"חשבתי ששונאים אותי. היום אני מבינה שקינאו בי"
בגיל 20 בר מיניאלי עדיין מכורה לסדרות מצוירות, אבל בשם האיזון יש לה ארבעה קעקועים. עם גב של 142 אלף עוקבים, היא חוצה את הקווים אל עולם המבוגרים ומדברת בכנות על הפרעת האכילה ממנה סבלה
"הפרעות האכילה שלי באות והולכות. היום יש לי יותר ביטחון עצמי וכשזה קורה אני יודעת לזהות, אבל עדיין יש נפילות", מספרת בגילוי לב השחקנית בר מיניאלי, 20 , על הבעיה שהתעוררה אצלה בתיכון. "יש לי תקופות מאוזנות, אבל לפעמים עדיין קשה לי לאכול. כל הרעבה כזו עלולה להביא אחריה בולמוס זלילה. זה תלוי בדברים נפשיים, חברתיים, משפחתיים, בשברון לב. אני חושבת שעם כל אלה התמודדתי קשה יותר מאחרים". מיניאלי, שחקנית בתיאטרון צה"ל, עובדת בימים אלה על הצגה חדשה בתיאטרון גשר ומצטלמת לעונה השנייה של הסדרה "סקיי" בניקולודיאון. היא ג'ינג'ית אסלית, ורבלית, רגישה ומוכשרת מאוד, וסומנה כהבטחה עוד כילדה. היא בתה של השחקנית אריאלה רבינוביץ', שפרצה בשנות השמונים בסרטים כמו "שפשוף נעים", "בחינת בגרות", "הקיץ של אביה" ו"בנות". אביה רוקח ומדקר, והיא הצעירה מבין ארבעה ילדים. אחיה הבכור, אור, השתתף ב"נינג'ה ישראל".
"סבלתי מהפרעת גוף דיסמורפית חמורה מאוד, שהמשמעות שלה היא שלא ראיתי במראה את האמת, אלא עיוות. הרגשתי
שמגיע לי רע"
מגיל שש ראינו את מיניאלי הצעירה בשלל פרסומות ובסדרה "טקסי דרייבר". כשהייתה בת 14, היא שיחקה בשלוש עונות של "קופיקו", ובהמשך היא כיכבה בסרט "אבוללה", בסדרות "משפחה בהנפקה", "צפוף" ו"כפולים", בתפקיד הראשי במחזמר "אנני" ועוד. היום, עם 142 אלף עוקבים באינסטגרם, רובם כנראה עדיין בחטיבת הביניים, היא מוכנה לחצות את הקווים אל עולם המבוגרים. השאיפה: חוזה בתיאטרון ("למרות שמסדרות מתפרנסים הכי טוב"). בגיל 16 היא החלה ללמוד בתיכון תלמה ילין ומהנקודה הזאת ואילך, לדבריה, הביטחון שלה החל לצנוח. "רציתי להיות הכי יפה, הכי שווה ושהכי יסתכלו עליי, אבל היו לי גוף של ילדה, לא מספיק תחת ולא מספיק כלום, והבנים כבר היו עם זקן", היא מספרת.
>> מה גורם לאנשים יפים לחשוב שהם מעוותים?
"רציתי להרגיש בוגרת, מה שמלמד עד כמה לא הייתי כזו, והיה לי קושי נפשי כי לא הייתי שלמה – לא עם האדם שהייתי, ולא עם המציאות שחייתי בה. מכיוון שלא הייתי מספיק בוגרת כדי להשתנות מבפנים, ניסיתי
לשנות את הבחוץ, וכאן נכנסה לתמונה הפרעת האכילה".
היית ילדה מלאה?
"בכלל לא, אבל מבחינתי הייתי מלאה. הרגשתי שיש לי בטן ורציתי שתהיה שטוחה יותר. סבלתי מהפרעת גוף דיסמורפית חמורה מאוד, שהמשמעות שלה היא שלא ראיתי במראה את האמת, אלא עיוות. הרגשתי
שמגיע לי רע. לא הסתדרתי עם ההורים ועם חברים, הכול היה מעפן ושנאתי את עצמי. עד היום אני יכולה להתלונן גם כשהכול תקין לכאורה, ומסביב אומרים לי: 'על מה את מדברת'. אני לא היחידה. יש הרבה צעירות
שתופסות את הגוף שלהן באופן מוקצן".
