מותו של אלון דהן מעציב אבל זאת לא סיבה לשתוק
אפרת וכטל הוטרדה על ידי אלון דהן. אחרי מותו היא דיברה על תחושותיה וחטפה גל מזוקק של רעל מהטוקבקיסטים. האם מותו של אדם הוא באמת סיבה לשתוק או שזו רק דרך מתוחכמת להרוג את ME TOO?
מותו של אלון דהן הוא עצוב כמו שכל מוות של אדם עצוב וכואב, אבל לצד העצב הוא גם סימן לנו בדיוק איפה החברה שלנו נמצאת, הדהד את תגובת הנגד לתנועת מי טו, עם מסר של "עזבי אותך מהכל תחזרי להיות יפה, והעיקר שתשתקי".
אקדים ואומר שאני מאמינה לחלוטין שדהן היה חבר טוב, שחקן מוכשר מאוד, ואני מבינה את כאבם של המבכים את לכתו. הם בעלי זכות מלאה לשתף בעצב שלהם. כולם אומרים לי עכשיו: "את העונש הכי גדול הוא קיבל, הוא מת", אבל אני מעולם לא ייחלתי לא לו ולא לאף אדם למות. להיפך, הייתי רוצה שיזכה לחיות ולתקן את מעשיו, למצוא את הסליחה הנכונה מול משפחתו ומול המתלוננות ולהראות שזה אפשרי לשנות דפוס התנהגות כי כפי שהובן לי, הוא הכיר בבעיה, הביע חרטה, עבד על זה וניסה בכל מאודו לתקן את דרכיו, ולכך בעיניי יש ערך הרבה יותר גדול מאשר לזכור לו את ההטרדות. על ההטרדות שאני ואחרות עברנו אין חוק התיישנות וזו צלקת שניקח איתנו לתמיד, אבל כן יש ערך מאוד גדול לעבודה עצמית ולתיקון.
לצערי הרב מותו של דהן הוא הטריגר לכתיבת הטור הזה, ולמרות הקשר והחוויה האישית הקשה שאני עברתי איתו, הניסיון כאן הוא להבין את מקומה של החברה באופן כללי, ואין בי כל רצון לזלזל או לבזות את מותו ואת זכרו עבור חבריו ואוהביו.
כשהייתי בערך בת 24, הזמין אותי דהן, שהתיידד איתי באותה תקופה, להשתתף איתו בהצגה, בחזרה הראשונה הוא ביסס את אמוני ובחזרה השנייה, על בימת הקאמרי, דרש ממני לשבת על ברכיו ולנשק אותו, "כדי שנבחן את הכימיה", משסירבתי, הועמדתי בפני אולטימטום 'או שאת עושה זאת או שהתפקיד לא שלך'. אני בחרתי ללכת ולא לחזור. במאי השנה, לאחר שפורסם תחקיר מקיף בעיתון 'הארץ' של תמר קפלנסקי עם עשרות עדויות על הטרדות, פרסמתי גם אני את המקרה בעמוד האינסטגרם שלי, פרקתי, ואתן יודעות מה, אולי רק באותו יום הכרתי בכך שהוטרדתי, ולא זלזלתי בזה כמו תמיד ש"העיקר ששום דבר פיזי לא קרה" ו"יאללה בקטנה".
ביום פטירתו, כשהידיעות הראשונות על מותו יצאו ובפוסטים של מותגי הבידור המובילים בנושא לא נאמר דבר על התחקיר, חשתי שהתלונות נדחקו הצידה והושתקו בשנית. תהיתי אם לדבר על תחושותיי, הבנתי שזה פתח לקן צרעות אבל גם הבנתי שאם לא אדבר, זה יהיה בדיוק כמו אז כשהלכתי, שתקתי וקברתי את זה, כביכול. הבנתי שאני לא רוצה לשחזר את השתיקה ההיא, שהעולם התקדם מאז 2009 והיום מותר לי לדבר. אז דיברתי אצלי בסטורי'ז, דיברתי על הבחירה של התקשורת להכתיב מציאות ולשמר לנו זיכרון מאוד ברור של הדמות. הרגשתי מושתקת. בסדרת הסטורי'ז שפרסמתי כמו גם בפוסט שתומלל ושותף בעמוד הפייסבוק של הצינור, לא הזכרתי את ההטרדה עצמה, אלא רק את התהייה על איך כשאדם מת, ונפטר מעול מצוות, נפטרות איתו גם כל המתלוננות, או כמו שהטוקביקסטים ייעצו לי: "הוא מת, תקברי את הסיפור הזה גם את".
