מעון לנשים מוכות, חתונה עם אוליגרך והתרסקות מטוס: הסיפור המדהים של אולסיה קנטור
מקופאית בהום סנטר ליהלומנית מצליחה, מאישה מוכה לאשת אוליגרך, מרוסיה לישראל ואז לוותיקן. הסיפור הלא ייאמן של אולסיה קנטור יכול להפוך בקלות ללהיט בנטפליקס, בינתיים הוא הפך לרב מכר
יש אירועים בחיים שגלי הזמן לעולם לא יוכלו לכסות, גם כשחלק מהדמויות הקשורות בהם כבר אפורות ושחוקות. אולסיה קנטור זוכרת היטב את הארשת המרושעת בפניו של בעלה סרגיי כשנעץ את אגרופו היישר לפרצופה בעודה אוחזת בבתם התינוקת בת תשעת החודשים. היא הייתה אז בת 26, עולה חדשה מרוסיה. רק שנה קודם לכן עוד נחשבה בארצה לכוכבת טלוויזיה מוכרת ואהודה, אישה אמידה, סיפור הצלחה. פתאום היא לבדה בעולם, בארץ זרה, חסרת כל, בלי שפה, בלי שום נקודת אחיזה. אישה מוכה שאין לה בית לחזור אליו.
>> רינת ינסמן: "במוקדם או במאוחר תהיה לי מסעדה"
גם 25 שנים אחרי, בווילה רחבת הידיים והמטופחת שלה בהרצליה פיתוח, בעודה מוקפת שכיות חמדה וספרי אמנות לרוב, היא עדיין זוכרת הכל לפרטי פרטים, ובעיקר את הפחד. "הסתכלתי עליו. הוא עשה את זה כדי להכאיב לי ואפילו התינוקת לא עצרה אותו", היא אומרת, "נבהלתי מהטירוף שראיתי בעיניו, לקחתי מהמטרנה שנשארה וכמה חיתולים ומאז לא חזרתי".
"תמיד צחקתי שלאוניד התחתן איתי בגלל הכסף שלי. כשהכרנו כבר לא הייתי האישה שבאה משום מקום לעולם של מטוסים פרטיים ויאכטות. נכון, הוא מיליארדר, אבל היה לי הכל משלי"
מה עשית?
"הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לקנות לקטיה התינוקת אוכל. לקחתי איתי את האשראי ונכנסתי למכולת אבל הכרטיס לא עבר, ניסיתי בסופר פארם וגם שם הוא לא פעל. התקשרתי לבנק ואמרו לי שכל הכסף הועבר לחשבון אחר. הבנתי שהוא חסם מיד את החשבון המשותף. הייתי בהלם. ישבתי שם על שפת המדרכה במדרחוב בירושלים ובכיתי. שוטרים שעברו במקום הבינו שאני עולה חדשה וקראו ברשת הקשר לשוטר דובר רוסית שיבוא. בכיתי ואמרתי שאני לא יכולה לחזור הביתה, אבל עדיין הגנתי עליו כי פחדתי שיעשו לו בעיות ולא רציתי שיסבכו אותו. הם לקחו אותי למקלט לנשים מוכות".
סיפור החיים של קנטור, אישה יפה ומרשימה בת 51, הוא רכבת הרים שלא תאומן. זהו סיפור רצוף נקודות שפל ונפילות גדולות, שיאים והצלחות, חרטות והשלמות. קנטור עברה דרך ארוכה בשנים שחלפו: היא בנתה את חייה מנקודת פתיחה בלתי אפשרית בעשר אצבעות ובנחישות, הפכה ליהלומנית מצליחה, נישאה לאוליגרך והפילנתרופ היהודי הרוסי-ישראלי לאוניד נבזלין, התגרשה מהמיליארדר בן ה-62 אחרי שבע שנות זוגיות ושלוש בנות משותפות, התחילה לעבוד בוותיקן ולאחרונה הוציאה ספר שהפך לרב מכר בישראל מיד עם צאתו.
