אריאנה מלמד: "עברתי דברים קשים, אלימים, ולא ידעתי שזה לא בסדר"

ביום הראשון ללימודים בכיתה ט' בתיכון ברחובות, ילדה פוגשת נער ומתאהבת בו. היא בת 11 וחצי, אבל הוקפצה כיתה שלוש פעמים. הוא כבר כמעט בן 15. בעיני הילדה אריאנה מלמד אין יפה יותר מאוריאל גרינפלד, הוא הכי חכם והכי נדיב, מין קורוס יווני. כשהיא סיפרה בהתרגשות גדולה לאימא שלה ביאטריס שהיא פגשה קורוס, ביאטריס אמרה לה שאין דבר כזה, אבל היא ידעה שיש. דרכיהם של מלמד וגרינפלד התפצלו מוקדם, אחרי שבכיתה י' היא עזבה את התיכון, אבל הוא נצרב אצלה בזיכרון כפנטזיה, כגבר האידיאלי. יעברו עוד 50 שנה עד שהיא תפגוש אותו שוב. זה קרה בשנה האחרונה, בימי המחאה בבלפור, שמלמד הייתה אחד מהקולות הבולטים בהם. גרינפלד ומלמד נפגשו, חוו ארבעה חודשים של שכרון חושים, שכללו גם מסיבת אירוסין, וביוני 2021 אפילו תועדה ברשת הזמנה רשמית למסיבה. דמוקרטים, בלפוראים ושוחרי שינוי היו שם לחגוג איתם – אבל זמן קצר לאחר מכן הם נפרדו.

"בעיניי הוא יישאר לעד אוריאל היפה מהריאלי, שבו התאהבתי פתאומית ולעד בגיל 11 וחצי. היחסים בינינו החלו בעוצמה של מפגש קוסמי ולעת עתה הם מצויים בהתנגשות. אני מקווה שהפרדת הכוחות הזמנית תעשה טוב לשנינו"

"בעיניי הוא יישאר לעד אוריאל היפה מהריאלי, שבו התאהבתי פתאומית ולעד בגיל 11 וחצי", אומרת מלמד, עיתונאית, מבקרת ספרות וטלוויזיה, פובליציסטית, בעלת טורים, עורכת, סופרת, מנחה סדנאות כתיבה ופעילה חברתית שהיא מהמפגינות הבולטות ביותר בבלפור, המתמודדת עם מאה אחוזי נכות ומתניידת בכיסא גלגלים. אחרי שעברה מרחובות לירושלים כדי להיות קרובה למוקד המחאה, ולאחרונה היא קבעה את מקומה בראש פינה.

איך את מרגישה עם הפרידה?
"הייתי רוצה לדבר הרבה יותר על אוריאל, אבל כיוון שמדובר באדם שדואג לפרטיותו, ובניגוד אליי לא נמצא בעשורים האחרונים בעין הציבור, אכבד כאן את בקשתו שלא להיחשף. אכבד כמובן כל בקשה אחרת שלו, עכשיו ותמיד. היחסים בינינו החלו בעוצמה של מפגש קוסמי ולעת עתה הם מצויים בהתנגשות. שנינו יודעים זאת, כל אחד בדרכו, ואני מקווה שהפרדת הכוחות הזמנית תעשה טוב לשנינו ותהפוך את העוצמות לרגיעה, ואחריה נוכל להתחיל להגדיר שוב זה את זו. אוריאל ואני התוודענו שוב בתקופה סוערת ומלאת מהמורות, גם עבורו וגם עבורי. שנינו אנשים ורבליים מאוד, שנינו כותבים היטב והוא האדם הראשון שפגשתי שהוא מחוץ לשדה הספרות וכותב טוב ממני. שנינו יודעים שאנחנו בסך הכול הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. ייתכן מאוד שכרגע, כל אחד מאיתנו מספר סיפור שונה ואפילו הפוך על זולתו. כמי שמאמינה בכוחן של מילים ובכוחם של סיפורים להתלכד לנרטיב אחד בחלוף הזמן, אני מאמינה שאוריאל ואני נוכל לכתוב את הסיפור שלנו יחד. מתי זה יקרה? כל החיים לפנינו, אז מה אם אני בת 63 והוא בן 66? מבפנים, בלב שלי, מעולם לא השתניתי. אני חושבת שגם אוריאל לא השתנה. שנינו משכילים מדי, מעוכים מדי בחיים שלא בחרנו וילדותיים להפליא. האם נשחק יחד ברחבה של בית הספר שוב? וואלה, לא יודעת. הכול מכתוב, הכול מן אללה. בינתיים אני לומדת להפוך מטורנדו לרוח סתווית קלה והרוח הזאת שלוחה אליו, עכשיו ותמיד, בליטוף טוב".

להיוולד עם הפרעה פוסט טראומטית

בעיני רבים היא אישה ידענית, דעתנית ואמיצה. בעיני אחרים היא תוקפנית, קשוחה וביקורתית מדי, הצולפת ללא רחם. היא אף פעם למשל לא הסתירה את דעתה על בנימין נתניהו, וכינתה את משפחתו יותר מפעם אחת "חזירית". היא לא נבהלת מאיומים, גם לא כשאנשי ימין קיצוני איחלו לה למות ושסודנים יאנסו אותה ואת הבת שלה, או כששמו לה בפתח הדלת ראש כרות של תרנגול בקופסת נעליים, שלא לדבר על ההתייחסות הדוחה הקשורה למראה שלה.

אך לצד מלעיזיה, רבים אחרים מתעקשים שמאחורי כל החזות הקשוחה ונקישות המקלדת הבוטות והמהדהדות, מסתתרות פעימות לב של אישה מלאת חמלה, שנלחמת וזועקת את זעקתם של אלה החיים בשוליים וקולם לא נשמע. גם אלה וגם אלה מודים שמדובר באוטודידקטית מרתקת, רהוטה, חריפה ושנונה, עם ורבליות נדירה. היא דוברת גרמנית, רומנית, יידיש, צרפתית, ספניולית, אנגלית וסינית וגם ספרדית, איטלקית ופורטוגזית. את השפה הרוסית היא למדה לפני שאימצה את שני ילדיה ברוסיה, ועכשיו היא לומדת ערבית ויוונית. שום דבר לא היה פשוט בחיים של מלמד, כל דבר בחייה קרה בתשוקה סוערת וברגשות קיצוניים וגם העבודה על הכתבה הזאת נמשכה לאורך זמן וכללה טלטלות רגשיות לא מעטות.