הטוקבקים האלימים הבהירו לי שאכן התחקיר לא מוכר לכולם, אבל יותר מהכל, הוכיחו לי כמה זה מפחיד לדבר, להתוודות ולהיחשף. ואני מודה שאם לא הייתי שנים בתקשורת, ומראיינת בעצמי אנשים שחוו תגובות אלימות, ואם לא היה לי מערך עוקבות תומכות, אני לא בטוחה שהיו בי את הכוחות להתמודד עם הבריונות הזו. ההודעות המחזקות, ההודעות ממוטרדות אחרות שהרגישו שעכשיו קולן הושמע, התחושה שאחייניות שלי צפו בסטורי'ז שלי ולמדו לדבר, זה ההישג האישי שלי. אבל מה קורה בתמונה הרחבה? אם מישהי שעברה הטרדה קוראת את אותו פוסט, את אותם טוקבקים, היא מסיקה מסקנה אחת ואחת בלבד- "תסתמי את הפה שלך, וקחי את זה איתך לקבר. לא משנה מה".
ההשתקה התחילה מהטוקבקיסטים, מאלו שהניחו שמוטרדת מינית היא כמובן חולת פרסום ומשתמשת בעוול פרטי כדי למנף את הקריירה, כאילו זה דבר כל כך פשוט וטבעי לעשות, מאלו שכמובן ירדו לפסים אישיים וזלזלו ברצון "לגעת באחת כמוני", אלו שייחלו שאקבל סרטן, שאאנס, אבל התגובות האלה הן רק דבר אחד ושטחי. התגובות שבאמת העציבו אותי היו אלו שהציעו שאדבר רק במרחב נשי, אלו שהאשימו אותי בפגיעה במשפחתו, אלו שתהו מדוע בפרופיל שלי אני לבושה בבגד ים ואיך אני מעזה להתלונן כשאני הפתיינית, אלו שהקטינו את ההטרדה, חזרו ואמרו "כולה הציע הצעה, לא נאנסת, אז מה יש לך?" וכמובן הטענה יפת הנפש מכולן שהאשימה אותי בטיימינג- איך את מעזה להתלונן ביום מותו, בשבעה, או בחודש לפטירתו, ועליי לעשות זאת ולדבר רק כשנוח ומתאים ויפה, כי מסתבר שכמו שמטרידים שואלים אותך אם בדיוק עכשיו מתאים לך, גם את אמורה לסנכרן את תחושותייך עם הזמן הנכון.
אז לצערי החיים הם לא שחור ולבן, מצד אחד אני לא חושבת שאם האיש עשה מעשה רע, אז צריך לצאת לשרוף אותו בכיכר העיר, מהצד השני, זה גם לא נכון שברגע שהאיש מת אז מעכשיו נגיש לו (או לזכרו) רק פרחים וחיוכים. החיים מורכבים יותר, וכדי לאפשר שינוי, צריך להכיר במורכבות הזאת תמיד, לא רק כשנוח ויפה בעין. וכמו שאין צורך לשרוף למישהו את הקריירה במחי יד ככה אין לבטל את ההאשמות כלא היו רק כי זה לא מסתדר עם הספד יפה יותר.
ואז זה גדל והתפוצץ. זה כבר לא היה טוקביקסיטים, זה היה השחקן המוערך והחבר הקרוב של דהן, יושב ראש איגוד השחקנים בדימוס, זה שחתם על אמנה למניעת הטרדות מיניות, דביר בנדק, שאני רוצה להאמין לו שנפל בלשונו, כשבטקס האשכבה הוא אמר "אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר אחראיים באופן שבו אנחנו שופטים אנשים וקובעים פסק דין. במקרה של אלון, הטיימינג היה כזה שעיתונאות רשלנית יש לה חלק במותו. ממש ככה. בלי להיזהר מזה. יש שם שקרים שגרמו לאלון לא לישון עוד כשהוא יכול היה לישון, ולשאול את עצמו מה הוא משאיר פה, איך הוא ייזכר, מה הילדים שלו יקראו בגוגל כשיהיו גדולים".
