"הכי קשה זה לגלח את העור הקשה בכפות הידיים"

אחרי שהכרנו את הנינג'ות שכבשו את המסלול בחלק הראשון של מקצה הנשים בנינג'ה ישראל בקשת 12, אנחנו מחכות לראות מה מצפה לנו גם הערב ויש לנו תחושה שאנחנו הולכות להמשיך להתפעל. אז רגע לפני שהן הולכות לכבוש את המסך, הכירו את הנשים החזקות בתחרות ואת הדרך שהביאה אותן עד לתכנית: הפחד מהעתיד, האהבה להתאמן עם הבנים והצורך לוותר לגמרי על חיי חברה ומשפחה.

>> מסקנות אולימפיות: זה הזמן לתת עדיפות לספורטאיות, כן, גם על חשבון הגברים

"ראיתי את החלום שלי אשכרה מתרחק ממני". תכירו את אלה מנשה

בת 30 מתל אביב, אדריכלית ומתעמלת תחרותית לשעבר

הרבה זמן תכננת לגשת לתחרות?
"את האמת שזה מצחיק, לפני שלוש עברתי לתל אביב, לפני המעבר גרתי בצפון ולמדתי 5 שנים ארכיטקטורה בחיפה. האבסורד הוא שכל החמש שנים באופן קונטרסטי להיום – ספורט זה לא היה משהו שבא בחשבון. התואר היה כל כך תובעני עד שלא אפשרתי לעצמי לעצור רגע ולעשות משהו בשביל עצמי. ויתרתי על המון דברים שאהבתי לאורך התואר מה שבאופן טבעי הרחיק אותי מחברים שלי, מבילויים , דייטים, ועם הזמן גם ניתקתי את עצמי מכל מגע וקשר שיש לי לספורט. לא נתתי להסחות דעת להפריע לי, ממש רציתי להצטיין. ובתור מישהי עם עבר תחרותי בענף ההתעמלות זה שיפט רציני".

"אני לעולם לא אשכח את התחרות הראשונה. להחליט שאתה חוזר להתחרות ולעשות ספורט הישגי אחרי כמעט עשר שנים בלי זה חתיכת עניין. הידיים שלך מזיעות עוד לפני שאתה בכלל מוזנק"

 

ומה נתן לך את המוטיבציה לחזור לספורט?
"עברתי לתל אביב, הרמתי טלפון למתן בלו, הודעתי לו שאני חייבת להגיע להתאמן אצלו בגימנספיט ונרשמתי כמו חובבנית. לפעמים פעם בשבוע. אבל כל פעם שנכנסתי להיכל והסתכלתי על המאמנים שלי, מתן בלו ואדם ברוטמן, בקנאה גדולה, פעם אחרי פעם הייתי שואלת את עצמי איך זה שאני לא עושה איתם את הספורט הכי כיף בעולם? אז נרשמתי לאימון, לא פחדתי מכלום. ידעתי שאני ממש רוצה את זה, והתחלתי להישאב לזה כי זה מה שהנינג'ה עושה לך. תוך חודשיים כבר ניגשתי לתחרות הראשונה שלי אצל אדם מלכי. אני לא אשכח שראיתי בתחרות הזאת לראשונה את ספיר כהן שפשוט הפנטה אותי. רציתי כל כך להגיע לפודיום כמוה ומיד הבנתי שהמטרות שאני מציבה לעצמי מכוונות גבוה ושאני חייבת להרים הילוך. יום אחרי זה כבר נרשמתי לאימון של אדם מלכי וכל השאר היסטוריה".

אז את מרגיש בבית לחזור להתחרות?
"התחרות האחרונה שלי כמתעמלת הייתה בגיל 18 בבולגריה ושבוע אחריה כבר פרשתי מהענף. אני לעולם לא אשכח את התחרות הראשונה אצל אדם, לקום בבוקר ולהחליט שאתה חוזר להתחרות ולעשות ספורט הישגי אחרי כמעט עשר שנים בלי זה חתיכת עניין. נזכרתי במה שקורה לי בגוף ביום של התחרות, הידיים שלך מזיעות עוד לפני שאתה בכלל מוזנק, הכל נראה קשה יותר, גבוה יותר, רחוק יותר – אני גם לא חושבת שישנתי בלילה. אבל מה שכן, זה חד משמעית פתח לי את התיאבון, רציתי להצטיין גם בזה ובאותה שנה ראיתי את גרף השיפור שלי בין תחרות לתחרות ומצאתי את עצמי עומדת לא פעם ולא פעמים בפודיום לצד ספיר כהן המדהימה".