"אמי החלה להכות אותי כשהייתי בת שלוש, וזה נמשך עד גיל שמונה. היא הייתה מאוד מרשימה, אבל לא בסדר בראש בגלל הנאצים. היו לי סימני מכות בגוף, אבל סלחתי לה"

נתחיל בהתחלה, איך נפתח הסיפור של הילדה אריאנה מלמד?
"אני חיה עם PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומתית, דב"א) ככל הנראה מלידה. תינוקת קורטיזול. שורשי המשפחה שלנו מגרמניה ומיוון. אימי ביאטריס לקתה בסוג של דיפרסיה מיד עם לידתי ברומניה, ובשנתיים הראשונות לחיי טיפלו בי סבתי ואבי, שגם היה דיכאוני. שני הוריי ניצולי שואה כבדים: אמי הצילה את משפחתה כשהייתה שפחת מין של מפקד גטו בגיל 15, ואבי ברח ממחנה ריכוז לאחר שבגיל 18 אילצו אותו לקבור אלפי אנשים. הוא נמלט מהמחנה בעגלה, תחת ערימת גוויות, הצטרף לפרטיזנים ובהמשך לצבא האדום, והיה רב סרן ומתורגמן. הוא גיבור ברית המועצות שברח לבוקרשט עם תעודה שסידר לעצמו כאילו הוא חולה סיפליס. בתום המלחמה אמי בת ה-17 פגשה את אבי שניהל קו משאיות מצ'רנוביץ' לבוקרשט ונסעה איתו כדי להתחיל לימודי הנדסת מכונות. הנסיעה הסתיימה בסטירה כשאבא ניסה לנשק אותה, 10 שנים אחרי הם נישאו. היא לא רצתה ילדים, הוא רצה וכך נולדתי, בתם היחידה. הגענו לארץ בסוף 1960 כפליטים, עם ויזה מפוברקת לברזיל לנסיעה של שבועיים, יצאנו מרומניה ברכבת לוינה ועל הרציף פגשנו אנשי סוכנות שהעלו אותנו על מטוס ארצה עם 20 דולר ומזוודה אחת וללא תעודות. עד היום אין לי תעודת לידה. שלחו אותנו תחילה למעברה ומשם לשכונת עוני באשדוד. אמי החלה להכות אותי כשהייתי בת שלוש, וזה נמשך עד תאונת הדרכים שעברתי בגיל שמונה. ביאטריס הייתה מאוד מרשימה, אבל פגועת נפש ממלחמת העולם השנייה ולא היה קל להיות הבת שלה. היו לי סימני מכות בגוף, לימים סלחתי לה ואני מוקירה לה תודה על שאפשרה לי לחשוב מחוץ לקופסה.

"הורי רצו לגדל בחולות אשדוד ילדה אירופאית, עד גיל שמונה אילצו אותי לקוד קידה לכל אורח, מאוד רציתי להיות הישראלית החדשה"

בלידתי קראו לי אריאדנה-אורסולה שם מלא. אבא שלי, גרגורי סמיונוביץ', ביקש אחרי לידתי בבית הכנסת שיקראו לי חנה על שם אמה של אימי. בגן הילדים באשדוד, הגננת החליטה שיקראו לי אורית, ואחרי שהגיעה גננת חדשה הפכתי לאורה, בכיתה א' המורה זוהרה נבון החליטה ששמי מיושן והפכתי לענת עד כתה ד', ואחרי שקפצתי כיתה ועוד כיתה ועברתי לבית ספר חדש, התעקשתי להיקרא בשם שלי אריאדנה שזה ביוונית עתיקה וביוונית של ימינו זה אריאנה.

הורי רצו לגדל בחולות אשדוד ילדה אירופאית, עד גיל שמונה אילצו אותי לקוד קידה לכל אורח, מאוד רציתי להיות הישראלית החדשה, חלמתי להמציא תרופה לסרטן ולכתוב ספרים וגם התאהבתי מוקדם. עוזי בן כנען, לימים סופר ילדים מוערך, היה אהובי הראשון. אני הייתי בת תשע והוא בן 11 והתנשקנו על הלחי בגן אלישבע באשדוד. בנובמבר ימלאו 30 שנה למותו. אבא שלי נפטר כמה ימים אחריו. אמי בורכה לאריכות ימים, אך קוללה באלצהיימר ונפטרה לפני שנתיים בגיל 95".

אריאנה מלמד | צילום: רותם ברק, סטיילינג: שיראל כהן, איפור ושיער: גנאים אריג', שמלה: אלמביקה, צולם ב"ניצה – אופנה בפינה" ראש פינה וב"גלריה Sigallery" בראש פינה

אל התיכון ברחובות היא הגיעה אחרי שלא מצאה את מקומה בבית הספר היסודי בעיר מגוריה. כילדה צעירה היא עברה מבדקים ודילגה על כיתות ב', ה' ו־ח'. לנה קיכלר, מחנכת, סופרת ופסיכולוגית בעלת שם באותה תקופה, אבחנה אותה עם איי.קיו חריג וגבוה במיוחד.

