בייבי בלוז: יש דרך להקל על הכאב וללמוד לאהוב את הילד שלך
כשהמחזאית והשחקנית מיכל עוזיאל ילדה את בתה הבכורה, היא גילתה עולם חדש וסוחף של רגשות כמו כעס, אשמה, כאב, אכזבה ועצבות גדולה. בטור אישי חשוף ויפה היא מספרת על תופעת הדיכאון אחרי לידה שכל כך הרבה נשים חוות ומתביישות בה, ומזמינה אתכן למחזה שיצרה בנושא
ביום בו נולדה בתי הבכורה אלונה, גם אני נולדתי מחדש. הוענק לי התואר שהרבה נשים מחכות לו. תואר שמעולם לא עצרתי את עצמי לשאול אם אני רוצה בו וחייב אותי מעתה להיות מאושרת, להודות על מה שיש לי ולדעת שמרגע זה ועד סוף ימיי עליי להגשים את הפוטנציאל הטבעי שהאימהות הקדומות שלי טבעו בי.
>> "אני לא יודעת אם אני רוצה להיות אימא": עינת ויינבוים מנפצת את הטאבו הכי קדוש בישראל
אבל כל אותם רגשות "טבעיים" לא הגיעו ובמקומם הופיעו רגשות אחרים – כעס, אשמה, כאב, אכזבה ועצבות גדולה. לא הצלחתי להבין על מה כולם מדברים, מה הוא האושר הזה ולמה הוא לא מגיע לפתחי? מה לא בסדר אצלי? הגוף הפצוע שלי היה תזכורת מתמדת לשינוי, למה שלא יחזור לעצמו לעולם. כל הזמן פחדתי שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם לא ישובו ומעתה עליי לשאת לנצח באשמה שהתואר הזה לא מגיע לי.
אני זוכרת בוקר אחד אחרי לילה ללא שינה, טיילתי בעיר כשבתי בעגלה ומולי נעצרה אישה מבוגרת שהסתכלה עליה ואמרה: "איזו מתוקה, את בטח נורא מאושרת!". הבטתי בה בעיניים בורקות ולחשתי "לא, אני לא", ומיד התמלאתי באשמה נוראית.
אני זוכרת את עצמי קוראת את המילים הראשונות בספר ואת הדמעות זולגות מעצמן. פתאום הרגשתי שיש לי מקום בעולם. שיש עוד כמוני. אני לא היחידה
כמה שבועות אחרי הלידה נקישה בדלת העירה אותי משינה קצרה מאוד. בפתח עמדה מכרה שלי שלמדה איתי בתיכון. היא אחזה קופסאות עם אוכל שהכינה. עוף, שעועית, אורז וסלט. "קחי זה בשבילך", היא אמרה. "שמעתי שילדת לא מזמן. אני מתנדבת בעמותה שנקראת 'אם – לאם'. אנחנו מבשלות לנשים שילדו ואם תרצי אפשר לשבת קצת ולשוחח". הייתי כל כך מופתעת. היא נכנסה לביתי כמו משב רוח נעים ומשום מקום ללא כל הכנה מוקדמת, התחלתי לבכות. כשחיפשתי באינטרנט אחר אותה עמותה הגעתי לליאור תירוש ובלי לחשוב פעמיים צלצלתי אליה. קבענו להיפגש ומצאתי את עצמי יושבת במרפסת ביתה, מניקה את בתי ומקשיבה לחוכמתה וניסיונה הרב עם נשים שעברו קשיים לאחר הלידה. רגע לפני שנפרדנו, היא הניחה בידי ספר וביקשה שאקרא אותו – "הדובה הגדולה" שכתבה נורית טל טנא, והוא אסופה של שמונה עשר סיפורים של נשים אמיצות שבחרו לספר את סיפורן האישי והחשוף על הדיכאון שעברו לאחר הלידה.
אני זוכרת את עצמי קוראת את המילים הראשונות בספר ואת הדמעות זולגות מעצמן. פתאום הרגשתי שיש לי מקום בעולם. שיש עוד כמוני. אני לא היחידה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי הקלה.
מאותו הרגע ידעתי שאני צריכה לכתוב את הסיפור הזה. כדי שעוד נשים ידעו שהן לא לבד ושיש מקום לכל מה שהן מרגישות.
סיפורה של ענת במחזה שלי ומנם מסופר מזווית אחת של אישה אחת, אבל הוא מתאר מצב שכיח מאוד ואני מקווה שבעקבותיו נשים רבות ירגישו את מה שאני הרגשתי כשקראתי את המילים הראשונות בספר. שידעו שאין שום בושה במה שהן מרגישות. חשוב לי שידעו שיש דרך להקל על הכאב, לצלוח את התקופה וללמוד לאהוב את הילד או הילדה שלך. כן. אפשר ללמוד את זה.
היום, אחרי ארבע שנים, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי אלונה. היא האור הגדול ביותר בחיי, היא מלמדת אותי כל כך הרבה והאהבה שלי אליה לא מפסיקה לגדול. אני עברתי את זה. זה אפשרי.
המחזה "בייבי בלוז" מאת מיכל עוזיאל ובבימויה של עדי גורל יעלה במסגרת פסטיבל "כאן ועכשיו" של תיאטרון הקאמרי ב-4.11 בשעות 18:00 ו-20:30.
בהשתתפות: סנדרה שדה, מיכל עוזיאל, אוהד שחר ואסף פרי. מוזיקה: ג'וי ריגר. עוזרת במאית: מאיה קרן