את הספר "לב אש" (בהוצאת ידיעות ספרים) כתבה קנטור במקור באנגלית, ולמרות שהיא מתעקשת שאינו אוטוביוגרפי, הגיבורה שלו, אלכסנדרה, מאוד מזכירה אותה ואת חייה. גם היא, כמו גיבורת ספרה, הושלכה מן הפסגה לתהום אך לא נתנה לקשיים להכתיב את מהלך חייה וכבשה פסגות חדשות.
"משלוש בלילה עד חמש בבוקר חילקתי עיתונים, אחרי שבלילה עבדתי בניקיון. מדי פעם פינקתי את עצמי בחצי מנה פלאפל ב-8 ש"ח כי מנה שלמה עלתה 16 ש"ח ולא היה לי, אבל הייתי מאוד מאושרת. הרגשתי שזה הישג להיות אישה עצמאית עם משכורת והחזרתי לעצמי את הביטחון"
מה הבנות שלך ילמדו עלייך מהספר?
"שמה שאנחנו עושים בחיים צריך לבוא מתוך תשוקה גדולה. הספר הזה מסמל בשבילי את התשוקה לחיים. עבדתי עליו חמש שנים, ובתהליך הכתיבה עברתי חוויה סכיזופרנית. שנתיים מתוך החמש היו תהליך של התבוננות, בניית הדמויות בראש, דיברתי הרבה עם עצמי, וכל דמות היא אוסף של אנשים שפגשתי – וכמובן גם אני בתוכם. אלכסנדרה, גיבורת הספר היא לא אני, אבל הענקתי לה הרבה תכונות אופי שלי ויש סיפורים שלה שדומים לחיי. כתבתי את הספר הזה כי עברתי ונחשפתי לדברים חזקים מדי מכדי שישארו רק אצלי. רציתי שידעו שהעולם של כל אדם יכול להשתנות בכל רגע נתון, מבלי שהתכוננת לכך, ומה שיציל אותך זה להיות אדם עם חוט שדרה, עם עקרונות ועם האמונה שבסוף יהיה טוב".
קנטור נולדה לאימא רוסיה מברית המועצות ולאב יהודי אוקראיני בעיר צ'לאביניסק שבה הוקמה התעשייה הגרעינית של רוסיה. "העיר הייתה כולה אפורה. רק פעמיים בשנה, ביום המהפכה ובראשון למאי, היא נצבעה באדום. אני נולדתי ב-1 במאי ועד גיל 7 חשבתי שכל הדגלים והמצעד הם לכבודי".
איך נראתה הילדות שלך?
"הבית היה במעמד גבוה, אימא הייתה מנהלת התיאטרון בעיר, כמו הבימה כאן, ואבא היה גאולוג בשירות המדינה שלא הורשה לצאת מהעיר בגלל סיווגו הביטחוני. גרנו בבית יפה מול הכיכר הראשית. עם אימא ביליתי במאחורי הקלעים של התיאטרון ועם אבא בחיפוש אחר מינרלים. אחותי היחידה, הצעירה ממני, עזבה לימים לקונטיקט בארצות הברית ועד היום היא שם. נחשפתי ליהדות רק בארץ, גדלנו ברוסיה עם אלוהים אחד ששמו המפלגה הקומוניסטית. זה היה הדבר היחיד להאמין בו. כולם ניסו להסתיר את מי שהם, לא רק יהודים, כי הקומוניזם הוא חזות הכל ומי שלא מאמין בפרופגנדה של סטלין, סופו שיושלך לכלא. אני חושבת שעד שעליתי לישראל לא ראיתי שיניים של אנשים, אף אחד לא חייך. כולם חיו בפחד".
"מהרגע הראשון סרגיי לא רצה להיות כאן ונכנס לדיכאון. הוא הוריד את התריס ולא יצא מהחדר. הבת שלנו נולדה, מצבו החמיר וכך גם הריבים בינינו, עד אותו יום שהוא נתן לי אגרוף לפרצוף ואמרתי לעצמי עד כאן"
כמי שהיא חצי רוסיה וחצי אוקראינית איך את רואה את מה שקורה שם בימים אלה?