>> הכדורגלנית נועה סלימהוגיץ' שהוחתמה במילאן: "הייתי מקבלת הערות כמו 'מה את בן?'"

יצא לך להרגיש פערים מגדריים בתחום?
"הקבוצה של הבנות אצל אדם מלכי לא הייתה קיימת עד לפני שנה. כשהתחלתי להתאמן אצלו ניסיתי למצוא לעצמי קבוצה אצלו, וזה היה קשה כי לא היו מספיק בנות. כל אימון, אדם ציוות לי בנים שבאו והתחלפו רק כדי שיהיה איך להתאמן. בשנה האחרונה היה טוויסט בעלילה, החשיפה באינסטגרם גדלה ולאט לאט נרשמו בנות ממש חזקות שבזכותן הצלחנו להיות רוב נשי ומאוד בולט בנוף. אדם הבין שזה רק יכול לגרות את האתגר עבורנו והיום יש לנו בעיקר אימוני בנות וביום שישי אימון מאוחר עם הבנים שהם פשוט מצויינים".

"אף אחד לא רצה לקרוא לי לאודישן, לא האמינו שאני יכולה להגיע לתכנית השנה, באמת שלא האמינו בי. אבל זה לא הזיז לי כי ידעתי למה אני מסוגלת"

 

מה הקשיים בדרך?
"השאיפה הכי הכי גדולה שלי השנה הייתה לעשות באזר בזמן הכי מהר ולעלות לגמר ושמתי על זה את כל הקופה. לא ראיתי בעיניים. היה לי יתרון, הייתי יחסית עם ניסיון, לקחתי את רועי פלגי, מאמן טיפוס, שכתב לי תכניות אישיות, שילבתי אימוני ריצה מאוד קשוחים – 40 ק"מ כל שבוע, ביחד עם תפריט תזונה מאוד מוקפד, הכל כדי להגיע מוכנה ליום המסלול. התחזקתי מאוד ואז שלושה חודשים לפני התכנית (חודשיים לפני האודישן לתכנית) שברתי את עצם האגודל ביד במהלך אימון, שבר שנקרא שבר תלישה (ידוע בעולם הטיפוס) וזה באמת ריסק לי את הלב לחתיכות. זה שיתק אותי לתקופה הכי קריטית של האימונים. ראיתי את החלום שלי אשכרה מתרחק ממני, כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה כל היתרונות שהיו לי. בכיתי בדרך למיון, בתוך המיון, אחרי המיון רציתי להתעורר מהסיוט הזה".

>> כיסא הגלגלים לא מגדיר אותה: "אם אי אפשר ללכת, נרקוד"

קשוח. איך התמודדת?
"כל כך כעסתי שרציתי לשחרר אנרגיות ואומנם לא היה אפשר להיתלות אבל החלפתי לנעלי ספורט ופשוט יצאתי לרוץ. ראיתי שזה אפשרי ושלא קשה לי לרוץ עם הגבס, ומאותו הרגע החלטתי שביום שיורידו לי את הגבס כולם יראו שאני אהיה כל כך בכושר, שאם יקראו לי לאודישן אין מצב שאני לא אעבור אותו. וככה העברתי חודשיים, לא בכיתי עוד פעם אחד נוספת, הייתה לי מטרה מאוד ברורה, היה לי למה לחכות. התחלתי להגביר את הריצות ואחרי חודש כבר עשיתי חצי מרתון עם הגבס. הגיע חודש מאי שכולם כבר נבחנים באודישנים לתכנית – כל החברים שלי, כל הבנות, ורק כעבור כמעט חודשיים הורידו לי הגבס וחזרתי לפעילות מאוד מאוד מועטה.  אף אחד לא רצה לקרוא לי לאודישן, לא האמינו שאני יכולה להגיע לתכנית השנה, באמת שלא האמינו בי. אבל זה לא הזיז לי כי ידעתי למה אני מסוגלת. אז נלחמנו בשיניים, אדם מאוד עזר לי תוך שבועיים לעמוד על הרגליים ולהתכונן לאודישן ולהיכנס לרשימת הנבחנים, הגעתי לאודישן האחרון שהתקיים והייתי אפילו טובה, מה שהבטיח את השתתפותי באודישן השני והכניסה לתכנית".

