בן זוגה של ים גלס, התצפיתנית שנרצחה ב־7.10: "איך אפשר להגיד שהכל לטובה?"

ניצול שואה, מעל גיל 90, שעבר את מחנות הריכוז הקשים ביותר, אמר פעם: "הכל קרה בדיוק כמו שצריך, ולא הייתי משנה כלום". זה מה שסיפרה לי אישה רוחנית שלא הכרתי. אני זוכר את הרגע בבירור: את הריח, את הסלון המאובק והמבולגן, את ערימות הספרים על תרבות ורוחניות. זה היה בשבוע השני שבו ים הוגדרה כנעדרת. נפגשתי עם חברים אחרי הרבה זמן; כבר כמעט לא הגיע מידע חדש, ואני עוד נאחז בתקווה שהיא חיה. 

>> "תקווה? אין לי. ים הייתה גיבורה. אני רק מנסה לעבור את היום"

חברה מהחבורה אמרה: "דודה שלי מרגישה דברים חזק… היא כמו מכשפה. נלך אליה, היא גרה ממש ליד". אמרתי לעצמי, אין לי מה להפסיד, והלכנו. נכנסתי בדלת והיא הסתכלה לי בעיניים שהיו רטובות, כאלה שבכל רגע עלולות להישטף בדמעות. בגרון שלי בלעתי שוב ושוב רוק, מחזיק את עצמי מלהתפרק, ובכל זאת ניסיתי לשדר שהכל בסדר. ישבנו במעגל – אני, החברים והיא. היא אמרה שהיא לא רואה משהו ברור, שהיא לא יודעת איפה ים נמצאת, אבל שאולי היא חיה איפשהו… ושומעת אותנו. היום אנחנו כבר יודעים את האמת: ים נהרגה באותו יום. באותו זמן היא כבר לא הייתה בשום מקום בעולם שלנו, אפילו הגוף שלה נשרף. אולי היא ידעה ולא רצתה להיות זאת שמבשרת. אז ישבנו שם ושלחנו "כדור אנרגיה" למקום שבו ים נמצאת.

באותם ימים דמיינתי אותה בעזה, איפשהו. היום אני מסתכל על זה ואומר לעצמי – כמה תקווה הייתה שם, בזמן שהיא בכלל לא הייתה. אחרי שתיקה ארוכה אותה אישה סיפרה על ניצול השואה שאמר ש"הכל קרה כמו שצריך לקרות". ואני שאלתי אותה: איך דבר כזה צריך לקרות? אבל לא הייתה לה תשובה. רק חיוך מנומס וגרון שבולע רוק. 

עברו כבר כמעט שלוש שנים, ואני שומע את זה מכל כיוון: "השם בחר", "הכל לטובה", "בסוף להכל יש מטרה". ובהודו, איפה שאני נמצא היום, אומרים: "שיבא מכוון אותנו בדיוק למה שאנחנו צריכים". כל כך הרבה אנשים מאמינים בזה, ואני לא מצליח להבין איך. אני נאחז הרבה בדמיון. מדמיין עתיד שבו הכל מסתדר: אני מבוגר יותר, החלומות מתגשמים, הכל במקום. ואז שמים מולי כפתור: "אם תלחץ, היא תחזור לחיים, אבל תאבד את כל מה שיש לך". ואני יודע, בלי שאלה בכלל, אני לוחץ. בכל הכוח. עד שהוא יעבוד.

בלב ים

אז איך אפשר להגיד שהכל לטובה? אני בן 24, ואולי קשה לקרוא על אדם צעיר עם כל כך הרבה עצב, אבל זאת המציאות שלנו. ים הייתה האהבה הראשונה שלי. היא נפלה בבסיס נחל עוז, בזמן שהייתה במשמרת כתצפיתנית בחמ״ל, כשמחבלים פרצו לבסיס. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה – זה הרגיש כמו סרט. אחרי הדייט הראשון כבר היה ברור לשנינו שזה זה. ככה התחילה הזוגיות שלנו – עם קצת הפסקות בגלל הבסיס, אבל כל סופ״ש, כל חופשה, היינו תמיד ביחד.

ים הייתה מוכשרת, חכמה, יפה, עם סטייל ואלגנטיות אירופאית. היא קנתה אותי כשאמרה שתמיד נאמר אמת, גם כשהיא לא קלה. וככה היא הייתה – ישירה, אמיתית, לא חוסכת גם בביקורת. גם על הקשר, ואפילו על המוזיקה שלי. מאז יצרתי אלבום לזכרה. כתבתי והלחנתי שירים עליה – על השכול, על המלחמה, על הגעגוע. האלבום נקרא "בלב ים", ומשתתפים בו אמנים שהיא אהבה. ניסיתי ליצור מוזיקה שאני יודע שאם היא הייתה כאן, היא הייתה אוהבת. ככה להנציח אותה. כי שיר נשאר לנצח.

עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", המלווה את אלון, היא הארגון היציג של בנות ובני הזוג השכולים של חללי צה״ל וכוחות הביטחון. העמותה מעניקה מעטפת טיפולית ושיקומית מותאמת אישית, החל מרגע ההודעה על הנפילה ולכל זמן שיבחרו. מתוך ההבנה שהכאב נשאר, אבל אפשר ללמוד לחיות לצידו, ולא בצילו.