"כמו כל העולם השפוי, אני בעד אוקראינה. תמונות הזוועה חותכות אותי בבשר החי ואני בוכה עליהם, אבל גם עלינו. יש פגמים בתהליך הכנסת הפליטים לארץ, וזה עושה יחסי ציבור לא טובים למדינה. יש פליטים שלא מגיע להם לבוא על פי חוק השבות, אבל הם באים כי פוצצו ושרפו להם את הבתים. מה הם בסך הכל רוצים? כוס מים, שמיכה ולנוח, אז למה לא נותנים להם מקלט, גם אם הוא זמני? כשגדלנו בברית המועצות, היינו כמו עם אחד: סובייטים, בלרוסים, אוקראינים, קזחים ואוזבקים. מה עובר על פוטין? בן אנוש לא יכול לקלוט, אבל אנחנו כאן מדינה של אחוות אדם, ואני לוקחת את זה אישית כי בעיניי ישראלים הם עם שאכפת לו. עד עכשיו אני בטוחה שבכל מדינה אחרת לא הייתי שורדת, כי בישראל יש ערבות הדדית ברגע האמת. הלב שלי נקרע גם על החברים שלי ברוסיה שלא בחרו במלחמה הזאת. יש לי חברה שהקימה חברת קוסמטיקה, במשך שנים השקיעה במחקר ובפיתוח ובבת אחת זה נעלם, 10 שנים של מאמצים ירדו לטמיון והיא איבדה מפעל חיים. סגרו לה גם את חשבונות הבנק, והיא אומרת שזה עוד כלום לעומת הפחד שלה על הבן שלה. ארבעה מחבריו נעלמו. תופסים בחורים בגיל צבא ולוקחים אותם, אז היא סגרה את הבן שלה בחדר. הם לא יוצאים מהבית מהפחד שיתפסו אותו ברחוב ויאלצו אותו להתגייס ולהרוג אוקראינים".
בעקבות הפלישה בעלך לשעבר לאוניד נבזלין הודיע כי הוא מוותר על אזרחותו הרוסית.
"זה לגמרי מובן וממילא הוא לא יחזור לרוסיה לעולם. הוא היה ידוע כמתנגד גדול לפוטין, אז עשו לו שם משפט ראווה והאשימו אותו ברצח שלא היה כמובן. כמוהו, גם אני לא מסתכלת לאחור. לפעמים אני מתגעגעת לילדות שלי, לריח של היער לשיחות עם סבתי, אבל למשטר הסובייטי – ממש לא. אני לא ביטלתי רשמית את האזרחות, אבל הדרכון היחיד שיש לי הוא ישראלי".
אגרוף אחד יותר מדי
קנטור מבינה דבר אחד או שניים ברדיפה. מי שלמדה באוניברסיטה ועשתה שורה של תארים ("יש לי תואר שני בספרות, בתקשורת ובתולדות האמנות"), התחככה בחוגים האליטיסטיים וכבר בגיל 20 סללה את דרכה לפסגה בטלוויזיה ("הייתי מגישה-כוכבת בתוכניות בוקר וערב, עשיתי גם תחקירים ושמי הלך לפניי") – מצאה עצמה בגיל 25 עוזבת הכל בן לילה.
למה עלית לישראל?
"באתי עם בעלי הראשון סרגיי. ברית המועצות החלה לקרוס, כל נכסי המדינה הועברו לחברות פרטיות וגם את העסק של סרגיי רצו לקחת. באחד הלילות קצין משטרה אמר לנו לקום מיד ולברוח. פעם ראשונה הבנתי מה זה לאבד הכל, אבל זה לא הרכוש, זאת הזהות כשאת בעצם מגורשת מארצך. פתאום את לא יודעת מי את ולאן את הולכת".
"נחשפתי ליהדות רק בארץ. גדלנו ברוסיה עם אלוהים אחד ששמו המפלגה הקומוניסטית. כולם ניסו להסתיר את מי שהם, לא רק יהודים, כי מי שלא מאמין בפרופגנדה של סטלין, סופו שיושלך לכלא"
מה את זוכרת מהימים הראשונים בארץ?
