אוריין ליפשיץ לא מסתירה יותר את התקיפה המינית שעברה בילדותה

הבמאית ואשת התיאטרון אוריין ליפשיץ (48) נולדה וגדלה בירושלים למשפחה חרדית, לאימא סופרת ולרב ידוע. ליפשיץ חוותה פגיעה והתעללות מינית בצעירותה, ולאורך השנים הסתירה את הפגיעה. כאשר סוף סוף חשפה את ההתעללות בפני הוריה, אביה ביקש להשתיק ולהסתיר את זה כדי לא לפרק את התדמית המשפחתית. הפגיעה וההשתקה ערערו את עולמה הערכי והאמוני, ובמהלך השנים היא נפרדה מאורח החיים החרדי. בסוף התהליך היא נפרדה גם משמה המקורי – ברכי, ושינתה אותו לאוריין. ההתמודדות עם מעשה הפגיעה והבנתו הן מנוע המצית רבות מיצירותיה, המכוונות בעיקר לקהל הילדים.

>> התעמתה עם האנס שלה על הבמה – וזכתה בפסטיבל עכו

בימים אלה היא מעלה את הצגת הילדים "אבא שלי הוא ציפור" (מאת המחזאי והסופר הבריטי דיויד אלמונד בתרגומו של עידו ריקלין), העוסקת בקשר הקרוב בין אבא לבתו. ליפשיץ ניסתה לבטא בהצגה בעקיפין את אותה ילדה קטנה שהייתה – ורק רצתה שאבא שלה יגן עליה ויגונן עליה. לרגל עליית ההצגה ביקשנו ממנה לספר לנו את סיפורה במילים שלה:

האוטוביוגרפיה שלי לא רצופה. אין בה סיפור אחד מובנה. היא מלאה בחלקים קטועים, בניתוקים ובזכרונות מחוקים. אבל לאורך הרבה מהסיפורים בולט קו אחד שמאחד את החלקים השונים – המתח בין הסתרה לגילוי ובין החיים כבמה לחיים כאחורי קלעים.

גדלתי בתוך חברה חרדית שמרנית שההסתרה וההחבאה טבועות בה עמוק ומשפיעות על בחירות היום יום. חייתי בתודעה של שייכות לשושלת רבנים מפוארת. הייתי הנכדה של והבת של. בבית הספר חינכו אותנו הבנות ש״כל כבודה בת מלך פנימה״. תחת הלגיטימציה של כבוד ושל ייחוס, תבעו מאיתנו להיות שתקניות וצנועות. אסור היה לנו לבלוט ולמשוך תשומת לב. העיסוק בצניעות שלנו נידון ברצינות ובפרטי פרטים סביב אורך חצאית ועובי הגרביונים. חוקי הצניעות הכתיבו צמצום של המפגשים שלי עם חברת הבנים. ובגלל שכל הבחורים בישיבה של אבא שלי היו לבושים דומה והייתי צופה עליהם מבין חרכי עזרת הנשים, הם היו נראים לי כמעט זהים או כמו גוש גדול מרובה ראשים.

גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, אני מרגישה אשמה כלפי ההורים והמשפחה שלי וגם עכשיו אני מספרת את הסיפור שלי באופן חלקי ובוררת את המילים

לאורך תקופה תלמיד נבחר של אבא שלי, שהתארח אצלנו בבית והפך לבן משפחה, תקף אותי באופן סדרתי בזמן שישנתי. כשאזרתי אומץ סיפרתי לאמי שסיפרה לאבי. בתגובה התבקשתי להסתיר את הפגיעה. סידרו מנעול לחדר שלי. האורח הפסיק לפגוע בי, אבל המשיך לזכות באמונו של אבי, שאפילו קידם אותו ומינה אותו לתפקידים של כבוד.

מכאן והלאה אחורי הקלעים שנחשפתי אליהם בלילות עמדו בניגוד למשחק הבימתי שלנו כלפי חוץ, ששום דבר רציני לא קרה ושאנחנו מתפקדים כמשפחה טובה. המשחק הזה שירת לא רק את בני המשפחה שלי ואת מי שפגע בי. גם אני רציתי לשתף פעולה. חששתי שאם אכיר בעומק הפגיעה שלי ואשפוט לרעה את התגובה של ההורים שלי, אכיר בחולשתם ואבזה את המשפחה שלי לא רק בחברה, אלא גם בתודעה הפנימית שלי.