"בית הספר ברחובות היה מלא באשכנזים פריווילגים, ואני הייתי וואחשית מאשדוד. אף אחד לא הזמין אותי למסיבות ולערבי כיתה, הייתי אאוטסיידרית מוחלטת וקיבלתי את זה בהבנה"

בתיכון זה השתפר?
"בית הספר ברחובות היה מלא באשכנזים פריווילגים, ואני הייתי וואחשית מאשדוד. אף אחד לא הזמין אותי למסיבות ולערבי כיתה, הייתי אאוטסיידרית מוחלטת וקיבלתי את זה בהבנה. המשכתי לנסוע בקו 212 מאשדוד לרחובות, קמתי בפאקינג חמש בבוקר כדי להגיע לפאקינג שעת אפס, לפאקינג בית ספר שהמנהל שלו לא הרשה לבנים לגדל שיער ארוך או פאות לחיים. מכנסי ג'ינס נאסרו על כולנו, ולבנות אסור היה לענוד טבעות או להוסיף צעיף, אלא רק להתייצב במכנסי טרילין מגרדים וחולצת בית ספר. הביטלס בדיוק התפרקו וכולנו היינו במגמת פיס אנד לאב. לא הייתי ילדה שמתנהגת יפה, ולכן זימנו את אמי לבית הספר, עד שהיא גערה במנהל: 'אני מזמינה אותך אליי הביתה כשיש לי צרות עם אריאנה? לא, אז למה אתה מזמין אותי כשהיא עושה לך צרות בבית הספר? אריאנה עושה הרבה צרות, אתה תעשה את העבודה שלך ואני אעשה את העבודה שלי".

עוולות קוממו אותה מאז שאבא שלה, שהיה חבר של יהושע פרץ, מנהיג פועלים בנמל אשדוד באותם ימים, לקח אותה להפגנות. בבית הספר, נוכח עוולות מצד המנהל וסגנו, מורה למתמטיקה שנהג להשפיל תלמידים דרך קבע, היא הייתה חלק מקבוצת מורדים קטנה, שהקימה קול צעקה.

מה עשיתם?
"אוריאל ועודי מילר, כיום עודד מילוא הוא פרופסור לפיזיקה, ועוד כמה תלמידים יזמו את המחאה. ברור שהצטרפתי מיד. הפכנו את מכונית החיפושית של סגן המנהל. אני הצעתי לשרוף את השדה מאחורי בית הספר, אבל ההצעה לא התקבלה באופן דמוקרטי כי האשכנזים הפריווילגים מאוד חששו. תוך יומיים דוכאה המחאה הראשונה שלי על אי צדק ופשיזם, אבל אני בטוחה שהיינו מוכרחים לעשות אותה גם אם נכשלנו. לימים אפשר היה למצוא את המוחים הנמרצים בבלפור וזה לא מקרה, אחרי המחאה הזאת קימבנתי עוד אירוע, שאחריו זה היה היום האחרון שלי שם. אני זוכרת את התאריך, כי תשעה במאי הוא יום הניצחון על הנאצים, ואצלנו בבית שחי את השואה חגגו את היום הזה מדי שנה. היה לי ויכוח עם אחד המורים ובתגובה הוא דיבר אליי מאוד לא יפה. אמרתי לו: 'אתה מפעיל כוח ללא סמכות', והוספתי: 'אתה נאצי', לפני שטרקתי את הדלת. באתי הביתה ואמרתי לאמי: 'ניצחתי נאצי'. סיפרתי לה מה קרה והיא הגיבה ב'נכון, זה נאצי. תשבי בבית'. היא לא רצתה שאלמד, היא חשבה שכל יום בבית הספר הוא יום מבוזבז וצדקה. ניסיתי להתקבל לתיכון ליד האוניברסיטה ולקפוץ עוד כיתה אבל למשרד החינוך זה נראה הזוי מדי ולבויאר ולא התקבלתי. בסוף אבא שלי, שהיה בעלים של חנות וילונות באשדוד, התנדב לתפור בחינם וילונות הצללה לבית הספר בימים שלא היו מזגנים שם, ובתמורה יכולתי להמשיך בתיכון באשדוד. את י"א ו־י"ב סיימתי באשדוד, אחרי שקיבלתי פטור ממרבית השיעורים וביליתי רוב הזמן בים, וכל זה לפני שמלאו לי 16".

אריאנה מלמד | צילום: רותם ברק, סטיילינג: שיראל כהן, איפור ושיער: גנאים אריג', חולצה ושרשרת: ניצה – אופנה בפינה, צולם ב"ניצה – אופנה בפינה" ראש פינה וב"גלריה Sigallery" בראש פינה

"עברתי דברים קשים, אלימים לאורך תקופה ובכלל לא הבנתי שזה לא בסדר. אחר כך בחרתי פרטנרים מזדמנים. חשבתי שאם אשתרלל זה יוכיח שאני נורמלית"

גאונים הם לא בהכרח אנשים טובים

גילוי נאות: אני מכירה את אריאנה מאז שהייתה ילדה צעירה בעיר הנמל אשדוד ואני הייתי כבר נערה. אביה ואבא שלי היו חברים, שניהם המשיכו לחיות בצל השואה לאורך השנים ומצאו נחמה זה בזה. עד היום אני מתרפקת בגללם על סיפורי שואה ובמיוחד שירי שואה נוגעים לליבי. אריאנה נחשבה בינינו ל"גאון", ככה הכירו אותה כולם. למרות שהיא לא אהבה להרגיש חריגה היא הייתה ילדה שונה, אחרת, וכשהיא פתחה את הפה, אי אפשר היה להאמין שזו שפה של ילדה. מרוב עושר השפה, העומק שלה, וכושר הניתוח לגבי כל נושא, היה נדמה שהיא אישה מבוגרת בגוף ילדה. היא הייתה ילדה מקורית, עצמאית מאוד ולכאורה גם נטולת פחד. רק עכשיו בשיחות בינינו אל תוך הלילה, גיליתי עד כמה היא הצליחה להחביא עמוק בתוכה את תקופות האופל שעברה, אבל גם איך היא למדה עם השנים לפוגג את הכאבים, להעביר דף וסוף־סוף להאמין שהיא ראויה לאהבה.

תגידי, גם את חשבת על עצמך שאת גאון?
"מעולם לא. גאון הוא מי שמחדש משהו לעולם, ואני לא חידשתי כלום. אוהד נהרין, איש שאני מאוד אוהבת וחבר נפש, הוא גאון. דויד הראל, חתן פרס ישראל במחשבים וידיד, הוא גאון, וגם אורלי קסטל בלום, יואל הופמן וא"ב יהושע. בנימין נתניהו הוא גאון פוליטי אבל מרושע. גאונים הם לא בהכרח אנשים טובים".