"במטוס שרו 'הבאנו שלום עליכם'. לא הבנתי את כל הסמלים היהודים, הם היו זרים לי, אבל בתוך הבטן זה דיבר אליי. היה קיץ, השמיים היו כחולים, רוח חמה הייתה באוויר והבחורים הישראלים נראו לי יפים כמו אלים. הלב שלי פעם חזק מהתרגשות כשראיתי לראשונה בחיי בוגנוויליה סגולה על הגדרות כשהגענו לדירה בירושלים. מיד הרגשתי שזה המקום שלי לתמיד, אבל סרגיי הרגיש ההפך. הכל הרגיז אותו – החתולים בחצרות, השפה העברית וסגנון ההתנהגות. מהרגע הראשון הוא לא רצה להיות כאן ונכנס לדיכאון. הוא הוריד את התריס ולא יצא מהחדר. הייתי צעירה ולא כל כך סובלנית אבל אהבתי אותו ורציתי לנער אותו, שישמח על ההזדמנות שניתנה לנו לבנות חיים חדשים במדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא עזר. הוא לא מצא את מקומו והתחילו בינינו ריבים. הבת שלנו קטיה נולדה, מצבו של סרגיי החמיר וכך גם הריבים בינינו, עד אותו יום שהוא נתן לי אגרוף לפרצוף ואמרתי לעצמי עד כאן".
ואז מצאת את עצמך במעון לנשים מוכות. מפחיד?
"ממש לא. כשהגעתי למעון הם ניסו לבדוק שלום בית. שאלתי אותו למה הוא סגר לי את החשבון המשותף והוא ענה 'כדי שתחזרי הביתה'. הבנתי שלא רק שהוא הרביץ לי כשאני עם ילדה על הידיים, הוא גם רוצה לשלוט בי בצורה טוטאלית ולבן אדם כזה לא רציתי לחזור"
את אישה אמיצה.
"יותר מהאומץ, הרגשתי אחריות על הילדה שלי. איך אני יכולה שהיא תגדל למציאות שאבא מרביץ לאימא ושולט בה באמצעות תלות כלכלית? הייתי במעון שמונה חודשים וזו הייתה מהחוויות הטובות בחיי. זה אולי זה נשמע כמו נקודה נמוכה למישהי שהייתה כוכבת טלוויזיה מצליחה, אבל זו הייתה חוויה מכוננת. הכרתי נשים אתיופיות, ערביות, אשכנזיות, ומרוקאיות, דתיות וחילוניות, והבנתי שהתעללות באישה יכולה להיות בכל משפחה. יצאתי משם עם שליטה לא רעה בשפה, ובעיקר ישראלית. הרגשתי גאה בחוזק שלי ובהבנה שאישה צריכה להיות עם כבוד עצמי ועצמאות. אחרי שמונה חודשים יצאתי לדירת מעבר בהרצליה".
"הרגשתי אחריות על הילדה שלי. איך אני יכולה שהיא תגדל למציאות שאבא מרביץ לאימא ושולט בה באמצעות תלות כלכלית? הייתי במעון שמונה חודשים וזו הייתה מהחוויות הטובות בחיי. זה אולי זה נשמע כמו נקודה נמוכה למישהי שהייתה כוכבת טלוויזיה מצליחה, אבל זו הייתה חוויה מכוננת"
ממה התפרנסת?
"קיבלתי עבודה כקופאית בהום סנטר. הרגשתי שזה הישג להיות אישה עצמאית עם משכורת. זו לא הייתה העבודה היחידה – משלוש בלילה עד חמש בבוקר חילקתי עיתונים, אחרי שבלילה עבדתי בניקיון. מדי פעם פינקתי את עצמי בחצי מנה פלאפל ב-8 ש"ח כי מנה שלמה עלתה 16 ש"ח ולא היה לי. אחרי תקופה המוכר בקיוסק אמר לי 'קחי מנה ותשלמי על חצי, כי ממילא אין לי מה לעשות עם חצי הפיתה שנשאר'. הוא לא רצה להשפיל אותי כי הוא ידע שאין לי כסף למנה שלמה. הגננות בגן של קטיה שנאו אותי כי תמיד הייתי מגיעה אחרונה. הגן נסגר ברבע לארבע ואני עבדתי עד שלוש וחצי והייתי תלויה באוטובוס, תמיד איחרתי והכיסאות כבר היו על השולחנות. בשנתיים האלה הייתי מאוד מאושרת. החזרתי לעצמי את הביטחון".