"אני לא זוכרת מתי קניתי בגדים רגילים כי כל הכסף שלי הולך על בגדי אימון"

 

איך הסביבה שלך מקבלת את האינטנסיביות של האימונים?
"כל מי שקשור אלי יודע שאני לא אני בלי הנינג'ה, יש תמיכה ענקית מכולם. כבר אף אחד לא מנסה לקבוע איתי תכניות באופן ספונטני, כולם יודעים שיש יום אחד בשבוע שזה יום מנוחה ואז אפשר להיפגש".

מה הכי קשה לך?
"מה שהכי קשה במחויבות לנינג'ה, זה לא כי זה נינג'ה זה כי זה ספורט הישגי לכל דבר. אנשים לא מבינים, אני קמה בשש כדי להספיק עוד אימון לפני העבודה, התפריט אוכל של כל יום מסודר לפי ימים, התכניות לסופ"ש מאורגנות חודש מראש, אני לא זוכרת מתי קניתי בגדים רגילים כי כל הכסף שלי הולך על בגדי אימון. את חיה את זה, נושמת את זה, ישנה את זה. אנחנו באים לעבוד זה העבודה השנייה שלנו, אנחנו באים לקטוף הישגים, אנחנו רוצים לנצח. זה גם כיף על הדרך אבל זר לא יבין שמעצם הספורט הכל כך ורסטילי, וזה דורש ממך מקצוענות בכל כך הרבה תחומים, שזה לא משאיר לך כמעט פנאי לחיים ולבילויים כמו יציאות ולברים".

את לא מתגעגעת לחיי חברה?
"מה שהפך את זה לקצת פחות קשה שכל החברים שלי זה האנשים שמתאמנים איתי, אז זה שניים במחיר של אחד".

מי מהווה השראה עבורך?
"סימון ביילס האגדית, היא פשוט סימבול למחויבות ונחישות בלתי נדלית. היא מנהיגה לדעתי ובוא בזמן ביצועיסטית ברמות הגבוהות שיצא לי לראות. אני אפילו עוד יותר מעריצה שלה אחרי ההחלטה שלקחה באולימפיאדה האחרונה, הערכתי את השיקול דעת שלה. כמה שהיא חזקה בראש איזה כיף לה".

מסר לילדות ונערות ששוקלות ללכת במסלול הזה?
"כמאמנת אני פוגשת הרבה ילדים וילדות שיש להם פוטנציאל מטורף בנינג׳ה. אני רואה את הדור שלהם גדל ולוקח מקום בתחרויות וקוטף פרסים, ועוד שנה שנתיים הרמה שלהם תעלה על שלנו אפילו. זה כבר קורה עכשיו".

מסר להורים שלהן?
"המון מגיע מהבית, המון מגיע מההורים, זה כל כך חשוב שהורים יבינו שזה ספורט לכל דבר וההצלחה בזה דורשת תמיכה מלאה".

תרצי להוסיף משהו?
"כדי שתכינו את עצמכן טוב טוב, אתן לא יודעות מה מחכה לכן. הרמה של הנשים השנה זה פשוט משהו פנומנלי, ממליצה לכולן ולכולם לא לפספס את השידור הקרוב".

הגירושים הובילו לספורט מקצועי. תכירו את תימור כספי

בת 47 ממעלה אדומים, גרושה פעמיים, אימא לשקד בת 21 ונדב בן 16. מנהלת בבנק לאומי

ספרי על הדרך שקדמה לתכנית.
"אני לא מתאמנת מקצועית בעברי בניגוד לחברותיי. התחלתי להתאמן לפני כ-20 שנה בעקבות תהליך הגירושין שגזל ממני הרבה אנרגיות, והאימונים היו מקום המפלט שלי והפורקן. התחלתי עם ריצות, עברתי למשקולות, פיתוח גוף ואפילו פאוורליפטינג, שם עשיתי 3 שיאי עולם לגילי ב-2017".