לפני שמלאו לה 14, אנס אותה חבר משפחה רחוק. היא לא התלוננה במשטרה ולא סיפרה לאיש, אלא פשוט שתקה: "ידעתי שאם אספר לאימא, היא תספר לאבא והוא יהרוג את האיש הזה וישב בכלא ואז, מה עשינו? נצרתי את הסוד הזה בהצלחה ופיתחתי הפרעת אכילה מתוך מחשבה שאם אשמין מאוד, אף אחד לא יגע בי. טעיתי. היה שם עוד מישהו בן 17 שאיתו עברתי דברים קשים, אלימים, לאורך תקופה ובכלל לא הבנתי שזה לא בסדר. אחר כך בחרתי פרטנרים מזדמנים. חשבתי שאם אשתרלל זה יוכיח שאני נורמלית והכל בסדר".

ובחלוף השנים יצאת חוצץ נגד תרבות האונס בארץ.
"כן. תרבות האונס המקומית מתחילה בבתים נורמטיביים לחלוטין, עם הורים שממש קנאים לפרטיות של ילדיהם, שצורכים פורנוגרפיה באין מפריע בחדרים מאובזרים בכל טוב אלקטרוני ומשם לומדים על מין. היא נמשכת ב'לתת לילד הכול', כולל טיול לאיה נאפה, למה לא. שיראה עולם. היא ממשיכה באבא של הילד, שחושב שמותר לו להעיר לפקודה החדשה שלו משהו על גודל הציצי או התחת שלה כי זה מה זה מצחיק, ובפונקציונר של עמידר שמרשה לעצמו לכפות יחסי מין על אישה תמורת שיפוץ הבית שלה, במשטרה כוחנית וגזענית, ובשופט שמאמין שנשים נהנות מאונס. אי אפשר היה לעבור לסדר היום על ההתבטאות הזאת של השופט ניסים ישעיה, לשעבר שופט במחוזי, שישב בוועדות ערעורים ואמר במהלך משפט ש'יש בנות שנהנות מאונס', הלך רוח נוראי כלפי נפגעות תקיפה מינית. הנשיא לשעבר משה קצב, עמנואל רוזן, משה איבגי. ואנחנו שמצקצקים כשמדברים על זה ולא עושים כלום, כולנו שותפים לתרבות האונס".

ביקורת בונה

אחרי שסיימה את התיכון עברה לירושלים. למדה לימודי סין וסינית, אבל לא סיימה את הלימודים ובאפריל 1974 החלה לעבוד בלשכת ראש הממשלה בירושלים כמתרגמת במחלקת מעקב אחרי אמצעי התקשורת, גוף שהוקם כדי להסביר לעולם את ישראל שאחרי מלחמת יום הכיפורים. המשמרת הראשונה שלה הייתה בפיגוע של מלון סבוי, "עבדנו 70 שעות ברצף", היא מתארת. התחנה הבאה שלה הייתה גלי צה"ל: "מפקד התחנה היה מרדכי נאור. כשהוא שמע שאני מאשדוד, הוא אמר לי: 'לא רואים עלייך', זה היה כאב גדול. לא היה לי פשוט שם, אחרי תשעה חודשים הודחתי. הנימוק במכתב ההדחה היה: 'חוסר יצירתיות'".

את המשך השירות שלה היא עשתה כפקידה בבסיס ציוד ליד בית נבאלה. משם היא התקשרה למערכת "העולם הזה" לאורי אבנרי, והציעה לו לכתוב ביקורת עיתונות. הוא הסכים. "הגעתי אליו במצב הכי נמוך, אחרי שאמרו שאני לא יצירתית. בעיתון לא היו אז קרדיטים, שקשקתי מפחד כשהגעתי אליו עם הכתוב והוא אמר: 'אין מה לעשות, את יודעת לכתוב'. בזכותו סיימתי את השירות מבלי לצאת מדעתי. אורי הוא המנטור שלי בעיתונות ושמרנו על קשר עד לפני מותו".

"'הארץ' היה אכסנייה נהדרת. בשנה של המחאה היו בינינו חילוקי דעות. ב'הארץ' לא רצו להיות מזוהים עם ההימצאות שלי בבלפור, וטענו שחציתי קווים וגבולות"

היא נסעה ללונדון, למדה עיסוי שוודי, חזרה ועשתה במילואים קורס חובשים. חזרה לארץ ולמדה משפטים, כדי לרצות את ההורים שכבר היו מודאגים מ'מה יהיה עם הילדה'."זה היה שעמום טהור למרות שבכיתה שלי היו כמה סטודנטים מבריקים כמו נוחי דנקנר. נדמה לי שעברתי ארבע שנות לימודים מתוך שינה ואחר כך את כל ההתמחות במשפטים. הדבר הכי קשה היה להבין שזה לא בשבילי ולהגיד לא.  באותה תקופה לקיתי בדיכאון, שאחריו נשארה לי רק בחינה קטנה במשפטים ואותה לא עשיתי עד היום. במקום זה התנדבתי ל"אמנסטי אינטרנשיונל" עד שהייתי לנשיאת הסניף הישראלי. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הבנתי שכישראלית אסור לי לטפל בעניינים שמתרחשים בשטחים כנשיאת אמנסטי ואז התנדבתי לעבוד עם עורך דין צעיר ומבריק ששמו אביגדור פלדמן ובמשך שנה התרוצצנו בכל בתי הכלא בארץ ובשטחים בניסיונות לשחרר עצירים מנהליים. לא הצלחנו. אני פיתחתי עוינות למערכת המשפט הישראלית. לגמרי במקרה שמעתי שבעיתון חדשות מחפשים מישהו שקורא כמו מניאק כדי לכתוב על ספרים. עשיתי פיילוט והיתר פשוט קרה".

