אבא לא יכול לצאת מהתמונה. אבא מת

לפני שלושה שבועות סיפרתי לשייה בפעם ראשונה שאבא מת. זה היה יום גשום. היא כבר נרדמה ואני ישבתי במרפסת ונהניתי להסתכל על הגשם. אתה תמיד אהבת חורף. אהבת שקר ואפשר להתכרבל עם גרביים. ושלא מזיעים אם מטיילים בחוץ. וכשאני גולשת לי לזכרונות מחופשות השלג שהספקנו לעשות, היה הבזק חזק של ברק בשמיים. כמה רגעים אחריו רעם. הגשם התחזק בבת אחת ובדיוק כשחשבתי שאני צריכה להיכנס פנימה, שייה התחילה לבכות.

>> עיניים כלות: שי-לי עטרי והתינוקת שלה ממוטטות את הלב

אבא בוא

באתי אליה והעברתי אותה למיטה שלי, ובמקום לקרוא לי "אמא" היא אמרה – "אבא". היא חיבקה אותי והמשיכה לומר אבא, וכמו בטקס הקבוע שלנו בלילות כשהיא לא נרדמת, הראתי לה סרטונים שלך. הראתי לה אותך מוריד חולצה בשלג בגרמניה. היא  נישקה אותך ואמרה "אבא". הראתי לה אותך אוכל מאפה בפריז. היא צחקה ואמרה "אבא". ואז הראתי לה סרטון שלנו מחוף הים בקליפורניה. אני מצלמת אותך שם הולך לצד הים ואז עוברת לצלם את עצמי בסלפי. שייה התעצבנה כשמצלמה הסתובבה אליי והרביצה לטלפון. אמרתי לה, "חכי עוד מעט זה יעבור שוב לאבא", ואז היא אמרה, "אבא בואי בואי". היא נישקה את הטלפון וצעקה בעצבים, "אבא בואי בואי".

המצלמה הסתובבה בחזרה אליך דרך הים והיא נישקה את הטלפון ואמרה "אבא" ואז אמרה "עוד עוד עוד". וכשהיא הסתובבה אליי והמשיכה לומר "עוד עוד עוד", בפעם הראשונה אמרתי לה: "שיוש, אבא לא יכול לצאת מהסרטון. אבא מת. אבא איתנו בלב אבל הוא לא יכול לבוא אלינו. אימא מדברת איתו בלב. ויום אחד גם את תדברי איתו בלב". היא הסתובבה בחזרה לאותו סרטון מקליפורניה שהפעלתי לה שוב ופשוט הסתכלה בו בשקט. שמעתי רק את חרחורי המוצץ שלה. והפעם כשהמצלמה הסתובבה בחזרה ממני אליך במקום לבקש אותך היא אמרה – "ים". בסוף הסרטון היא הניחה עלי ראש ונרדמה. ורק אז כשהיא כבר שקעה לה לשינה עמוק, נתתי ללב שלי להישבר.

"אמרתי לה: 'שיוש, אבא לא יכול לצאת מהסרטון. אבא מת. אבא איתנו בלב אבל הוא לא יכול לבוא אלינו. אימא מדברת איתו בלב. ויום אחד גם את תדברי איתו בלב'"

 

ברקים בלי רעמים

פסיכולוגית הילדים אמרה לי שבקרוב שאצטרך לספר לה, אבל זה תפס אותי לא מוכנה כמו רעם ביום בהיר. ובאמת לא הרבה זמן אחר כך התחילו שוב הברקים. אבל הפעם פתאום לא שמעתי רעמים אחריהם. הבזק חזק של אור אבל בלי רעם. רק שקט. ממש כמו שאני בכיתי בלב אבל בלי דמעות. כואב לי שהיא לא תוכל להכיר אותך. שהיא אף פעם לא תוכל ללכת איתך לחופשה בשלג. שלא תוכל לקחת אותה לים. ולמרות שזה היה קשה לי לומר את המילה "מת" לילדה בת שנה וחמישה חודשים, ידעתי שהגיע הרגע.

היא מבקשת לדעת מי זה האדם שהיא רואה במגנטים על המקרר. והאמת שנדמה לי שהיא באמת הבינה משהו מזה באותו יום, כי מאז היא כבר לא מבקשת "בואי בואי מהסרטון". היא כבר לא מרביצה לטלפון כשהיא רואה אותך ומבקשת "עוד עוד עוד". היא פתאום אומרת, "אבא" ומסמנת משקפיים. "אבא נם נם", כשאתה אוכל מאפה בפריז. "אבא ים ים ים". ויחד איתה, שרק מתחילה להבין את זה שאין אבא, שאתה איננו, מתחילה להבין את זה לעומק הלב שלי, גם אני.