>> מלא באמונות תפלות ומקלל בספרדית: אנדי רם כמו שעוד לא הכרתן

"בספורט הזה יש כזה פרגון וכזו תמיכה לנשים. הספורט הזה מנסה לקדם את הנשים בתוכו, הבנים מדהימים ותומכים ומפרגנים. הכי כיף להתאמן עם בנים"

 

ומה הביא אותך לנינג'ה ישראל?
"כבר ברגע שהתכנית הגיעה לארץ החלטתי שאני רוצה להשתתף. ניסיתי להתקבל והתקבלתי לעונה ה-3 וה-4. את הנינג'ה פגשתי לראשונה לפני כ-3 שנים כשצפיתי בנינג'ה ארה"ב, ראיתי את התכנית והתאהבתי. מדובר בספורט כיפי, מאתגר, ספורט של מתקנים ומשחקים שמחזירים אותי לילדות – הלא מי יודע מה שהייתה לי, בלשון המעטה. זה ספורט שגורם לי לחייך, לשמוח ולהרגיש הכי מאושרת בעולם. התחברתי מהשנייה הראשונה ולאט לאט התחלתי לכוון את עצמי לזה באופן רציני. ב-3 שנים עברתי תהליך, הפכתי לטבעונית בשביל זה, הורדתי במשקל, שיניתי את האימונים שלי לאימונים מוכווני נינג'ה של משקל גוף, עברתי להתאמן ברעננה אצל אדם מלכי עם קבוצת הבנות התותחיות 3 פעמים בשבוע – ולהגיע ממעלה אדומים זה לא פשוט. זו הקרבה רצינית אבל היום, הספורט הזה הפך לחלק אינטגרלי ממני ומחיי".

יצא לך להיתקל בקשיים מגדריים?
"למען האמת, בספורט הזה יש כזה פרגון וכזו תמיכה לנשים. הספורט הזה מנסה לקדם את הנשים בתוכו, הבנים מדהימים ותומכים ומפרגנים. ואין כמו פרגון גברי, הוא תמיד מגיע מהלב. דרך אגב, הכי כיף להתאמן עם בנים, זה לא עם מורכב ומסובך כמו בנות, אין להם פוליטיקות פנימיות וכו'. הם אמיתים והם תומכים והם שם".

מה המטרה הכי גדולה שלך?
"לעשות סוף סוף באזר. ובכלל, כל יום להיות יותר טובה מזה שקדם לו בכללי, ובפרט בספורט הזה – ועבור זה אני מקדישה את רוב זמני".

מה הכי קשה לך בדרך?
"הכי קשה לי בתחרויות, הלחץ לעתים פוגע באופן שבו אני עושה את המסלול. אני מנסה לעבוד על זה מבחינה מנטלית, אבל זה לא פשוט. הרבה יותר קל לי לעשות אימונים קשים ומאסיביים מאשר לעבוד על הראש. שם הכל יותר מורכב ומסובך ויש כל מיני משתנים שמשפיעים על ההתמודדות – חוסר ביטחון מדברים שעברתי בילדות, חוסר אמונה בעצמי, דברים שאני מצליחה לחזק ולבנות בזכות הספורט הזה שהוא הפסיכולוג הכי טוב שלי אבל עדיין מדובר בתהליך".

"אני רואה לא רק בנות צעירות, אלא נשים בגילי שוויתרו על עצמן וחיות למען הילדים, הבעל, העבודה, ואני קוראת להן לקום ולעשות. אף פעם לא מאוחר להגשים חלומות"

 

מי האישה שהכי השפיעה עלייך?
"ג'סי גראף, שמככבת בנינג'ה ארה"ב".

מסר לנשים ולנערות ששוקלות ללכת בדרך הזו?
"להעז, לחלום, לדחוף קדימה ולנפץ את כל תקרות הזכוכית שנמצאות מעלייך. החיים קצרים, אנחנו פה כדי למצות ולהגשים את עצמנו. כל מה שתעשי שיהיה לך קשה, יהיה שווה את זה ותעריכי אותו פי כמה וכמה על פני דברים אחרים, וזה מה שיכתיב לך את ההצלחה בשאר תחומי החיים".