במשך 34 שנים היא עבדה בגופי התקשורת הגדולים בישראל, ב"חדשות" עד שנה לפני סגירתו, ובהמשך ב"מעריב", "העיר" וידיעות אחרונות" ובאתרי חדשות מובילים כמו וואלה וynet. שנים ארוכות הייתה מבקרת ספרים וטלוויזיה בעיתון "הארץ", ובשנה האחרונה יצאה לפנסיה מהעיתון בעקבות החמרה במצבה הבריאותי, ועם נכות 100% ואובדן כושר עבודה 100%. הכאבים העזים מהם היא סובלת מובילים אותה לביקורים תדירים בבית החולים, וגם לצילומים לצורך הראיון הגיעה הישר מעוד ביקור כזה, עדיין עם צמיד בית החולים על פרק ידה.

אריאנה מלמד | צילום: רותם ברק, סטיילינג: שיראל כהן, איפור ושיער: גנאים אריג', שמלה: אלמביקה, צולם ב"ניצה – אופנה בפינה" ראש פינה וב"גלריה Sigallery" בראש פינה

עזבת בטוב?
"'הארץ' היה אכסנייה נהדרת. קיבלתי לאורך שנים תמיכה ורוח גבית לכתוב את הדברים כמות שהם, שלום ותודה על כל הדגים. בשנה של המחאה היו בינינו חילוקי דעות. הקדשתי הרבה זמן למחאה, וב'הארץ' לא רצו להיות מזוהים עם ההימצאות שלי בבלפור, וטענו שחציתי קווים וגבולות והציעו לי לצאת לחל"ת. אני חושבת שהם טעו – בכל המחאות והמהפכות בעשורים האחרונים, העיתונאים הובילו בקולם ובגופם את המהפכה ואת ההתנגדות למשטר העריץ, וכולם שילמו על זה בכל מיני צורות, אבל לנתק עיתונאי ממוקד העשייה הדמוקרטית ולשכוח שעיתונאי הוא קודם כל אזרח, ואזרח עם אחריות? אני מצטערת אם עשיתי דברים שלא נשאו חן בעיני מעסיקיי, אבל חשתי שלא הייתה לי ברירה ועובדה שנלחמנו וניצחנו".

"לא שיערתי באילו גלי שנאה אתקל, הרבה מעבר ל'שמאלנית בוגדת', קללות וגידופים, התנכלויות, יריקות בפנים, מכות, חבטות ושטפי דם. המרחב הציבורי שלנו רווי שנאה"

את מרגישה ששילמת מחיר יקר בגלל הפעילות שלך בהפגנות של בלפור?
"לא שילמתי מחיר יקר, עשיתי מה שרציתי. יש הרבה דברים שעשיתי בשקט, מתחת לרדאר, ויש הרבה דברים שאני חתומה עליהם. המאמר הראשון שקרא לאנשים לבוא לבלפור היה שלי, וכן, ניצחתי את ביבי. זו לא המחאה הראשונה שאני פעילה בה. במחאה של 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הייתי בין האנשים הראשונים שהצטרפו לסרן במילואים מוטי אשכנזי, מי שהוביל את המחאה ודרש לפטר את שר הביטחון דאז, משה דיין. במחאת בלפור עשיתי כל מה שיכולתי, מלבשל מרק ליושבי המאהל, דרך הצעקות במגפון. לא שיערתי באילו גלי שנאה אתקל, הרבה מעבר ל'שמאלנית בוגדת', קללות וגידופים, התנכלויות של ביביסטים, כולל יריקות בפנים, מכות, חבטות ושטפי דם, עד שנאלצתי להוציא צו למניעת הטרדה מאיימת נגד משה מירון, האיש שיזם את קמפיין ההסתה "שמאלנים בוגדים". למרבה העצב, המרחב הציבורי שלנו רווי שנאה ובבלפור קיבלתי אותה ישר לפרצוף כי השנאה הפכה לאלימות פיזית גם נגד קשישה נכה, וזה מטורף. אבל אני מקווה שאת זה עוד אפשר לשנות וכולנו עוד צריכים להוכיח שאנחנו יכולים לשנות".

עשרות שנים היית בתפקיד המבקרת. ירית הרבה חצים.
"מבקר הוא אדם שמקבל כוח גדול מאוד להביע את דעתו ברבים על יצירת אמנות, ויצירת אמנות היא לא אובייקט שניתן לפרשנות אובייקטיבית. זה מכלול של דברים, ובעידן השעתוק הטכני אפשר לשאול מהו מקור, מהי אותנטיות. אנחנו חיים בעידן פוסט מודרני ופוסט מודרניסטי מבחינת האמנות שלו, וכאילו הכול הולך. אני נקלעתי לעידן הזה. לא באתי מהאקדמיה, לא מהספרות העברית. נקודת ההתייחסות שלי הייתה בגלל שקראתי בהרבה שפות, מה שאי אפשר להגיד על הרבה אנשים אחרים שכותבים פה ביקורות, אבל אין לי תואר בכלום. כשהתחלתי לכתוב בעיתון 'חדשות', רות אלמוג כתבה ב'הארץ' שאריאנה מלמד הוא שם עט פיקטיבי ואין שם כזה. התקשרתי אליה ושלחתי לה בפקס צילום של תעודת הזהות שלי, ומאז התחילו להגיד עליי דברים. לא הייתי חלק מהקליקה, לא ישבתי בדובנוב, לא התמנגלתי. ישבתי בבית וקראתי המון ספרים, זה היה עדיף לי על תחושת אי הנאותות, שליוותה אותי הרבה שנים בחיים עד שתפסתי ביטחון. זה קרה בערך בגיל 40, עם קצת התרחבות של הפרספקטיבה, הבנתי שאיכשהו אני עושה משהו לא רע. עד אז הייתי בטוחה שאני מזייפת ועובדת על כולם. תראי, הייתי צריכה לכתוב יותר, אבל כשאת מייצרת כמויות עצומות של מילים ציבוריות  קשה לך לשמור על קול שהוא שלך. כתיבה דורשת זמן, זמן הוא כסף וכסף לא היה. התעקשתי על עצמאות מגיל 15 כמה שיכולתי. הוריי חשבו ש'כתיבה זה לא חשוב, ואיך תתפרנסי ומה יהיה איתך, ותגמרי לא טוב'. הטריד אותם שאני רוצה לכתוב, אז היו תקופות שעשיתי בהן דברים אחרים. בחרתי לכתוב לפרנסתי, אולי הייתי צריכה לכתוב יותר כתיבה אישית משלי".