הילה תומר ולין לאור, שהוטרדו על ידי דהן פרסמו את הביקורת שלהן על בנדק בעמודי הפייסבוק שלהן ובנדק בתגובה חזר בו מדבריו ופרסם התנצלות: "ברור לי שהתלונות הרבות שעלו בכתבות התחקיר אינן שקרים, אני יודע שנשים לא ששות להתלונן כי משעמם להן, אלא מתלוננות מדם ליבן ועל כך מאוד כעסתי על אלון (…) התחננתי בפני מערכת עיתון הארץ לדחות את פרסום התחקיר השני, כשכבר ידענו שימיו של אלון ספורים ונתקלתי בסירוב חסר כל חמלה כאילו מדובר באקדח טעון שמסתובב ברחוב ולא באיש חולה מאוד שעומד למות (…) עוד אמרתי ש-me too הינו עידן חשוב והכרחי שמציף הרבה גועל נפש שצריך היה לצוף ולסור מן העולם מזמן, וטוב שעכשיו זה קורה. עם זאת, זהו כלי עוצמתי ואכזרי אשר קובע גורלות, ולכן עלינו לנהוג בו בזהירות וככל שניתן לא לעשות טעויות".
למרות ההתנצלות והאמונה שלי כי בנדק עצמו לא התכוון לדבריו, הבעיה שעולה מהאיסור לדבר, מהבחירה בטיימינג הנכון, היא שבדברים הללו עדיין נשלחת אצבע מאשימה כלפי המתלוננות. עדיין מתחבאת פה הבקשה שנשתוק כי זה לא נעים לדבר סרה על מת, כי זה לא נעים לילד לעשות גוגל ולמצוא את המידע הזה אודות אביו, אבל דבר אחד צריך להיות ברור, "הלא נעים כאן" לא שייך למתלוננת. אחריות לרגשות המשפחה, אחריות למצבו הבריאותי של המטריד, אחריות למורשת שאדם משאיר אחריו- היא באחריותו בלבד.
גם במקרה של יהודה משי זהב, ברגע שניסה לשים קץ לחייו, הופנתה אצבע מאשימה כלפי המתלוננות, שהביאו אותו לצעד קיצוני זה. ואילו להבדיל, במקרה של סוכן הדוגמניות, שי אביטל, שפעל בשיטתיות מטרידה לאורך שנים, החברה הפנתה אצבע מאשימה לתקשורת, לעולם הדוגמנות ולנשים עצמן- "איך לא דיברתן? איך שמרתן את הסוד הזה כל כך הרבה זמן, ובעצם אתן חלק בלתי נפרד מהמעשים".
אז אני רוצה לשאול אתכם- איך? איך לדבר? ומתי לדבר? ומה בדיוק להגיד? ומול מי? או שאולי אתם מעדיפים שנבחר תאריך מיוחד אחד בשנה, פעם אחת ברורה ומוגדרת בה ננקז את כל התלונות, נשמיע את קולנו ומעבר לכך נשתוק, כדי שחלילה לא נעמיד אף אחד במקום לא נעים וכדי שאחר כך לא יגידו "למה לא התלוננת ולמה לא דיברת, הרי היה לך יום מיוחד לכך", ככה תרגישו שהכל בא על מקומו בשלום?
אנחנו חושבים שהתקדמנו אל עבר עולם מכיל, גברים מתלוננים שאי אפשר להתחיל עם בחורה, כי הם מפחדים שזה ייחשב להטרדה. אבל האמת היא שאנחנו אולי מתקדמים צעד קדימה, וישר הולכים שניים ושלושה אחורה. לצערי, אנחנו לא נצליח להתקדם לשום מקום, למרות כל התחקירים וכמה "חשיפה" שלא תהיה, אם בסוף המתלוננת מואשמת בהריגתו, כי הכבדת לו על הלב, אם כשאת מתלוננת את מקבלת מעם ישראל איחולי מוות וקללות, כל אישה שקוראות את התגובות האלימות הללו ונפגעה בעברה תחזור מיד להשתבללות ולעולם לא תפצה פה, כי היא למדה כבר איזה עונש צפוי לה.
אין לי אחריות על החברה ויכולת לשנות אותה, אבל יש לי אחריות על עצמי, ואני יכולה להגיד לכן ממקומי כאחת שספגה השבוע את כל התגובות האכזריות, שכל תגובה מחזקת, כל תגובה שעזרה למישהי אחרת להתמודד הייתה חזקה בהרבה, ושהמסר העיקרי והיחיד מכל הסיפור הזה, הוא כמו שלין לאור סיכמה זאת הכי טוב – 'אסור לתקוף, לא אסור לספר'.