מסר להורים?
"תנו לבנות שלכן להיות הן וללכת בעקבות החלומות שלהן, זה מה שאני מייחלת לילדיי. כל בוקר כשאני קוראת תהילים אני מבקשת בלב שימצו את עצמם שישאירו חותם בעולם הזה, שיהיו מאושרים ושילכו בעקבות החלומות שלהם שבוערים להם בנשמה".

משהו שתרצי להוסיף לקוראות?
"אני רואה נשים בגילי, לא רק בנות צעירות, אלא נשים בגילי שוויתרו על עצמן וחיות למען הילדים, הבעל, העבודה, ואני קוראת להן לקום ולעשות לעצמן, ולנשמה שלהן, אף פעם לא מאוחר לקום ולהגשים חלומות בכל גיל, גם בשבילכן וגם כדי להעביר את המסר הזה לילדים שלכן. בסופו של דבר הם לומדים מהמעשים שלנו הרבה יותר ממה שאנחנו מנסים להעביר להם – וזה מסר חשוב שישפיע עליהם לחיים שלמים".

המתעמלת שהתחילה בקפיצות עם אחותה התאומה. תכירו את שרון בירנבוים

בת 21 מרעננה, רווקה

ספרי קצת על הספורט בחייך.
"התחלתי להתאמן בהתעמלות מגיל 3, כנראה כי אני ואחותי התאומה לא הפסקנו לקפץ בבית. בגיל 5 עברו להתעמלות מכשירים ברמה מקצועית שכללה תחרויות ומחנות אימונים בארץ ובחו"ל. התאמנתי בהתעמלות מכשירים עד גיל 12, ואז עברתי להתחרות באקרובטיקה, וטסתי להופעות ותחרויות בחול עד שפרשתי בגיל 16 והתחלתי ללכת עם אחותי התאומה עדי לאימונים פונקציונליים אצל אדם מלכי עוד לפני שהיה דיבור בכלל על הנינג'ה בארץ ומשם זה כבר היסטוריה. ובמקביל התחלתי לרקוד בגיל 15, ואני עדיין רוקדת עד היום".

מתי החלטת להתחרות בנינג'ה ישראל?
"האמת שאדם לחץ עליי ללכת עוד מהעונה הראשונה אבל חששתי לעשות פאדיחות אז בחרתי שלא ללכת. לעונה השנייה התמיינתי אבל לא הסתדר עם הצבא לכן ויתרתי. בתקופת העונה השלישית בכלל לא התאמנתי, ועכשיו הגעתי לעונה הרביעית".

יצא לך להיתקל בקשיים מגדריים במהלך התחרויות או האימונים?
"כל החיים שלי בהתעמלות דווקא יש רוב נשי באולם ולכן זה לא משהו שפגש אותי כל כך. תמיד נראתי קטנה אבל הייתי חזקה אז זה דווקא לא הרגיש כמו חיסרון, בתוך האולם התלהבו מזה".

"תמיד היה לי אישיו עם המבנה של הכתפיים שלי, ובהתחלה היה לי קשה לראות אותן מתרחבות בגלל השרירים והאימונים. למדתי לחבק את זה ולהבין שזה חלק מהתהליך וחלק ממני"

 

מה המטרות שלך?
"האמת שרק השתחררתי מהצבא וכרגע אני מחפשת את האתגר הבא, דווקא בתחום המקצועי. אין לי תכניות עדיין לעתיד, כשיהיו מבטיחה לעדכן".

איך המשפחה והחברים מקבלים את הבחירה בעולם הנינג'ה?
"תמיד תמכו, בין אם כלכלית ובין אם מנטלית. תמיד מעודדים מקרוב או מרחוק. באופן כללי, הרבה מהחברות הכי טובות שלי הן מתעמלות לשעבר בעצמן ככה שתמיד היינו יחד בזה".

