"תקווה? אין לי. ים הייתה גיבורה. אני רק מנסה לעבור את היום"

בעולם מקביל, השבעה באוקטובר 2023 היה אמור להיות עוד יום רגיל של חג משפחתי בלוח השנה שלנו. לסמלת ים גלס נותרו חמישה חודשי שירות והיום היא הייתה אמורה להיות משוחררת כבר חצי שנה. אחרי השחרור היא תכננה לטוס להולנד, לחברה טובה שלה, מהימים שהתגוררה שם עם משפחתה, ומשם השתיים היו ממשיכות ליפן. אחר כך היא הייתה חוזרת לארץ עם ארגז סיפורים עמוס אודות יפן המדהימה, עוברת לגור עם בן זוגה המוזיקאי אלון נחמיאס ונרשמת ללימודים. הכיוון שלה היה ברור – תואר במחשבים, כמו אבא שלה. מאז ומתמיד היא הצטיינה במקצועות הריאליים.

>> הזלזול בתצפיתניות מוכיח: נשים משלמות את מחיר היוהרה

אבל בעולם אמיתי, אכזרי וקשוח של מתים, חטופים וכטב"מים, ענת וליאור גלס לא מפסיקים לבכות על רצח בתם האהובה, מפקדת התצפיתניות במוצב נחל עוז. החבר שלה אלון נחמיאס עדיין מתקשה להאמין שים לא תחזור, והם כבר לא ישמעו יחד שירים של יוני בלוך, היהודים, ירמי קפלן, אלון עדר, רונה קינן ואביתר בנאי.
כבר בפגישתם הראשונה, אליה הגיעו ב"שידוך" של חבר משותף, הם גילו שיש להם אותו טעם מוזיקלי. "שנינו הרגשנו בפגישה הראשונה שיש כאן משהו אחר, מעבר לטעם המוזיקלי", אומר אלון שמנגן מגיל 9, השתתף בפרויקטים מוזיקליים בחו"ל והיום יש לו אולפן הקלטות והוא מנהל מרכז מוזיקה לבני נוער באור יהודה. הוא למד הפקה מוזיקלית וסאונד, אבל בעקבות מה שקרה לים, הפסיק את הלימודים בשלב זה.

"האהבה שלנו הייתה גדולה. אני רואה את הצעירים מהדור שלי, אין מישהו שלא איבד חבר בנובה או בצבא. מי שלא מת – הוא שרוט, וגם אני עדיין באבל".

"אני לא יודעת אם היא סבלה, אבל בטוח שהיא פחדה פחד מוות. המחבלים זרקו רימונים פנימה ופרצה שריפה. לא היה להן סיכוי. היא נחשבה במשך חודש נעדרת, ואז קברנו אותה. אני לא יודעת מה בדיוק קברתי"

ים גלס ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

ים גלס הייתה מפקדת תצפית בגדוד 414. היא נרצחה בשבעה באוקטובר, והייתה בת 20 בלבד במותה. באותה שבת ארורה היא הייתה במשמרת בחמ"ל בנחל עוז, ועל פי ההוראות הייתה בלי מכשיר הטלפון שלה. "דיברנו בפעם האחרונה בשישי בשעה אחת עשרה בלילה", מספרת אימא שלה, ענת גלס. "ים, שקראתי לה ימי או ימצ׳ו, הייתה החברה הכי טובה שלי. בן אדם מתוק ויפה מבפנים ומבחוץ. היא לא אהבה להיות במרכז ולא דיברה הרבה, אבל כשדיברה היא הייתה חכמה ומצחיקה".

"ים אמרה לנו כל הזמן שמכינים אותם למלחמה בקיץ, אבל הקיץ עבר ואמרתי לעצמי שכבר לא תהיה מלחמה", מספרת ענת. "ידענו שיש בלגן בגדר, אבל לא קיבלנו ממנה את הרושם שהמלחמה קרובה. היו לה נהלים מסודרים ועל כל דבר היה תחקיר, בדיעבד אני מבינה שנירמלו את המצב. לא רצו להעיר את הדוב".