"אני רואה היום את מוסף הספרים של 'הארץ', שהוא מלא בחבטות של רוע מצדם של אנשים. לא הורשיתי לכתוב במוסף הזה ואני מאוד שמחה על כך, לא הייתי רוצה להיות חלק מזה. הייתי רוצה לראות ביקורות קצת יותר משכילות ומלומדות"

הרגשת את כובד האחריות כמבקרת?
"זו אחריות גדולה, וכמו שאמר הנביא ירמיהו: 'מעי מעי חמרמרו לבי לבי הומה לי'. זה לשאול את עצמך עשר פעמים לפני שאת עושה אנטר ושולחת, אם עשית צדק עם היצירה, ולזהות ולדרג בתוך הז'אנר, ולא להגיש שטויות מטומטמות, שקראתי לרוב בביקורות – למשל, שספרי מתח זה נחות, או לכתוב ברוע שאין לו הצדקה. אני רואה היום את מוסף הספרים של 'הארץ', שהוא מלא בחבטות של רוע מצדם של אנשים. לא הורשיתי לכתוב במוסף הזה ואני מאוד שמחה על כך, לא הייתי רוצה להיות חלק מזה. הייתי רוצה לראות ביקורות קצת יותר משכילות ומלומדות".

אריאנה מלמד | צילום: רותם ברק, סטיילינג: שיראל כהן, איפור ושיער: גנאים אריג', שמלה: אלמביקה, צולם ב"ניצה – אופנה בפינה" ראש פינה

סינדרום אלכוהול עוברי

רק בגיל 40, היא אומרת, היא הרגישה מוכנה להתמסד. אז נכנס לחייה רוברט וגנר, טייס שהגיע מארצות הברית, הם התחתנו בקפריסין. את הילדים שלה, ילידי רוסיה, היא אימצה באימוץ יחידני בגלל החוק הישראלי שלא מאפשר לבני דתות שונות לאמץ אבל מבחינת כולם רוברט הוא אביהם. היא לא תכביר מילים על הזוגיות שלהם, שידעה אהבה בתחילתה ודעכה. במהלך השנים שלהם יחד, הוא נסע פעמים רבות במסגרת עבודתו בעסקי התעופה לארצות הברית לתקופות ארוכות, ועול הבית והפרנסה נפלו עליה. הילדים, דניאל ועמליה, ככל הנראה תאומים, נכנסו לחייה כשהיו בסביבות גיל חמש, אין לה תאריך לידה מדויק שלהם.

ספרי על הילדים.
"פגשתי אותם בעיירה שכוחת אל, אי שם ברוסיה, בבית ילדים צפוף ומסריח, עם קבוצה גדולה של ילדים דחוסים בחדרים, שאפילו כבר לא בוכים כי ממילא אף אחד לא ניגש אליהם. לפני האימוץ שילמתי הרבה כסף לרופא ישראלי שבדק אותם וקבע שהם בריאים לגמרי. שנתיים וחצי אחרי, כשכבר היה ברור שהכל לא בסדר, ואחרי שעברו עשרות רופאים שניסו לאבחן אותו, ונאלצתי לאשפז אותו, התברר שדניאל נולד עם תסמונת אלכוהול עוברי. אימו הביולוגית הייתה אלכוהליסטית וחרצה את גורלו. במקרים האלה, החומר הפעיל באלכוהול חודר לשיליה וכתוצאה מכך מבנה המוח של העוברים משתנה. זו מחלה ארורה, חשוכת מרפא, לא תורשתית, ולילדים החולים בה יש הרבה קשיים מורכבים, מדיסלקטיות, בעיות מוטוריות, קושי בכתיבה, הפרעות קשב וריכוז, תזזיתיות קשה, חוסר מנוחה ובעיות זיכרון, ועד אלימות ומחלות נפש ברמות שונות. כשגילינו שגם עמליה נולדה עם התסמונת, שאלתי את אלוהים מה לעזאזל אתה רוצה ממני, נדמה לי שהתשובה הייתה כי את יכולה להתמודד עם זה. מדי שנה נולדים בארץ 200 ילדים כאלה בישראל ועוד מאות הגיעו לישראל בעקבות אימוצים ברוסיה ובמדינות אחרות".

"יכולתי ללדת ילדים עם גן בטוח לדיכאונות כבדים ונטייה להתאבדות. במשפחה של הוריי היה גן של דיכאונות בלפחות שלושה דורות שאני יודעת עליהם. לא היה לי חלום אימהות, הייתה לי משימה להציל שני בני אדם"

מלמד חשפה את הסיפור שלה בפייסבוק ולדבריה החלו להגיע אליה הורים כאובים ומבולבלים שלא הבינו כיצד ילד החלומות שלהם חי חיים של סיוט. יחד עם ההורים, פעלה כדי שמשרד הבריאות יכיר בתסמונת והילדים יזכו לסיוע של ביטוח לאומי, מערכת החינוך והמשפט, ועד היום היא האוזן הקשבת של מאות הורים מאמצים כאלה. היא לא יושבת בשקט ויש לה תכנית נוספת שהיא מדברת עליה בלהט של מי שיש לה כוחות בלתי נדלים: הילדים והילדות עם המחלה התבגרו והם זקוקים לפתרונות שלא קיימים בארץ. יחד עם קבוצת הורים וליווי רופאים, היא מתכננת להקים בית לחיים לנערות שעברו פגיעה מינית ומתקשות להחלים בגלל שנולדו עם אוטיזם או תסמונת אלכוהול עוברי.