מה הכי קשה לך בדרך הזו?
"האמת היא שאני הכי אוהבת בעולם אימוני נינג'ה, תמיד מחכה לבוא כבר לסטודיו ולראות את הבנות. אבל החלק שהכי קשה לי אישית זה החלק של הכושר והכוח. תמיד הייתי מהחלשות ואני מבינה את החשיבות של להתחזק אבל לא תמיד מצליחה למצוא את הכוחות לאימונים מהסוג הזה. גם תמיד היה לי אישיו עם המבנה של הכתפיים שלי ובהתחלה היה לי קשה לראות אותן מתרחבות בגלל השרירים והאימונים אבל למדתי לחבק את זה ולהבין שזה חלק מהתהליך וחלק ממני".

"המסר שלי: תקומו מהספה, אתן חד משמעית מסוגלות ללכת למסלול ולשרוף אותו, יותר טוב אפילו מחלק מהבנים"

 

יש אישה שהיוותה עבורך מודל?
"לא חושבת שיש מישהי שהשפיעה עליי מאוד, אבל כן יש באוסטרליה מישהי שאני נהנת לראות, קוראים לה אוליביה ויויאן והאמת שהיא ממש טובה והיא ג’ינג’ית כמוני ובאה גם היא מרקע של התעמלות אז נראה לי שזה גרם לי להתחבר אליה יותר".

מסר לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"אני זוכרת את עצמי רואה בשישי אחר הצהרים מסתכלת בנינג'ה בסלון ומתלהבת מהנשים, ואומרת לעצמי בראש מעניין אם הייתי מצליחה את זה. אז המסר שלי הוא: תקומו מהספה, אתן חד משמעית מסוגלות ללכת למסלול ולשרוף אותו, יותר טוב אפילו מחלק מהבנים. רק צריך להתאמן נכון ולהיות במקום המנטלי הנכון".

מסר לאימהות ולאבות שלהן?
"תתמכו ותהיו שם בשבילן, כל השאר כבר יקרה מעצמו".

"בגיל 6 נכנסתי לאולם ההתעמלות ועד הגיוס לא יצאתי ממנו". תכירו את עדי כרם

בת 28 מתל אביב, רווקה

ספרי על הדרך המקצועית שלך.
"גדלתי באולם התעמלות. בגיל 6 נכנסתי אליו ומאז ועד הגיוס פחות או יותר לא יצאתי ממנו. בגיל 9 התחלתי להתחרות בדרגות הנמוכות, ועם ההצלחה, המאמנים זיהו את הכישרון והפוטנציאל שלי, ונכנסתי למסלול מקצועי יותר בשני תחומים: אקרובטיקה וטרמפולינות – שני תתי ענפים של התעמלות שנמצאים בזמן הזה בתחילת דרכם בארץ. אי אפשר היה לעצור אותי. חלמתי, נשמתי, אכלתי וחייתי התעמלות. לא הייתי צריכה שום הורה או מאמן שידחוף אותי, זה בער בי מבפנים. הרצון שלי לנצח, להיות הכי טובה שאני יכולה – וגם הכי טובה מכולם אם אפשר, פשוט גבר על הכל: על המשפחה, החברים, בית הספר וגם על בני זוג בגיל מאוחר יותר. לצערי הגדול ענפי ההתעמלות בתקופה שלי היו מאוד לא מפותחים. תקציב דל זה מחמיא למה שקיבלו אז, וכשהתבגרתי ונשקלה האופציה ללכת למסלול של ספורטאית מצטיינת, הבנתי שלא אוכל לקבל מה שאני צריכה כדי להצליח בחו"ל כמו בארץ, העדפתי לפרוש ולהתגייס לצבא כמו כולם – החלטה שאני לא בטוחה מה אני מרגישה לגביה עד היום".

"האם לגבריים יותר קל על מסלול הנינג'ה? כן. האם נשים יכולות להצליח במסלול הזה כמו גברים? חד משמעית כן. הכל פונקציה של התמדה השקעה ושימוש נכון ביכולת"

 

