יש עוד "גני זוועות" בישראל – וזו מציאות הבלהות של כולנו

לפני חודש בערך איבדתי 400 עוקבים. לא בגלל רצף של התבטאויות שנויות במחלוקת, אלא בגלל דבר אחד שאמרתי. נגעתי בנושא שהורים רבים מעדיפים להרחיק מעצמם עם המשפט "לי זה לא יקרה". ועם כל הכבוד, אין לי בעיה עם "לי זה לא יקרה". יש לי בעיה עם "לילד שלי זה לא יקרה". כי זה קורה.

>> הילדה שלך במצוקה בגן? אלה הסימנים שבאמת כדאי לבדוק
>> אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – וגם לא על הלב של ההורים שלהם

במקרה שזכה לכינוי "גן הזוועות", אף שלצערי הוא רחוק מלהיות המקרה היחיד, היה מזל גדול ששני אנשים הבינו שהם לא יכולים פשוט להתעלם. הראשונה היא המדריכה של חוג החיות, שבמקרה נחשפה לסיטואציה, שיכלה גם לא להיחשף אליה, שבה היא ראתה שהוציאו ילד מחדר חשוך, ופנתה למשטרה. היא יכלה לפחד ולא ללכת למשטרה, אבל היא בחרה לעשות את זה. גם במחיר של פרנסה.

ושם התכוונו לסגור את התיק. כי זו בסך הכל "תלונה ללא ראיות״. אבל היה שם חוקר אחד שהתעקש ללכת ולפתוח את המצלמות. ובזכות שני הגיבורים האלה נחשפו במשך 20 ימים בסך הכל, 400 מקרי התעללות בתינוקות. ואנחנו חושבים שלנו זה לא יקרה כי הגננת מחייכת, כי היא שולחת תמונות, אבל מסתבר שזה יכול לקרות.

הסיבה שנטשו אותי 400 עוקבים היא שאמרתי שכשילד בוכה יום אחרי יום בכניסה לגן, נאחז בכם ומסרב להיכנס, אל תבטלו את זה אוטומטית כקשיי הסתגלות. תבדקו. יכול להיות שהוא באמת בוכה בגלל קשיי הסתגלות, אבל יכול להיות גם שלא. ובדיוק בגלל זה צריך לשאול שאלות, לבדוק, להגיע לביקורי פתע בגן, ובמידת הצורך גם לתעד בדרכים חוקיות. כי בכי של ילד הוא לא תמיד רק בכי של פרידה. לפעמים זו הדרך היחידה שלו לספר לנו שמשהו לא בסדר.

שיתפתי חברה במקרה שקרה לחברים שלי בגן, גננת שמנעה שתייה מהילדים. את הפרצוף המזועזע שלה היא לא הצליחה להסתיר, אבל רגע לאחר מכן היא אמרה ״כן, זה לא תקין. אבל זה לא דרמטי, בואי, בבית ספר יהיה לו יותר גרוע, את יודעת מה הולך שם?". הגענו למצב כל כך גרוע שאנחנו כבר אומרים ״לא נורא, יש יותר גרוע״. אז זהו, שלא. מניעת שתייה היא לא מכה, וצעקה היא לא חניקה. אבל ממתי אנחנו צריכים לחכות שילד יחטוף מכות כדי להחליט שמה שעושים לו בגן הוא בלתי נסבל?

אפס עד שלוש, אפס אחריות

והכי מקומם? שילדים מגיל לידה עד שלוש בכלל לא זוכים למערכת חינוך ציבורית אוניברסלית שתבטיח להם מסגרת ראויה ובטוחה. המדינה משאירה הורים רבים לחסדי השוק הפרטי, לגנים שעולים אלפי שקלים בחודש, וגם המחיר המופקע הזה לא מבטיח שהילדים שלהם נמצאים בידיים טובות. לפעמים בדיוק להפך, הם נופלים לידיים של השטן. הפיקוח לא מספק, המחסור בנשות צוות מקצועיות ומוכשרות זועק לשמיים, והורים נאלצים להפקיד את הדבר היקר להם ביותר בידי מסגרות שלא תמיד מאפשרות להם לדעת מה באמת קורה מאחורי הדלת הסגורה. הסטנדרטים כל כך נמוכים, שבחלק מהגנים הפרטיים נדמה שמספיק שיהיו לך שתי ידיים ושתי רגליים כדי להתקבל לעבודה. זו הפקרה פושעת של המדינה. זה לא אמור לקרות. ילדינו הם לא הפקר.