המתח הזה קיים אצלי עד היום. גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, אני מרגישה אשמה כלפי ההורים והמשפחה שלי וגם עכשיו אני מספרת את הסיפור שלי באופן חלקי ובוררת את המילים.

אוריין ליפשיץ בילדותה | צילום: באדיבות המצולמת

במשך שנים למדתי להסתובב בעולם עם תחושה של סוד, שאופף אותי ומשפיע על הבחירות שלי, בלי שאצליח לשתף במילים. פיתחתי מיומנות של הסתרת רגשות והחבאה. התודעה שלי שיתפה פעולה יפה. הרבה זכרונות נמחקו והתערבבו בתוכי או הצטיירו כלא חשובים. המשכתי להקפיד על ההלכות ולשמור קלה כבחמורה למרות הרתיעה שחשתי ביחס לחברת הגברים ושבתוכה נכללה בעיניי גם דמותו של אלוהים. האשמתי אותו שלא השגיח עלי. החוקים שלו, שהכתיבו כל רגע בחיי היום יום, נתפסו אצלי כפולשניים וחונקים. בעיקר כעסתי על זה שלפי חוקי התורה, הסיפור שלי כאישה לא נחשב כמתן עדות עם תוקף בבית דין. ובכל זאת המשכתי ליטול ידיים כל בוקר שש פעמים ולברך את אלוהים כל פעם אחרי שיצאתי מהשירותים.

אבל לא באמת יכולתי להמשיך במסלול החיים הדתי תוך כדי שאני נקרעת מבפנים. עם השנים בהדרגה התנתקתי מהחיים הקודמים שלי ועזבתי את החברה החרדית. החוקים של אלוהים איבדו את תוקפם מבחינתי. היה לי חשוב להחזיר חופש לבחירות על הגוף שלי ולברוא מחדש את הקיום שלי.

האשמתי אותו שלא השגיח עלי. החוקים שלו, שהכתיבו כל רגע בחיי היום יום, נתפסו אצלי כפולשניים וחונקים. בעיקר כעסתי על זה שלפי חוקי התורה, הסיפור שלי כאישה לא נחשב כמתן עדות עם תוקף בבית דין

בתוך כל המעברים והשינויים בין החיים הקודמים לחדשים החזיק אותי עולם התיאטרון והבמה כמו חבל הצלה. הצגות, משחקי תפקידים ותחפושות היו חלק בלתי נפרד מהווי חיי המשפחה שלי מילדות. בילדות, עולם הבמה אפשר לי להעמיד פנים שאני הרשלה מאוסטרופולי או אנוסה הסובלת מהאינקוויזיציה בספרד. דרך הדמויות והסיפורים האלה ביטאתי אימה, סבל וגם געגועים, התנתקתי מאירועי החיים שלי וחוויתי את חיי דרך חיים אחרים.

היום התיאטרון הוא המקצוע שלי, דרך חיים וייעוד. התיאטרון בנוי על המתח בין הסתרה לגילוי, בין הדמות לבין המסכה. הוא מאפשר לי לבחון שוב ושוב בכל יצירה את הפער בין מה שרואים לבין מה שמחביאים ולפגוש בתוכי חלקים חבויים.

לפני שנה וקצת החלפתי את שמי הפרטי מ"ברכי" ל"אוריין". השם החדש אפשר לי לבנות לעצמי דמות אחרת ולסדר באופן שונה את החלקים השונים והמפוצלים שבתוכי. לחלק באופן מוצהר בין מי שהייתי בעבר לבין גילום חדש בעולם של מי שאני. במקביל הקמתי את קבוצת תיאטרון "פומבי". כך הכרזתי שאני יוצאת החוצה. אני מוותרת בשמחה על התואר של ״בת המלך״ תמורת החופש לצאת בפומבי ולהשמיע את קולי. בימים אלה אני כותבת יצירה חדשה שיהיה בה מקום לחלקים מהסיפור שלי.

הכותבת היא במאית, יוזמת תרבות ומנהלת אמנותית של תיאטרון "פומבי". ההצגה "אבא שלי הוא ציפור" תוצג ב-14.10 בבית מזיא בירושלים, ב-14.11 בפסטיבל ירושלים לאמנות וב-13.12 בפסטיבל התיאטרון בירושלים מבית ניסן נתיב. בפברואר 2025 היא תעלה הצגה חדשה למבוגרים בשם "צבי שחור ביער", המספרת חלקים מסיפורה האישי.

מתוך ההצגה של אוריין ליפשיץ "אבא שלי הוא ציפור" | צילום: אלון אבידר