מתי החלטת ללכת להתחרות בנינג'ה ישראל?
"האמת שאי אפשר ממש לומר שהחלטתי ללכת להתחרות בנינג'ה, יהיה נכון יותר להגיד שהנינג'ה מצאה אותי והחליטה בשבילי. זה היה שיא הסגר השני כשהרגשתי שאני מאבדת שליטה על עצמי, והמצב הנפשי והפיזי שלי הולך ומדרדר. איבדתי את העבודה שלי, כעצמאית טרייה בקושי קיבלתי מענקים, עברתי פרידה קשה מאוד, גרתי לבד והבדידות, חוסר המעש והלחץ הכלכלי פשוט גמרו אותי. ברגע הכי קשה שלי, החלטתי שאני עושה מעשה וגם מפרסמת אותו ברשתות כדי להרגיש שאני מחויבת לו.
קראתי לזה #14dayssportschallange: כל יום אני חייבת לעשות אימון אחר במשך 14 ימים רצופים, ועל הדרך גם לפרגן למאמנים ומועדונים שעוברים תקופה זוועתית. התרוצצתי בכל הארץ, ועברתי בין יוגה לפרקור לקייטסרפינג וריקוד, וביום ה-11 של האתגר הגעתי ל"פלאש" מועדון הנינג'ה של אדם מלכי וספיר כהן כרמי ברעננה, ונפתחו לי העיניים. זו לא תהיה הגזמה לומר שזו הייתה פעם ראשונה אחרי תקופה מאוד ממושכת ששמחתי. ומאותו יום ועד היום אני מגיעה לשם במינימום 4 פעמים בשבוע. אם לומר את האמת, בהתחלה השתתפות בתכנית אפילו לא הייתה אופציה בשבילי. לא הייתה לי את האפשרות להתאמן ולהשקיע בזה את מה שרציתי ואת מה שמבחינתי דרוש על מנת להתחרות. כזאת אני – מוגזמת, או הכל או כלום. אבל אדם שהוא המאמן שלי וגם היה מאוד מודע למצב שלי, דחף ושכנע והבטיח שהוא ימצא את הדרך להכין אותי כמו שצריך ובזכותו ניגשתי לאודישנים ומשם הכל התגלגל".

"עתיד זו מילה שעושה לי לבכות, עד כמה שזה עצוב להגיד. זה מה שקורה כשבחורה כמוני, שעל הנייר יש לה את כל מה שצריך כדי להצליח, פשוט לא מצליחה למצוא מטרה, שאיפה או חלום להצליח בו"

 

יצא לך להיתקל בקשיים מגדריים?
"אני חושבת שהשאלה הזו היא נכונה ללפני עשור או אפילו שניים ושעצם העיסוק בשאלות כאלו מגדילות את הפערים. אבל יש לי לב רחב ולכן אני אענה בכל זאת. הפערים הפיזיים בין גברים לנשים הם ברורים וידועים מראש, למעט יוצאי דופן כמובן. האם לגברים יותר קל על מסלול הנינג'ה? כן. האם נשים יכולות להצליח במסלול הזה כמו גברים? חד משמעית כן. הכל פונקציה של התמדה השקעה ושימוש נכון ביכולת. אני אעבוד פי כמה שצריך יותר קשה מגבר ממוצע ותראו שאצליח בדיוק כמוהו אם לא יותר. נשים צריכות לעבוד קשה יותר כשמדובר ביכולות פיזיות, זו עובדה, ויספיקו לכם בדיוק 10 דקות צפייה באימון מעורב שלנו עם רוב גברי כדי להבין שזה בדיוק מה שקורה. בקהילת הנינג'ה וגם בקהילת ההתעמלות והאקרובטיקה ההערכה לבנות ולנשים היא גדולה מאוד. ואני באופן אישי לא חוויתי שום הקנטה או חוסר אמונה בי כאישה. ואני אחמיא לעצמי ואגיד שאני מאמינה שאני מספיק ובטוחה בעצמי ובסביבה שלי, כך שאין מצב שאותם בורים חסרי ידע ותסלחו לי, טיפשים, יתקרבו אלי עם השטויות שהם מוציאים מהפה. אני שרופה על הגברים וגם על הילדים בקהילת הנינג'ה. אנחנו מתאמנים יחד המון ומאתגרים ולומדים אחד מהשנייה כל הזמן בלי קשר למגדר גיל או רקע".

