"לדור שני לאלימות במשפחה כבר לא נשאר כוח לצעוק"

הייתי בת 4 בערך כשתפסתי את הטלפון של הבית בפעם הראשונה והתקשרתי 100. "הלו, משטרה? בואו מהר, אבא מרביץ לאימא".
בוווווום. משהו מזכוכית פגע בקיר מעל הראש שלי ונפל בחלקים. נצמדתי לקיר והתכופפתי עוד יותר מאחורי הספה עם הזכוכיות על הראש, משתדלת להישאר צמודה לטלפון (עידן שבו עדיין לא היו טלפונים אלחוטיים או סלולריים) שהטלפון לא יפול ויעשה רעש.
"בת כמה את ילדה?".
אימא שלי צורחת ואני לא יודעת אם להמשיך את השיחה הזאת או לרוץ אליה לעזור לה.
"4 ומשהו".
"איפה את גרה?"
צלחות עפות לי מעל הראש ומתנפצות בכל הסלון.
"אני… אני… לא יודעת איפה… אני ילדה… אני… ליד בית ספר… יש בניין חום כזה ואז בניין חום עם כתום כזה ואז אנחנו… יש לנו מלא עציצים במרפסת…".
אימאאאאאאאאא.
"הוא פגע באימא, תבואו מהר!", צעקתי וזרקתי את הטלפון ורצתי להגן על אימא שלי.
לא זוכרת כמה זמן לקח להם להגיע, אני רק זוכרת איך זה נגמר. עמדתי שם בסלון בלי אוויר בתוך אינספור שברים של זכוכיות, שוטר אחד עמד ושוטר אחד ישב על הספה שלנו וכתב. אחרי כמה דקות השוטר שישב טרק את הקלסר שלו בעצבים, הסתכל על אימא שלי ואמר "גברת, עד שאין כאן דם אל תקראי לנו יותר! שמעת?? זה לא גנון!". ואז הוא קם ושניהם הלכו.
נשארתי לעמוד בהלם, לא הבנתי איזה דם הוא רוצה שיהיה פה ושל מי.
******************************
גיל 6, כיתה א'.
עוד אחת מהפעמים שאבא שלי השתולל בבית. אני לא זוכרת על מה, לא תמיד הוא אמר, או יותר נכון צרח, למה הוא כועס. הוא הרביץ לאימא מכות חזקות בסלון. שמעתי את הצעקות והחבטות מהחדר ורצתי.
"עזוב אותה!!!", צעקתי כמו תמיד, אבל הוא המשיך. דחפתי אותו כמה פעמים. ניסיתי למשוך אותו בכל הכוח מהחולצה אבל לא הצלחתי. רצתי למטבח והבאתי את המטאטא, הרבצתי לו עם המקל הכי חזק שיכולתי. כנראה שלא ממש כאב לו כי הוא המשיך. מתישהו הוא העיף אותי.
אמא כבר התקפלה על הרצפה וניסתה להגן על הפנים שלה עם הידיים. הוא תלש את הטלפון מהקיר ועם הכבל שחיבר את הטלפון לקיר התחיל לחנוק אותה.
היא בקושי הצליחה לנשום. הוא הולך להרוג אותה, חשבתי.
******************************
אחד התחביבים שלי באותה תקופה, כיאה לילדה בבית אלים כנראה, היה צפייה בהיאבקות. היו מתאבקים שאהבתי במיוחד, אין כמעט קרב שהפסדתי. אספתי תמונות שלהם בזמן שילדות בגילי אספו מכתביות, תליתי פוסטרים שלהם בזמן שילדות בגילי תלו פוסטרים של להקות בנים. ובעיקר – בעיקר למדתי מהם והתאמנתי. התאמנתי כדי להגן על אימא. כדי להגן על עצמי.
******************************
הלכתי אחורה עד למטבח כדי לקחת תנופה. "קדימה מיטלי, את יכולה… על החיים ועל המוות…". רצתי הכי מהר שיכולתי, קפיצה אחת והייתי על השולחן בפינת אוכל, עוד קפיצה אחת ונתליתי על הגב של אבא, את הידיים שלי ליפפתי מסביב לראש שלו מאחורה על העיניים. הוא לא ראה כלום, וזה עצבן אותו. ממש עצבן אותו.
הוא ניסה להשתחרר ולהוציא לי את הידיים ואני הידקתי את אותן יותר. "רדי ממני, מטומטמת!", הוא צעק תוך כדי שניסה, ולפעמים גם הצליח, לתת לי אגרופים לצלעות.
"לא עוזבת עד שלא תפסיק להרביץ לאימא!". הוא ניסה מכל כיוון ובכל דרך להשתחרר תוך כדי שהוא צורח ומאיים ומכה. הצלחתי. הוא עזב אותה. היא השתעלה וניסתה להוריד מעצמה את הכבל.
"טוב, עזבתי אותה, עופי ממני כבר!".
"לא עפה עד שאתה לא הולך מהבית", הידקתי את האחיזה עוד יותר. מתישהו הוא התייאש והתחיל לגשש את הדרך אל הדלת. רק כשהוא יצא וירד בקושי כבר חצי מהמדרגות עזבתי את האחיזה ורצתי בטיסה חזרה הביתה.