ומה קרה עם סרגיי?
"כשקטיה הייתה בת שנתיים, הוא עזב חזרה לרוסיה ונעלם עד היום. מעולם הוא לא היה חלק מהעולם שלה. לפי מה ששמעתי לפני שנים הוא חזר לעיר, התחתן ונולדה לו ילדה. מעבר לזה אני לא יודעת דבר. הוא מעולם לא חיפש את קטיה והיא לא חיפשה אותו. היא אמרה שבשבילה הוא אדם זר. דמות האב בחייה הייתה לאוניד".
יום אחד בעודה מחלקת את עיתוני הבוקר, צדה את עינה של קנטור מודעת דרושים בעיתון על חיפוש מוכרות דוברות שפות לחנות תכשיטים. היא התקבלה לעבודה בירושלים, אליה נסעה כל פעם מהרצליה. "עבדתי הרבה שעות ומכרתי יותר מכולן, קיבלתי בונוסים והגעתי למשכורת יפה של 27-25 אלף ש"ח בחודש בתור עולה חדשה. עכשיו כבר יכולתי כבר להחזיק מטפלת" .
בחברה הוחלט לקדם אותה ולשלוח אותה לבורסת היהלומים ברמת גן ללמוד גמולוגיה. היא התאהבה מהר מאוד בתחום. "אבני היהלום נדמו לי כאנשים, וכמו שצריך להוציא מהאבן את הכי טוב שלה ולהפוך אותה ליהלום נוצץ – ככה גם אפשר לגרום לאנשים להיות טובים יותר". התחנה הבאה הייתה קונגו, אפריקה, לשם נשלחה על ידי החברה.
"אני בעד אוקראינה. תמונות הזוועה חותכות אותי בבשר החי ואני בוכה עליהם, אבל גם עלינו. יש פליטים שלא מגיע להם לבוא על פי חוק השבות, אבל הם באים כי פוצצו ושרפו להם את הבתים. מה הם בסך הכל רוצים? כוס מים, שמיכה ולנוח, אז למה לא נותנים להם מקלט, גם אם הוא זמני?"
והילדה?
"נשארה כאן. אני הייתי שלושה שבועות בקונגו ושבוע בארץ, והיא נשארה עם מטפלות. אני יודעת שהיא שילמה מחיר כבד אבל הייתי בטראומה אחרי שסרגיי לקח לי הכל, ועכשיו הרווחתי הרבה כסף ויכולתי להבטיח לה ולי עתיד טוב. כמעט ארבע שנים הייתי על הקו. אמרו עליי שאני האישה הראשונה בתפקיד בכיר בתעשיית היהלומים, שלא באה מתוך משפחה של יהלומנים והצליחה בזכות עצמה".
ועדיין, קשה להאמין שעזבת ילדה קטנה לכמעט ארבע שנים וראית אותה שבוע בחודש.
"נכון. זה היה קשוח. יום אחד הילדים בבית ספר התבקשו לצייר עשרה דברים שאימא שלהם אוהבת, וקטיה ציירה עשרה יהלומים. נבהלתי. גדלתי בבית שהוריי אהבו אותי, שלקחו אותי לקרוסלה, והבת שלי – בעיניה אני אוהבת רק יהלומים? הציור של הילדה היה קריאה לעזרה. הבנתי שבמירוץ לעצמאות כלכלית הפכתי למין מכונה ושאני מאבדת את הילדה. מאוד רציתי להעניק לה משפחה עם אימא ואבא אבל העבודה שלי דחתה הכל".
טוטאליות בצד, זהו לא תחום פשוט.