מה התכניות לעתיד?
"עתיד זו מילה שעושה לי לבכות, עד כמה שזה עצוב להגיד. אני בטוחה ששומעים שאני בחורה דעתנית ושאפתנית, אבל זה מה שקורה כשבחורה כמוני, שעל הנייר יש לה את כל מה שצריך כדי להצליח, פשוט לא מצליחה למצוא מטרה, שאיפה או חלום להצליח בו. זו סוגיה מורכבת שאני מתעסקת איתה כבר שנים. הפחד הכי גדול שלי הוא להיגרר ללחץ של החיים והתקופה ולמצוא את עצמי עוד מספר שנים במקום שלא מתאים לי כי נלחצתי. לא בא לי ללמוד משפטים כי זה תואר שמתאים למי שלא יודע מה בא לו, לא בא לי להתחתן ולהביא ילדים כי זה מה שכל האנשים בני גילי עושים. אני רוצה לעשות דברים שבוערים בי מבפנים, וכשלא מוצאים כאלו מצד אחד, אבל גם לא מתפשרים מצד שני, התחושה היא נוראית. הנינג'ה בערה בי מבפנים. יום שאני לא מתאמנת בו, הוא פשוט יום פחות טוב מבחינתי. ולכן אני רוצה להגיע הכי רחוק בתכנית, אני רוצה לנצח, גם אם אגיע למדוריאמה ואכבוש אותו – תמיד אפשר לעשות את זה מהר יותר. ואני אמשיך להתאמן ולהתחרות עד היום שבוא אני אקום בבוקר וזה כבר לא יבער בי".

"הכי קשה כל לילה להספיק לגלח את העור הקשה בכפות הידיים בזמן, לפני שנגמרים המים החמים במקלחת"

 

איך הסביבה שלך קיבלה את המסלול המקצועי הזה?
"הרוב חושבים שהשתגעתי אבל יחד גם מפרגנים מאוד. כולם רואים כמה זה עושה לי טוב מבחינה פיזית וגם נפשית. היחידה שהייתה שמחה לראות אותי פורשת זו הכלבה שלי, שלא מבינה למה אני נעלמת לה לשעות או מכריחה אותה לשבת קשורה ולראות מלא אנשים צורחים נופלים קופצים ורצים במקום לישון בבית".

מה הכי קשה לך במחויבות הזו?
"הכי קשה זה כל לילה להספיק לגלח את העור הקשה בכפות הידיים בזמן, לפני שנגמרים המים החמים במקלחת. וחוץ מזה לי מאוד קשה באימונים. אני פרפקציוניסטית ותחרותית, מקום שלישי, חמישי או אפילו שני לא מספיק לי. גם מקום ראשון בידיעה שיכלתי טוב יותר לא מספיק לי. ההשקעה באימונים זה עסק לא זול בכלל, ומה לעשות צריך גם לעבוד, ולסנכרן את הנסיעות עם השעות בהן הסטודיו פועל, ולפעמים אני מרגישה שאני לא מתאמנת מספיק זמן, מפספסת אימונים חשובים, ומייצרת פערים שיהיה לי קשה לגשר עליהם כדי להגיע למקומות עליהם אני חולמת. הכאב לא ישבור אותי, הקשיחות של אדם לא תשבור אותי, אבל חוסר האונים של לא להתאמן כשהשאר כן זה דבר שקשה לי איתו מאוד".

מי הרול מודל שלך?
"אין לי רול מודל. אבל אני ממש מעריכה הרבה נשים כמו לינוי אשרם וסימון ביילס, ג'סינדה ארדרן (ראשת ממשלת ניו זילנד). אני חושבת שגם הן נשים שגדלו בתחושה שהן לא צריכות השפעה או חיזוק נשי, וככה גם אני, אני מרגישה שאני כאן כדאי לעשות דברים גדולים כי ככה אני, וזה לא משנה אם הייתי גבר אישה או כלב".

איזה מסר יש לך לילדות ונערות שרואות אותך ומתלבטות אם ללכת במסלול הזה?
"נהלי את החיים שלך בעקבות החלומות שלך ולא הפוך".

ולאימהות ולאבות שלהן?
"אל תפריעו להן".

יש עוד משהו שתרצי להוסיף?
"אני חפרנית נראה לי שהבינו את המסרים שלי. הנינג'ה הפכה לכל החיים שלי, אבל לצערי לא מתפרנסים מזה, אלא להפך. אם מישהי שקוראת את זה מרגישה שהיא יכול לעזור לכישרון שלי לפרנס אותי, שתדבר איתי".