ים אהבה את השירות שלה בצה"ל?
"מאוד. היא התחילה את השירות ברעים, בבלוני הצפלין – בלוני גילוי אווירי שמאפשרים לאתר איומים – ואז שכנעו אותה ללכת לקורס פיקוד. היא הפכה לסמלת ויחד עם חברתה יעל כוכבי, היא הוצבה בנחל עוז והרגישה גאווה שסומכים עליה. היציאות שלה הביתה היו קשוחות, לפעמים היא סגרה 21 יום ולפעמים אפילו סגרה 28. אחיה הגדול פלג ששירת כלוחםלח, הגיע הביתה יותר ממנה. בבסיס שלה לא חיכו לאזעקות, היו שומעים בומים ומיד מוצאים מחסה, אבל ים הרגישה בטוחה שם. היא בטוח לא חשבה שהיא תמות שם".

ואז הגיעה אותה שבת.
"בעלי העיר אותי וראיתי את המסך מתמלא בכתום. ניסיתי להתקשר לים וגם אל החמ"ל, ולא הייתה תשובה. ים ידעה כמה אני דאגנית, ובשעה 9:41 בבוקר קיבלתי ממנה הודעה ממספר טלפון אחר. ׳אני בסדר עכשיו׳, היא אמרה ולא הבנתי למה היא אומרת ׳עכשיו׳. 16 תצפיתניות נהרגו בנחל עוז. יעל חברה שלה יצאה יומיים קודם להכשרות וניצלה".

ים גלס ז"ל ומשפחתה | צילום: באדיבות המשפחה

מתי הבנתם מה קרה?
"רק בהמשך. בשבת ובראשון חיפשנו את ים בבתי חולים, בצבא לא ענו לנו עד יום חמישי. אני יודעת שהמ"מ שיר אילת וים עברו בין הבנות. אני לא יודעת אם היא סבלה, אבל בטוח שהיא פחדה פחד מוות. אני יודעת גם שעד 12 ורבע בצהריים הן היו כולן בחיים. הן הבינו שאמצעי התצפית נפלו והלכו לחלק פנימי בחמ"ל, ארבעה חיילים ניסו להגן עליהן, גולנצ'יקים וגשש אחד. הנעילה לא פעלה, המחבלים זרקו רימונים פנימה ופרצה שריפה. לא היה להן סיכוי. היא נחשבה במשך חודש נעדרת, ואז קברנו אותה. אני לא יודעת מה בדיוק קברתי".

"זה היה חודש קשה מאוד", מספר מצדו אלון, החבר של ים. "בשבוע הראשון עוד קיוויתי שהיא מתחבאת או שלא מצאו אותה. אחרי שבוע שאלתי את עצמי מה עדיף – חטופה או מתה. עד עכשיו אני כועס על הכל. הייתי לוחם ביחידה מובחרת מסווגת ואני עדיין עושה מילואים, אבל מה שקרה עם ים ביגר אותי בבת אחת. ההסתכלות שלי על העולם הייתה שזה עולם נחמד לחיות בו, וזה השתנה לגמרי. יש לי חוסר אמון במערכות. זעזוע. תחושת החמצה עצומה".

אבודים בלב ים

עכשיו משפחת גלס ואלון מתגייסים להנצחתה של ים במופע מיוחד בשם "בלב ים". היוזמה הייתה של אלון, יחד עם בת משפחה של ים, החברה בהרכב של רביעיית כלי קשת. ים, אגב, הייתה מתופפת.

במופע שיערך ב-1 בדצמבר במועדון הגריי במודיעין, יופיעו אלון עדר וירמי קפלן, שהיו חלק מפסקול חייה של ים ונמצאים בקשר הדוק עם משפחתה מאז מותה. רונה קינן תלחין שיר לאירוע על פי טקסטים שכתבה אימא של ים. נדב הולנדר ישמש מפיק המוזיקלי ויופיע בו גם אלון נחמיאס, בן זוגה של ים, שיבצע שירים שכתב. המשפחה החליטה לערוך גיוס המונים כדי לאפשר את הנצחתה של ים (עלות המופע מסתכמת ב-250 אלף ש"ח).