"רציתי מאוד לעזוב את קונגו גם כי הייתה בה מלחמת אזרחים, לא יכולתי לראות איך אונסים שם ילדות, איך מחליפים יהלומים בנשק – ואני הייתי חלק מהתעשייה הזאת".
איך חתכת?
"בנסיעה האחרונה טסתי במטוס קל לשבט שבו נהגתי לרכוש את חומרי הגלם. המטוסים שטסנו בהם היו מאוד ישנים, לא היו חלקי חילוף, הטייסים לפעמים היו שיכורים, כל טיסה כזאת הייתה מסוכנת. נרדמתי בטיסה וכשהתעוררתי היה מין שקט והבנתי שנוחתים נחיתת אונס. הדבר הבא שאני זוכרת לפני שאיבדתי את ההכרה הוא נפילה חזקה ומכה בראש. ראיתי אור לבן והרגשתי שאני במעבר לעולם אחר. מה שהציל אותי בסופו של דבר היה שהתרסקנו לתוך יער גשם ולא על האדמה. יומיים הלכנו בג'ונגלים עד שבאו לחלץ אותנו במסוק. יצאתי עם חתכים וזיהומים, ומאז לא חזרתי לשם".
"לאוניד עשיר אבל לרומן אברמוביץ' יש יותר. חוץ מזה, לאוניד הוא בן אדם שמחפש משמעות בחיים ופילנתרופיה זה חלק משמעותי מזה. הוא איש שבורח מפוליטיקה ואוהב אנשי רוח ותרבות. הוא גם איש צנוע שלא צריך מותגים ולובש גאפ"
איזו ילדה פגשת כשחזרת?
"גיליתי ילדה חזקה ועצמאית אבל הייתי צריכה להכיר את הילדה שלי מחדש ולגשר על הפערים. היא הייתה רגילה למטפלות ולא לאימא. לא ידעתי דברים כמו מי החברים שלה, למה היא שונאת את המורה לפסנתר ולמה היא לא אוהבת צ'יפס. לה היה מוזר שיש פתאום אימא בבית".
קנטור הייתה נחושה שלא לחזור לתחום היהלומים בשום צורה. "כלכלית כבר הייתי מבוססת עם דירה שרכשתי בכיכר המדינה בתל אביב, אז אמרתי די. אני חושבת שהייתי בפוסט טראומה".
אקס והעיר הגדולה
ואז הגיע לחייה לאוניד נבזלין, אבי בנותיה, דנה (12.5) והתאומות עדן ואלה (10 וחצי). נבזלין, שהונו נאמד בכ-1 מיליארד דולר, נמנה בעברו עם מקימי חברת הנפט יוקוס, הוא היה נשיא בנק ולימים נשיא הקונגרס היהודי ברוסיה ואף היה סנטור בפרלמנט הרוסי באוניברסיטה. כיום הוא איש עסקים ופילנתרופ המחזיק ב-25 אחוז מניות בעיתון הארץ ואוחז בטייטל יו"ר מייסד של בית התפוצות. אירינה נבזלין-קוגן, אחת מבנותיו מפרק א' (נבזלין גרוש פעמיים ואב לשתי בנות מכל אישה), היא יו"ר דירקטוריון בית התפוצות (והיא גם רעייתו של ח"כ יולי אדלשטיין). נוסף על אלה נבזלין מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ובתפקיד יו"ר קרן השואה.
ספרי על ההיכרות ביניכם.
"הכרנו דרך חבר משותף שסיפר לי שלאוניד הגיע לארץ בנסיבות הזויות וקשות והוא חושב שאוכל לעזור לו. ראיתי גבר מאוד נאה שמזכיר קצת את ג'ורג' קלוני, אבל אני הייתי באותה תקופה במערכת יחסים והקשר שלנו החל כידידות. עברנו קילומטרים של שיחות. בשלב מסוים כבר לא הייתי בזוגיות והכרנו כל כך טוב עד שיום אחד הסתכלנו זה על זו בעיניים אחרות, ונהיינו זוג. התחתנו כדת וכדין".