אולי זה מכווץ אתכם עכשיו, אולי אתם מרגישים שאני מאשימה את הקורבן. אבל אני לא מחפשת אשמים, אני מבקשת אחראים. והקורבנות היחידים כאן הם הילדים שלנו. התפקיד שלנו הוא להגן עליהם, לשאול שאלות, לבדוק ולא להתעלם כשמשהו מרגיש לא בסדר. אל תפחדו להיות ההורים ששואלים יותר מדי שאלות, שמגיעים לגן בלי להודיע מראש, שמתעקשים לקבל תשובות. כי איכשהו הפכנו את זה לנורמה: שמים והולכים. מפקידים את האוצר הכי יקר שלנו בידיים של מישהי שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה איתה מאחורי דלת סגורה, במשך שמונה שעות ביום. אמון הוא דבר חשוב, אבל הוא לא יכול להיות צ'ק פתוח.

ורק תדמיינו, חס וחלילה, את הילד שלכם בוכה יום אחרי יום בכניסה לגן, נאחז בכם, מסרב להיכנס. ואתם, בלחץ של הבוקר, מספרים לעצמכם שזה נורמלי, ש"כל הילדים ככה". ואז, יום אחד, אתם מגלים שהוא בכה את נשמתו, כי שלחתם אותו מידיים חמות לידיים של השטן

 

לפני שנתיים בגן הזוועות בחדרה, היה אב שהגן בחירוף נפש על חברתו הטובה, חגית, הגננת של הבת שלו. כשכל ההורים הטיחו בה האשמות והגישו עליה תלונות – הוא עמד מאחוריה וליווה אותה לבית המשפט. הוא הגן עליה עד לרגע שהוא פתח את הטלוויזיה – ובחדשות – ראה איך החברה הטובה שלו, זו שנוסעת איתם לחו״ל, חוגגת איתם חגים ומבקרת אצלם 3-4 פעמים בשבוע – דורכת על הראש של הבת שלו ומטיחה אותה ברצפה.

אמון הוא לא תחליף לפיקוח. אסור לנו להפקיר את הילדים שלנו, ואסור לנו להמשיך לספר לעצמנו ש"לילד שלי זה לא יקרה". בשנים האחרונות נחשפים עוד ועוד מקרים של התעללות בגנים, וכל מקרה כזה מזכיר לנו עד כמה האמון שאנחנו נותנים במי שמטפל בילדים שלנו עלול להיות עיוור. אני מתחננת, אל תגידו "לילד שלי זה לא יקרה". כי אתם האנשים שהילד שלכם סומך עליהם יותר מכל, אלה שאמורים לראות אותו, להקשיב לו ולעשות הכל כדי להגן עליו. ורק תדמיינו, חס וחלילה, את הסיטואציה שבה הילד שלכם בוכה יום אחרי יום בכניסה לגן, נאחז בכם, מסרב להיכנס, ואתם, בלחץ של הבוקר, מספרים לעצמכם שזה נורמלי, שזה תקין, ש"כל הילדים ככה". ואז, יום אחד, אתם מגלים שהוא בכה את נשמתו כי שלחתם אותו מידיים חמות לידיים מכות, מתעללות, חונקות ומסכנות חיים.

אבל חשוב לי לומר גם את זה: אם זה קרה לילד שלכם, האשמה היא לעולם לא שלכם. היא של מי שפגע בו, ושל מי שהיה אמור לפקח, להגן ולמנוע את הפגיעה. האחריות שלנו כהורים היא להיות ערניים, לשאול שאלות ולא להתעלם מסימני מצוקה. האחריות של המדינה היא לדאוג שלא נצטרך להיות חוקרים פרטיים כדי לדעת שהילדים שלנו בטוחים בגן. כי כל עוד המדינה לא עושה מספיק כדי להגן עליהם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצום עיניים. ובעיקר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיד: "לילד שלי זה לא יקרה".

הטור נכתב לזכרה של התינוקת יסמין וינטה, שנרצחה בגיל שנה בידי סייעת בגן הילדים.