טרקתי ונעלתי את הדלת. הדבר הראשון שראיתי מולי זה התיק שלו. תפסתי אותו ורצתי איתו למרפסת, הוא בדיוק יצא מהבניין.
"אבאאא".
הוא הסתובב והרים את הראש למעלה. "קח, שתוכל ללכת לעבודה ולא לחזור לפה יותר!". העפתי את התיק למטה. הוא היה כנראה פתוח כי הכול התפזר על הרצפה. הסתכלתי עליו כמה שניות בהלם, לא מאמינה על עצמי ועל מה שעשיתי עכשיו. ובעיקר ידעתי שאני עוד אחטוף על זה אם הוא יחזור אי פעם.
סגרתי את המרפסת. אימא עדיין הייתה על הרצפה.
"אימא, אימא את בסדר? את רוצה מים? אני אחפש טלפון של רופא?". למשטרה כבר לא חשבתי להתקשר, זכרתי את הפעם האחרונה שעשיתי את זה וויתרתי מראש.
"אני חייבת להגיע למשטרה. אני חייבת", היא מלמלה לי או לעצמה, לא ממש הבנתי.
"את רוצה שאני ארד לבדוק אם הוא הלך? אולי תלכי יותר מאוחר?".
"לא, אני חייבת שהם יראו את הסימנים ושיבואו לפה עכשיו".
אחרי כמה זמן היא הצליחה לקום. "תישארי פה ותנעלי את הדלת. אל תפתחי לאף אחד אם את לא שומעת ורואה בעינית שזה אני או רפי".
"בסדר. אני אשמור על הבית אל תדאגי".
היא יצאה.
אחרי שעה בערך רפי חזר. רפי זה אחי הגדול, לא בהרבה, אבל שנינו בעצם הספקנו כבר לגדול הרבה יותר מהגיל שלנו. בית ספר של החיים שכזה…
"אתה יודע איפה אימא או איפה אבא?", שאלתי אותו.
"בבית כלא של המשטרה, גם אבא בבית כלא של המשטרה, עכשיו באתי משם". אחי תמיד היה ישיר וענייני כבר מגיל קטן.
"אבל למה גם אימא בכלא???".
"כי השוטרים אמרו שהיא כל הזמן מגישה תלונות, והיא גם צעקה על אבא שם אז הוא המציא שהיא אלימה. בקיצור כמו תמיד. בטח עוד מעט הם ישחררו אותם והם יחזרו הביתה, יש לך שיעורי בית בינתיים?".
********************************
הייתי בת 33 כשתפסתי את הטלפון של הבית בפעם השנייה והתקשרתי 100.
לא נשמעתי היסטרית כמו הילדה ההיא בת הארבע. לדור שני לאלימות במשפחה כבר לא נשארת היסטריה או כוח לצעוק. רק דמעות והמון בלבול ופחד.
"משטרה? הוא עוד מעט יחזור. אני רוצה להגיש תלונה. אני חייבת עזרה… מישהו יכול לבוא לפה?".
"תלונה על מה?".
"אלימות במשפחה".
"את צריכה להגיע לתחנה".
"יש לי ילדים קטנים בבית ספר. הוא יצא ואני לא יודעת לאן ואיפה הוא. מישהו יכול לבוא לכאן???".
"לא לא גברת, אנחנו לא עושים take away את צריכה להגיע לתחנה".
ניתקתי.
הזמנתי מונית. פתחתי מזוודה והכנסתי מה שרק אפשר – בגדים של הילדים, הדובים שלהם, דברים שכתבתי מילדות ועד היום.
פתחתי קצת את הדלת והסתכלתי מסביב. לא היה אף אחד. רצתי למונית. נתתי לנהג שתי כתובות של הגן ובית הספר של הילדים ודיקלמתי כל הדרך תהילים. בבקשה אלוהים רק שהוא לא לקח לי אותם, רק שהוא לא לקח לי אותם… משם נסענו לתחנת משטרה בעיר אחרת.
******************************
האם היה אמור להיכתב פה סוף אחר? שבירת שרשרת האלימות לפחות בדור שני? אז לא.

המשטרה – סגרה את התיק מחוסר ראיות.

הרווחה – הוציאה הוראה שהאבא לא מסוכן בטווח המיידי אלא רק לעיתים ואוהב את ילדיו, לכן אפשר לתת לו לראות אותם באופן חופשי.

בית הדין הרבני – קנס אותי באלפי שקלים על שהעזתי לערער על החלטותיו.

ואם כל מלחמת הקיום וההתשה הזו לא מספיקה, אז לאחרונה גם הופסק הטיפול שלי במרכז לאלימות במשפחה. מקום מדהים. מטפלת הכי מדהימה שיכולתי לבקש לעצמי,
ומערכת רווחה אחת שעובדת לפי כללים יבשים וקרים.
******************************
היום נשים נפגעות אלימות במשפחה מעדיפות למות בשקט. הן כבר לא יגישו תלונות במשטרה, הן כבר לא יתקשרו לבקש את עזרת הרווחה, הן אפילו כמעט ולא יאותתו סימני מצוקה לסביבה. היום נשים נפגעות אלימות במשפחה מעדיפות למות בשקט. בדיוק כמו שזה שהתעלל בהן רצה.