מאין האנרגיות שלך לכל זה?
"חינכו אותי להביא תועלת. אני מרגישה ויודעת שאני יכולה לקשור כאן את כל החוטים וליצור הזדמנות לנערות להחלים מפגיעה מינית שהיא תמיד כמו פצצת מצרר. אני מרגישה שסיימתי את ההתמודדות שלי בהצלחה אבל מה שווה ההצלחה אם אני לא יכולה להעביר אותה לאחרות?".

עד כמה רצית ללדת ילד משלך?
"לא תקבלי תשובה חד משמעית. יכולתי ללדת ילדים עם גן בטוח לדיכאונות כבדים ונטייה להתאבדות, זה מה שיכולתי. היית יולדת במצב כזה? במשפחה של הוריי היה גן של דיכאונות  בלפחות שלושה דורות שאני יודעת עליהם. לי אין נטייה כזאת. אני סקרנית מדי. לא היה לי חלום אימהות, הייתה לי משימה להציל שני בני אדם, והצלתי. אישה ילדה אותם מהבטן והעניקה להם חיים, ואני ילדתי אותם מהלב ונותנת להם את כל השאר. מעבר לזה מעולם לא חלמתי שמהותי תוגדר כפונקציה ביולוגית. רציתי לגדל ילדים כדי לתת להם את כל הטוב שקיבלתי, וכן, קיבלתי המון. לא חומרית, כי מגיל 15 וחצי אני עצמאית ועובדת למחייתי ואמי הורישה לי רק את חובותיה – אבל רוחנית, אינטלקטואלית ומוסרית המון. רציתי להעביר, וחלק זעיר הצלחתי, במחיר איום".

כלומר?
"לילות ארוכים בלי שינה, הרבה ביקורים אצל רופאים, נוירולוגים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשפוזים ארוכים שנמשכו ארבע וחצי שנים, ילד שנמרח על הזגוגית וצורח: 'אימא, תוציאי אותי', ובריחות, מעברי דירה תשע פעמים. זה לא היה קל. 16 שנה שמתי את עצמי בצד. בלי חברים, בלי חופש, בלי מספרה, בלי ספר לקרוא, בלי טיול – בעצם היה אחד לכרתים, שחברה הזמינה אותי – בלי בגדים חדשים, בלי עזרה, עם שלוש־ארבע משרות ו־15 שעות עבודה ביום, ובלי כסף לעוזרת. הגעתי לפשיטת רגל וכלפי חוץ הראיתי שהכול כאילו בסדר. כל השנים בעבודה לא הרגישו ולא ידעו דבר. בחוץ הייתי פמיניסטית אדירה ובבית – הייתי סמרטוט, רק אילן יצחייק מויינט, אח שלי על מלא, ידע".

"הפרעת האכילה השתלטה לי על המוח. לא ידעתי מה זה רעב, פשוט אכלתי"

ומה עם הילדים היום?
"הם כבר גדולים, כל אחד לחייו. נתתי להם את כל ההזדמנויות לחיים טובים ואני לא מתערבת יותר בבחירות שלהם. שחררתי".

>> כך תתמודדי עם העזיבה של הילדים את הבית

נפרדת מרוברט וגנר לאחרונה, אחרי 25 שנים יחד.
"זו פרידה כואבת מאדם טוב, שייסורי גוף קשים גרמו לו להתמכר למשככי כאבים רעים, איומים, שהפכו אותו מאיש חזק עם יכולת הכלה עצומה, לקשיש זועם, מפוחד וזר בארץ נוכרייה. הוא עדיין נראה כמו סנטה קלאוס ואני מקווה שהוא עדיין גורם לתינוקות ולילדים לחייך. אחרי 25 שנה של עליות, מורדות ויותר מדי דיכאון, בהחלט מיצינו".

אריאנה מלמד | צילום: רותם ברק, סטיילינג: שיראל כהן, איפור ושיער: גנאים אריג', טוניקה: אלמביקה, כובע: אוסף פרטי, צולם ב"ניצה – אופנה בפינה" ראש פינה וב"גלריה Sigallery" בראש פינה

החיים ללא פוטושופ

בואי נדבר על אוכל בכלל ועל העובדה שירדת לאחרונה 52 קילוגרמים ממשקלך בפרט.
"כילדה, בבית שלנו הייתה אובססיה סביב אוכל בגלל השואה, בגלל שאמי יצאה מהשואה אנורקטית ובגלל אבא, שהיה לו טבע להאכיל את כל העולם ולהשמין בעצמו. אבא וסבתא אהבו לבשל ואימא שנאה, ובגיל עשר הכנתי ארוחת ערב בת שלוש מנות להוריי שחזרו מהעבודה. בגיל 13 אבי ניהל בריכה, ואני טבלתי ידיים, קיבבתי קבב לאלף איש ואהבתי את זה. בגיל 14, אחרי שעברתי אונס, התחלתי להשמין כדי שלא יגעו בי וזה עבד נהדר, אבל כן נגעו בי ונכנסתי למצב תודעתי והכרתי של אדם שמן. בגיל 23 עברתי ניתוח לקיצור קיבה וירדתי בשבעה חודשים 70 קילוגרמים. מצאתי את עצמי עם שיניים נושרות ושיער נושר, בדיכאון ובבית החולים, ועליתי שוב במשקל והייתי במגמת עלייה כל הזמן. בהמשך הגיעו הילדים ואכלתי שאריות של במבה מהשטיח כי חבל לזרוק, בישלתי לילדים ולבן הזוג את מה שהוא אוהב, ושמתי את עצמי בסוף התור, עד שהפרעת האכילה השתלטה לי על המוח. לא ידעתי מה זה רעב, פשוט אכלתי".