איך נראו החיים כאשת אוליגרך?
"לא התייחסתי לזה במושגים האלה אבל ככה החברה ראתה אותנו".
בכל זאת אחד מעשירי המדינה.
"הוא עשיר אבל לרומן אברמוביץ' יש יותר. חוץ מזה, לאוניד הוא בן אדם שמחפש משמעות בחיים ופילנתרופיה זה חלק משמעותי מזה. וגם כשהכרנו כבר לא הייתי האישה שבאה משום מקום לעולם של מטוסים פרטיים ויאכטות. תמיד צחקתי שלאוניד התחתן איתי בגלל הכסף שלי. נכון, הוא מיליארדר, אבל היה לי הכל משלי. לאוניד הוא איש מצחיק וכריזמטי מאוד. הוא איש שבורח מפוליטיקה ואוהב אנשי רוח ותרבות. הוא גם איש צנוע שלא צריך מותגים ולובש גאפ. בדיוק כשדנה נולדה הוא נאם באייפא"ק. זה היה יום הולדתו החמישים והוא אמר בפני קהל של אלפים שקיבל את המתנה הגי גדולה ליום הולדתו. אחרי לידת דנה נורא רצינו בן, נכנסתי להיריון ונולדו לנו תאומות. אחר כך פתחתי חנות לתכשיטי גברים, עם הידע מלימודי הצורפות שעשיתי כשעבדתי בבורסה. היום זה נפוץ אבל אז הייתי די פורצת דרך בתחום. קצת הקדמתי את זמני".
"אני אוהבת אנשים וחברה ולארח, אבל אני קודם כל בן אדם פרטי. זה דבר אחד להזמין אנשים כשאת רוצה לארח, לבין זה שהם שם כל הזמן. אפילו לא קלטו את שמי. התחלתי להרגיש שכל מה שבניתי בעבר, הקריירה שלי והעצמאות שלי, הולכים ומדלדלים"
ואז עברתם לחיות במנהטן. מה עשיתם שם?
"לאוניד התעסק בהשקעות ובפילנתרופיה. אני למדתי שמאות של דברי קודש ותכשיטי יוקרה והתחלתי לעבוד במטרופוליטן כמדריכה. הילדות למדו במנהטן. הוא היה על הקו, ואני לא הרגשתי שזה המקום שלי".
לא התחברת לחיים בחברה הגבוהה של ניו יורק?
"מבחינתי זה היה קושי גדול. מסביבו היו תמיד אנשים ושומרי ראש וזה אומר לא להיות לבד, היעדר פרטיות מוחלט. כשאת מתחתנת עם איש כמו לאוניד נבזלין זה כמו ללכת עם שלט. אנשים רואים אותו – חכם, מעניין – לא אותך. את נכנסת לאירוע וכולם עליו. באירועים חברתיים שיצאנו אליהם אנשים רצו להכיר את לאוניד ולא אותי. אפילו לא קלטו את שמי. אני אוהבת אנשים וחברה ולארח, אבל אני קודם כל בן אדם פרטי והבית שלנו היה מקום עבודה של הרבה אנשים. זה דבר אחד להזמין אנשים כשאת רוצה לארח, לבין זה שהם שם כל הזמן. התחלתי להרגיש שכל מה שבניתי בעבר, הקריירה שלי והעצמאות שלי, הולכים ומדלדלים. הייתי חלק מהמפעל הפילנתרופי שלו, אבל חסרה לי העשייה בזכות עצמי. אני חושבת גם שעברנו יותר מדי, היינו כל הזמן יחד וזה שחק אותנו".
עד כדי גירושין?
"כן. זו לא הייתה החלטה קשה, שנינו הרגשנו שכל אחד התרחק ממערכת היחסים הזאת".
ירדת ברמת החיים?
"לא. לאוניד בן אדם הגון, אין לי מילה רעה אחת להגיד עליו. לילדות שלי לא צריך לדאוג. הכי חשוב לנו שיגדלו להיות עצמאיות ושיכבדו אנשים, והמשימה שלי כאימא היא לא שיהיו להן דגים, אלא שתהיה להן חכה לדוג אותם. עם לאוניד תמיד היה צוות שלם ומטפלות, ואחרי שהתגרשנו הקפדתי להיות איתן לבד, לקבל אותן כשהן חוזרות מבית הספר, לבשל ולכבס".
