החברות שהוזכרו קודם לכן, היא זו שנגזלה בשם הגזלייטינג, הגזלות, וואטאבר. היא סבלה ממערכת יחסים שהייתה מבוססת על התעללות רגשית כבדה ומניפולציות רגשיות שגרמו לה לאבד מגע עם עצמה ועם הסביבה שלה, עוד לפני שזה הפך לטרנד. שבועות בודדים אחרי שהקשר הזה נגמר סופית, גם היא נגמרה. היא שמה קץ לחייה.

היום אנחנו כבר יודעות ויודעים שהתופעה השקופה והכואבת הזו כל כך נפוצה, אבל לעברת אותה זה לא הפתרון. זה לא מה שיעלה אותה לתודעה ברמה שאשכרה תציל חיים, ואותה בטח שאי אפשר לאזוק באזיק אלקטרוני. בכתבת השער של גיליון מאי של "את", מככבת איגי וקסמן. זכיתי לראיין את אלילת הנעורים שלי מהניינטיז, שסיפרה באגביות על החבר המתעלל שלה מהעבר. היא התחתנה כבר לפני יותר מעשור ויש לה שני ילדים, אבל החבר המגזל שלה עדיין מבקר אותה בסיוטים מדי פעם. "יש מישהי שלא היה לה חבר מתעלל", היא שאלה אותי בחוסר פליאה. זאת המציאות של נשים רבות, רק שהן לא מודעות לזה בזמן אמת. זה יכול לקרות לכל אחת, בכל גיל, ובכל זמן נתון. את יכולה לחיות במציאות הזו שנים ולהתפורר קצת קצת, לאט לאט, כל יום עד שתבחיני שנותרו ממך רק פירורים.

השנה האחרונה מלמדת אותנו שאפשר גם לחיות במציאות קולקטיבית של גזלות דעת. רבות ורבים מאיתנו מצאו את עצמם במערכת יחסים שלא ביקשנו לעצמנו, כאשר הצד השני מאיים לרמוס אותנו, את הזכויות שלנו, את החופש שלנו. הצד השני, זה שמכתיב את הטון ביחסים האלה, מנסה לגרום לנו לחשוב שזה הכל בראש שלנו, שמי שאשם במצב המחורבן במדינה זה אנחנו, שאנחנו אלה שהורסים לכולם ולעצמנו – וכל זה בזמן שמנסים עוד ועוד לצמצם ולהקטין אותנו. אבל גזלייטינג זו לא גזירת גורל, גם עם חצי מדינה שבויה בה, או 51 אחוז מהאוכלוסיה, תלוי מאיזה זווית מסתכלים על זה. העניין הוא שהדרך היחידה לנצח את הסיוטים היא לפקוח את העיניים.