"דימוי הגוף שלי הוא עדיין של שמנה, אבל הבגדים נושרים ממני בלי הכרה, וממידה מספר 60 ירדתי למידה 46־48. שנים לא היה אכפת לי מהמראה שלי, אבל עכשיו כן"

ואיך נשרו הקילוגרמים?
"באוקטובר של השנה שעברה מצאתי את עצמי לבד בדירה ששכרנו ברחוב עזה, שלוש פעילות מחאת בלפור, מה שאפשר לנו להיות בסגר ולהגיע לבלפור. בהתחלה הזמנתי לי אוכל ממסעדה סינית, אבל אז אמרתי שבעצם אני מבשלת יותר טוב ולמה שלא אבשל לבד, זה גם יותר זול וממילא אין כסף. התחלתי לבשל לעצמי וגיליתי שאני אוכלת פחות ופחות. עליתי לבלפור בלילות הקרים עם מרקים וסנגריות לחבר'ה, עשיתי להם שמח. הייתי לבד בדירה וזנחתי את הנימוסים הטובים שלי והתחלתי לאכול בידיים כי כשאוכלים בידיים – אוכלים פחות, ויותר ירקות ומתכונים עתיקים מהתנ"ך, הפסקתי לאכול משקיות מרשרשות וחטיפים, והקילוגרמים נשרו. כשאכלתי הרבה, הרגשתי שהאוכל מוריד את האיי.קיו כי את עסוקה בעיכול.

"הרווחתי כל קמט ביושר ואני לא מוכנה לוותר על הקמטים שלי, אני נגד גילנות. למה להיראות צעירה לגילך? אני נגד הזרקה של חומרים זרים, זו כניעה לתעשייה נצלנית ושונאת נשים"

אין למוח כוח לחשוב כשיש משהו מרדים כמו חומוס קומפלט, פול, בצל וצ'יפס וקולה, זה מתכון למנוחת צהריים טרופה. שנים הסתובבתי עם אולקוס, שריפאתי באכילה נכונה. בתהליך היה לי קל מאוד, לא התאמצתי, לא השתדלתי, בעיקר לא הקשבתי לאף אחד, אלא למה שעלה מתוכי. ככל שאני יותר בעניין, אני אוהבת יותר את מה שאני עושה. אני נהנית לבשל, מבשלת בכמויות ומחלקת לאנשים. אני אוכלת פחות או יותר לפי הרמב"ם רק כשאני רעבה, שותה כשאני צמאה, ולא מזונות מזיקים. אני לא נשקלת ולא יודעת מתי ארד מתחת ל־90 קילוגרמים, אבל אני ממשיכה לרדת. דימוי הגוף שלי הוא עדיין של שמנה, אבל אני מסתכלת על הבהונות שלי ולא מכירה אותן, הבגדים נושרים ממני בלי הכרה וממידה מספר 60 ירדתי למידה 46־48. החוויה של להיכנס לחנות של אנשים במידות רגילות ולמצוא בה בגדים היא חוויה מפעימה. שנים לא היה אכפת לי מהמראה שלי, אבל עכשיו כן".

תיכף תגידי שאת מוכנה לטיפולים אסתטיים?
"עד כאן. אני גם לא אסכים בצילומים לשום פוטושופ, אני מתנגדת לזה. הרווחתי כל קמט ביושר ואני לא מוכנה לוותר על הקמטים שלי, אני נגד גילנות. אולי את נכנעת – אני לא. למה להיראות צעירה לגילך? אני בעד טבעי, מטופל ונקי. אני נגד הזרקה של חומרים זרים, זו כניעה לתעשייה נצלנית ושונאת נשים".

ומה הלאה?
"אני מקווה שיהיו לי בריאות איתנה והזדמנות לכתוב עוד שלושה רומנים שמתרוצצים לי בראש. הוצאתי עד היום שני ספרים: 'בית ספר לבלט', שיצא בהוצאת זמורה ביתן, ו'חלודה ואבק כוכבים – רשימות קטנות על ספרים גדולים', שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות. וישנן גם הסדנאות. בשנים האחרונות גיליתי שאני נהנית מאד ללמד כתיבה ולחלוק את הידע שצברתי לבד כל החיים ומגיעים אליי אנשים בכל מיני גילים ורמות, מצעירים ועד גיל 80. למדו אצלי גם סופרים ומתרגמים. ותלמידים שלי היו לסופרים וזה ממש־ממש כיף, ואני אמשיך את זה".

הסדנה הבאה שלה תהיה סדנה לכתיבת ספרי ילדים, ומתוכה יצא בקרוב גם ספר הילדים הראשון שלה "קרולינה לא רוקדת", המיועד לילדים שכבר קוראים בעצמם, ורואה אור בעזרת פרויקט מימון המונים. הספר מלווה את סיפורה של קרולינה, דובה סורית בת תשע, שמאסה בחיים הכנועים והנוחים בקרקס. היא לא רוצה לרקוד, היא רוצה לשיר והיא בורחת מהכלוב באמצע הפגנה בירושלים עם חתול מיין קון ענקי ופילוסוף חובב, ששמו "מעונן חלקית". האם היא תצליח לברוח? האם היא תמצא מקום להסתתר כשכל העולם מחפש אחריה? כל השאלות האלה ואחרות יהיו בספר הלא חינוכי הזה, עם מלא הרפתקאות מצחיקות ומסמרות שיער. על הספר, שהאיורים בו הם של הסופרת והציירת מיקי בן כנען, אריאנה אומרת: "אני יודעת שיש לי סיכוי מצוין להוציא את הספר עם הוצאת ספרים מובילה אבל עכשיו אני רוצה לעבוד אחרת. הטכנולוגיה מאפשרת כיום לסופרים לעבוד בלי תיווך של הוצאות ספרים וכך באמת להתפרנס מפרי עמלם. אם יצליח לי, אלמד גם אחרים לעשות את זה".

איך תרצי שיזכרו אותך?
"אם ארצה שיזכרו אותי אחרי מותי, זה יהיה כאישה שעשתה כל מה שיכלה למען הדמוקרטיה ושוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. כל היתר, חרטא".

אריאנה, את מאושרת?
״אושר הוא שמיכת טלאים, מורכב מרגעים קטנים וצבעוניים וכל היתר תלוי ביכולת שלך לתפור ואני תופרת מצטיינת״.

תודה מיוחדת לבוטיק "ניצה – אופנה בפינה" ולסיגל מגלריה sigallery בראש פינה.