"נרדמתי בטיסה וכשהתעוררתי היה מן שקט והבנתי שנוחתים נחיתת אונס. הדבר הבא שאני זוכרת לפני שאיבדתי את ההכרה הוא נפילה חזקה ומכה בראש. ראיתי אור לבן והרגשתי שאני במעבר לעולם אחר. מה שהציל אותי בסופו של דבר היה שהתרסקנו לתוך יער גשם ולא על האדמה"
איזה אבא הוא?
"אבא טוב. הבנות מאוד אוהבות אותו. יש לנו משמורת משותפת וסיכמנו שנגור באותה שכונה בהרצליה פיתוח כדי שהשגרה שלהן לא תיפגע – הן שבוע אצלי ושבוע אצלו. בחגים, אם הן איתי בראש השנה, אז הן איתו בפסח וההפך".
איך נראה הקשר שלכם היום?
"מאז שהתגרשנו כל אחד פנה לחייו. אני מאחלת לו את הכי טוב, כמו שהוא מאחל לי, לעולם נהיה ההורים של שלוש הבנות שלנו. אנחנו לא חברים, אני מכבדת את זה שיש לו אישה ומשפחה, הוא התחתן בפעם הרביעית ויש לו ילדה קטנה. אנחנו מדברים רק בהקשר של הבנות, קשר טכני, כדי לתת להן איכות חיים טובה".
קנטור ונבזלין נישאו ב-2008 והתגרשו ב-2015. בשנתיים האחרונות היא מתגוררת עם בן זוגה אביעד קליינברג, פרופ' להיסטוריה במדרשת רופין. הוא גרוש עם ילדים בוגרים, מבוגר ממנה ב-14 שנה. "הזוגיות שלנו נפלאה", היא אומרת. קטיה, בתה מנישואים קודמים, כבר בת 25 וכיום מתגוררת בניו יורק. "היא סטודנטית באוניברסיטת קולומביה ליחסים בינלאומיים, מזרח תיכון וטרור".
קנטור ממשיכה לחיות חיים בינלאומיים. "אני נוסעת בקרוב למסע הרצאות באוניברסיטאות בארצות הברית. בשנה הבאה אופיע בבמה המרכזית של TED, ויש דיבורים שהספר שלי יהפוך לסדרה בחו"ל", היא מספרת. כיום היא חיה על קו הרצליה-רומא, מתוקף עבודתה כאוצרת וגמולוגית במוזיאון הוותיקן. "ההישג שאני הכי גאה בו זה שעשיתי תערוכה היסטורית על המנורה בוותיקן".
"כתבתי את הספר הזה כי עברתי ונחשפתי לדברים חזקים מדי מכדי שישארו רק אצלי. רציתי שידעו שהעולם של כל אדם יכול להשתנות בכל רגע נתון, מבלי שהתכוננת לכך, ומה שיציל אותך זה להיות אדם עם חוט שדרה, עם עקרונות ועם האמונה שבסוף יהיה טוב"
איך הגעת לעבודה הזאת?
"אחרי הגירושין רציתי לחזור למעגל העבודה. במוזיאון ישראל אמרו לי שאני אובר קווליפייד, המשכתי להתעניין ונודע לי שבוותיקן מתחילים פרויקט חדש שמשלב את כל מה שלמדתי. נסעתי לראיון והתקבלתי, ואני הישראלית הראשונה והיחידה במוזיאון הוותיקן. בשבוע שהבנות אצל לאוניד אני שם, בדירה שאני שוכרת ברומא, וזה מאפשר לי לנהל חיים מקצועיים".
והמשכורת?
"המשכורת סמלית, אבל העיקר שאני מאוד נהנית".
>> אנה ארונוב: "הלידה אפשרה לי להעלות זיכרונות שניסיתי לשכוח"