"החברה שבה אנחנו חיים אובססיבית לאוכל. מה זה אוכל? הרי לא עושים ביג דיל מדלק"
מה באמת הפריע לך?
"הרגשתי שאני לא שולטת בהרבה דברים בחיי. תלמה ילין היה תיכון תובעני. מה שאומרים עליו הוא נכון – גם התחרותיות וגם הרצון להצליח בכל מחיר. היו לי קשיים חברתיים. חשבתי ששונאים אותי, והיום אני
מבינה שקינאו בי. סבלתי ממערכת החוקים של בית הספר. הייתה לי כבר קריירה פורחת ופתאום הכתיבו לי, למשל, אם אני יכולה או לא יכולה לצאת לצילומים. צריך לזכור שאנחנו מדברות על גיל הטיפש־עשרה,
שהוא בעייתי כשלעצמו. הדרך שלי לשלוט איכשהו במצב הייתה דרך הגוף שלי והאוכל. היום זה נראה לי דבילי. בנות ה־ 16 של היום יותר מתקדמות ממני, ועדיין החברה שבה אנחנו חיים אובססיבית לאוכל – או שאוכלים אוכל הכי בריא ומזין או שהוא רע לתפארת, אבל מתעסקים בזה כל הזמן. מה זה אוכל? הרי לא עושים ביג דיל מדלק".
איך הסביבה הגיבה למצב שלך?
"אף אחד לא ידע. לא ראו עליי כי לבשתי בגדים גדולים. יום אחד אימא שלי מצאה במקרה קבלה בסך מאות שקלים על חטיפים שקניתי. אמרתי לה שזה כבר לא קורה והיא האמינה. היא רק ביקשה שלא אעשה
את זה לעצמי".
עד כמה את חרדתית?
"מאוד. בעבר היו לי התקפי חרדה קשים, כל פעם מטריגר אחר, עד כדי שיתוק זמני פעם אחת. לימדתי את אימא שלי איך לטפל בי כשזה קורה. זה אומר בעיקר לדאוג שלא אפגע בעצמי בלי לשים לב, כי זה עלול
לקרות בלי כוונה. במצבים כאלה הייתי צריכה שיחבקו אותי חזק. מכיתה ח' אני מטופלת אצל פסיכולוג פעם בשבוע וזה עוזר לי. בעיניי, זה משהו שכל אחד חייב לעצמו. היו לי הפסקות בטיפול לאורך השנים ואז גם קרו כל המעידות שלי".
"חבל להתעסק בשמנה או רזה, במחשבות אם הבטן דקה ואם הציצי גדול. כל אחת ראויה לאהבה"
מהו הגילטי פלז'ר שלך היום?
"אני מכורה לסדרות מצוירות ולקנאקים, אני אוהבת לעשות לעצמי וגם לאחרים. יש לי ארבעה קעקועים – הם מוסתרים והם רק שלי, וכנראה אעשה עוד".
ממרומי גיל 20, מה תגידי לבר בת ה־16?
"שחבל להתעסק בשמנה או רזה, במחשבות אם הבטן דקה ואם הציצי גדול. חשוב לי להדגיש עד כמה ההתעסקות באוכל היא ביזרית. כל אחת ראויה לאהבה, ולא משנה איך היא נראית. האהבה שאת הכי ראויה
לה היא אהבה עצמית. כמה מאמץ אנחנו משקיעים כדי שמישהו אחר יאהב אותנו כל הזמן, אבל אי אפשר לאהוב אדם לא שלם, שלא אוהב את עצמו, שכל האהבה שהוא רוצה היא מאחרים".
צילום עדי סגל ל־Artbook
ניהול קריאייטיב טל קליינבורט
סטיילינג דניאלה קפלוטו ל־Artbook
איפור מורן אילנברג ל־Artbook
שיער אוראל עטון ל־Artbook