איך לצאת לחופשה משפחתית – ואפילו לא לסבול
מלון הבוטיק הציורי שמצאת? תשכחי ממנו. התערוכה שחלמת לראות? תוותרי עליה. והכי חשוב, לא משנה מה, אל תעזי לדרוך בחנות צעצועים. המדריך לחופשה משפחתית מותאמת למציאות. בסוף עוד תהני
קחו משפחה ישראלית-גרעינית ממוצעת – הורים פלוס ילדים בגילאים משתנים, ושגרו אותה מעבר לים למדינה זרה, היישר לחדר בבית מלון, שלרוב מתברר כקטן ודחוק מכפי שנראה בתמונות. או אז, אתרו את המבוגר האחראי (אתן, מן הסתם) והטילו עליו את המשימות הבאות: לסמן וי על כל האתרים המומלצים, לנווט בסביבה לא מוכרת, לגמוע מרחקים ברגל, לחשב המרות מטבע, להישמר מכייסים, להמציא יש מאין פתרונות מידיים לרעב, צמא ופיפי, לוודא שבכל רגע נתון כולם מרוצים, להתמודד מול שפע צרכני ופתייני, לעמוד בתורים, לעמוד בתקציב, לספוג אווירה, לספוג תרבות, לא לאבד אף ילד, לא לאחר לטיסה ולא לחזור הביתה בתחושה שזו היתה טעות אחת גדולה. האם מדובר באתגר? בהחלט. האם הוא בלתי אפשרי? לא בהכרח.
>> אלוהים החליט שהגיהנום לא מספיק, אז הוא ברא את בית מארח
אין ספק שחופשה משפחתית בחו"ל, ובייחוד עם ילדים קטנים בעיר גדולה, היא סיטואציה בעלת פוטנציאל נפיצות גבוה למדי – השילוב בין מקום לא מוכר, ביחד אינטנסיבי מהרגיל, עלויות, רצונות וטעמים שונים של כל אחד מבני המשפחה לבין הציפיה (המובנת מאליה) שיהיה כיף, עלול לא פעם להפוך נסיעה שחיכיתן לה חודשים למסע כומתה מתיש ומתסכל. ולמרות זאת, עם הערכות מוקדמת וסוויץ' קטן בראש, ניתן – תאמינו או לא – אפילו ליהנות. הנה כמה דברים לחשוב עליהם וטיפים שכדאי לדחוף למזוודה רגע לפני שאתן סוגרות את הרוכסן.
קודם כל, תירגעי
את הקונספט של "עד שאנחנו כבר פה חייבים להספיק הכל" מומלץ להשאיר בבית, נעול במגירה. נכון שמי יודע מתי יצא לכם להגיע שוב לניו יורק, שהמונה ליזה זה מאסט ושהקולוסיאום זו חוויה לכל החיים, אבל אל תשכחו שעד גיל מסוים, השחלת כרטיס המטרו אטרקטיבית לפחות כמו מגדל אייפל, ואם התמודדות עם טנטרום באמצע הבריטיש מוזיאום אינו הקאפ-אוף-טי שלכן, דללו משמעותית את הלו"ז. תכננו לבקר מדי יום באתר או שניים לכל היותר, ובאופן כללי תכננו את הטיול בהתאם ליכולותיו, כושרו הגופני וסבלנותו (המוגבלת) של הטף.
ארזתי לבד (חצי בית)
אחד מחוקי הטבע הבסיסיים קובע שקיים יחס הפוך בין גיל הילד לבין כמות החפצים הנדרשת לתחזוקתו – אל תנסו להתחכם איתו. הביאו אתכן במזוודה הכל, והרבה – חיתולים, בקבוקים, מגבונים, מוצצים, אקמולי, טיפות אוזניים, חפצי מעבר וכיוצא באלה פריטים יומיומיים אך קריטיים. עדיף להסתכן באובר-ווייט מאשר לצאת לחפש בשלוש לפנות בוקר בית מרקחת פתוח או חנות שמוכרת שמיכי מוכתם עם אוזני ארנב. בבודפשט.
הזמינותי מראש
עוד לא נולד הבנאדם שנהנה מעמידה בתורים, ואין שום צורך להקדיש את החופשה לבדיקה האם דווקא הילדים שלכן חריגים מכלל האנושות בעניין הזה. אמנם בישראל תורים פועלים בשיטות "החזק מנצח", "אני רק שאלה" ו"יאללה בלגן", אבל במקומות מתורבתים יותר על פני הגלובוס תמצאו את עצמכן מתייבשות שעות בטור אינסופי שמתקדם בקצב של 5 ס"מ בשעה, בחברת יוצאי חלציכן המקטרים, שאחד מהם גם בדיוק צריך קקי. בקיצור – אל תתעצלו, והזמינו מראש כרטיסים אונליין לכל אתר שמאפשר זאת.
לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן
מצאתן באינטרנט מלון קטן, קסום, מהמם ורומנטי הנחבא בקצה סמטה צרה וציורית? נפלא, עכשיו תשכחו ממנו, וחפשו מקום לינה הגיוני יותר לאירוח ילדים, עם גישה נוחה ומהירה לתחבורה ציבורית, חדרים מרווחים וכמה שפחות ואזות מפורצלן על שולחנות זכוכית. בדקו בגוגל-מפס האם יש בקרבת מקום מסעדות ובתי קפה, רצוי מאד גם סופר, ואם הצלחתן לאתר גם גן שעשועים קרוב – בכלל שיחקתן אותה.
בא לי הכל
כשאתן עוברות עם הילדים ליד חנות צעצועים עצומה דוגמת דיסני או האמלי'ס, עשו להם ולעצמכן טובה ענקית, ובמקום להיכנס פשוט המשיכו הלאה, כי גם אם תסכמו מראש על "כל אחד בוחר צעצוע אחד", השפע מסחרר מדי, הבחירה קשה מדי, והחוויה בכללותה מיותרת מדי. לדלג.
אגף התכנון
עם תינוקות שעדיין רק אוכלים, ישנים ומחרבנים זה עוד יחסית פשוט – מסתובבים איתם במנשא, מדי פעם עוצרים להחליף חיתול ולהאכיל, ונגמר הסיפור. לא באמת אכפת להם באיזה חלק של העולם כל זה קורה. אבל עבור ילדים קצת יותר גדולים, שבירת השגרה (מלהיבה ככל שתהיה) יכולה להיות מאד מבלבלת. מה עשוי לעזור? לתכנן ביחד, גם לפני הנסיעה וגם במהלכה. ברור שלמנות בן שבע לאחראי על הזמנת טיסות וכרטיסים למיוזיקל זה אולי טו מאץ', אבל לבחור ביחד אתרים לבקר בהם, מסעדות לאכול בהן או את מסלול הנסיעה ברכבת התחתית, זה לגמרי אפשרי. בנוסף, ממש כדאי לשתף את הילדים בתוכנית היומית, ולקטנטנים, שמבחינתם "תיכף", "אחר כך" ו"בעוד שעתיים" הם היינו הך, מומלץ לחזור ולפרט כמה פעמים במהלך היום מה עומד לקרות בהמשך. למשל: "עכשיו נכנס כולנו למוזיאון לראות ציורים של חמניות ושל ג'ינג'י עם תחבושת על האוזן. אחר כך אבא יקח אתכם לאכול צ'יפס עם מלא מיונז, ובינתיים אמא תלך לקנות ג'וינט".
ביי חמודים, נתראה בבוקר
סוף היום (הללויה), אתן עדיין עומדות על הרגליים (מרשים), עוד נשאר לכן כוח לצאת לבלות (מדע בדיוני), רק אין מי שישמור על הילדים? גם לזה יש פתרון: בייביסטר דובר/ר עברית עד המלון, לרוב סטודנטים חמודים ותפרנים, תוכלו למצוא בקבוצות של ישראלים מקומיים בפייסבוק (למשל: "ישראלים בברלין הכל מהכל", "ישראלים בניו יורק", "לונדון ובריטניה למתקדמים"). מדובר בתהליך חיפוש, מציאה ותיאום מהיר, פשוט ומשתלם ביותר לכל הנוגעים בדבר.
ה' קטנה – הבדל גדול
יש חופש ויש חופשה, ואלו שני דברים שונים בתכלית. אם תספרו לעצמכן שאתן יוצאות לחופש צפויה לכן הפתעה, שלא לומר אכזבה, וזאת משום שנסיעה עם ילדים היא עבודה. התפאורה אמנם יפיפיה, האוכל משגע, התחבורה הציבורית יעילה והדשא בפארקים ירוק יותר, אבל רוב הסיכויים שהתיפעול השוטף של כל העסק יחזיר אתכן הביתה רצוצות משהייתן. פרק הזמן הנקרא חופשה, לעומת זאת, הוא הזדמנות לבלות ביחד ללא הסחות דעת (עבודה, סידורים וכו'), לצבור חוויות משותפות ולייצר זכרונות לכל החיים. לנוח תנוחו כבר בבית.
תעשו ריסטארט
אל תשלו את עצמכן – יהיו גם רגעים קשים. עצבים, עייפות, דוחק, "מתי כבר נגיע" בפעם האלף, שברונות לב ("אבל אני רציתי ללחוץ!"), מסעדות שלא מגישות פסטה בלי כלום וכיוצא באלה מצבי קיצון. אבל בכל פעם שתגיעו לשם (ותגיעו), רגע לפני שכולם מאבדים את זה לחלוטין, כל שעליכן לעשות הוא לשלוף את מילות הקסם "מי רוצה גלידה?". ואגב, גם סתם ארטיק יעשה את העבודה.