"קיבלנו ממפעל הפיס סכום קטן ופנינו לגיוס המונים עבור הפרויקט להנצחת ים. זהו פרויקט מושקע מאוד. לא האמנתי שנצליח להרים אותו אבל זה יקרה, וכל פעם שאני מעבירה להפקה תמונות של ים זה שובר לי שוב את הלב", אומרת ענת, אימא של ים, שהתעקשה שהאמנים יופיעו בתשלום.

ים גלס ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"אני מנצח על כל ההכנות", אומר אלון. "אחרי חודש שלם שניסיתי להילחם בעובדה שים לא כאן, הבנתי שהיא לא תחזור אבל אני לא יכול לתת לעניין הזה לחלוף. ואם אני לא יכול להחזיר אותה, אני יכול להשאיר אותה נצחית, שישאר משהו לדורות קדימה. מוזיקה היא נצחית והמופע הזה יוקלט".

ספר לנו על שיר שכתבת עליה למופע.
"בשיר ׳מלאכית׳, כי ים הייתה מלאכית בחייה, אני שואל ׳יצא לכם פעם לפגוש מלאך?׳, והפזמון: ׳אני פגשתי מלאכית וזה לא היה בחלום וכמו שהיא באה, היא נעלמה פתאום׳. אני חי בתחושת החמצה גדולה. באחד השירים כתבתי: ׳זה היה טוב מדי׳. הניצחון שלי הוא לא שהפרויקט יצליח, למרות שאני מאוד רוצה בהצלחתו. הניצחון שלי הוא שיהיה שיר אחד שקשור לים שיישאר בתודעה, שאנשים ישירו אותו וככה כולם ידעו ויזכרו מי הייתה ים".

"אין לי עניין לעשות מזה כותרת, אבל מקומי לא בטקס. כל כך הרבה צעירים וטובים נהרגו, חטופים עדיין שם ולא נראה לי שאכפת למישהו. יש תחושה של נרמול של המצב. אז אני פועלת בעצמי למען הנצחתה של ים"

ענת, יש מחשבות מה היה אילו?
"כן. ויש תחושות תסכול וגם אשמה. גרנו חמש שנים בהולנד בגלל העבודה של בעלי. קיבלנו אישור שהייה לחמש שנים נוספות אבל הסכמתי לחזור לארץ כדי שילדיי יתגייסו לצה"ל. הם באו עם רצון להתגייס, מבחינתם זו הייתה חובתם ולא היה סימן שאלה, אחרת היינו נשארים בהולנד. חיינו שם טוב וטיילנו הרבה. פלג הבכור התגייס ליחידה מובחרת. ים התגייסה אחריו. ריף הצעיר הוא בן 17. אנחנו אזרחי ישראל, וחלק מהישראליות. בעלי ואני שירתנו בצה"ל והיה ברור שהילדים התגייסו. בדיעבד זו הייתה טעות. אם לא היינו חוזרים, הייתה לי ילדה. ואם כבר חזרנו, אז למה הדאגנית שבי לא עשתה מניפולציות בשביל שים לא תשרת בעוטף".

תלכי לטקס הזיכרון לשבעה באוקטובר בחסות הממשלה?
"לא. אין לי עניין לעשות מזה כותרת, אבל מקומי לא שם. כל כך הרבה צעירים וטובים נהרגו, חטופים עדיין שם ולא נראה לי שאכפת למישהו. יש תחושה של נרמול של המצב. אז אני פועלת בעצמי למען הנצחתה של ים".

מה נותן לך כוח? תקווה?
"כוח אני מקבלת מהמשפחה הקטנה שלי, ליאור והבנים. עזבתי את עבודתי כמנהלת פרויקטים בבניה והיום אני מציירת בבית. תקווה? אין לי. אני לא גיבורה. ים הייתה גיבורה, אני רק מנסה לעבור את היום".
לתרומה למופע ההנצחה לים גלס היכנסו ללינק >>>