שנתיים למלחמת 7 באוקטובר: הגיע הזמן לבחור בחיים

ייקח זמן עד שחגי תשרי יחזרו להיות מאורע שמח, נטול כאב – או לפחות כאב ממותן, מאוזן, נשלט. בימים טרופים כאלה, כשאנחנו מתנדנדים בין תקווה לפחד, אני מאחלת לי ולנו שהחיים יחזרו להיות פשוט… המובן מאליו. מוזר להגיד את זה בזמן מלחמה, כשיש לנו אחים בשבי וחיילים בחזית, אבל החיים יכולים להיות המובן מאליו. לא כי אין בהם קושי, לא כי אין בהם מוות – אלא כי החיים הם דבר יפה, ונולדנו כדי לחיות. פשוט לחיות. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב, ומותר ומותר לאהוב", כתבה לאה גולדברג, בזמן מלחמת העולם השנייה.

>> "אור ראשון" נתקעת בגרון. אלה האנשים שבאמת צריכים לצפות בה
>> עצרו אותי באלימות וערכו עליי חיפוש בעירום חלקי. הם רצו להשפיל אותי. כלנית שרון בטור אישי מטלטל
>> לכל הטורים של כלנית שרון

שנתיים לשבעה באוקטובר. נכון לכתיבת שורות אלה, המלחמה עוד לא נגמרה: החטופים שלנו עוד שם, יש אלפי הרוגים בעזה, ומעל 900 חיילים שנהרגו לבית ישראל. ואנחנו? מנסים לשרוד את היומיום, ונזכרים שהחיים חשובים רק כשאנחנו שומעים סיפור על המוות. עידן רייכל אמר לפני כמה שבועות בחדשות 12 שאנשים פה בוחרים שיר להלוויה שלהם לפני שהם בוחרים שיר לחתונה. הלוואי שיכולנו לומר שזה לא נכון, אבל אולי ערך המוות הפך כאן לגדול מערך החיים?

כמה באמת מותר לנו לשמוח? כמה באמת מותר לנו לרצות לחיות? בעיניי, לרצות לחיות זה ה"מותר לאהוב" של גולדברג, זה "ואהבת לרעך כמוך", זה "אדם בצלם אלוהים", זה "לנצח את הזרות" ו"מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן, זה "כנרת שלי" של רחל. אלה כל הרגעים שבהם הרגשתי חיבור – לאדם, לטבע, לרוח. זה הרגע שבו את לוקחת נשימה, והיא מטעינה את הגוף באנרגיה, לא רק ממלאת את הריק. ובכל זאת, רק אחרי מלחמה מגיע שלום, לא? כי הוא ההפך ממלחמה.

אז אם אנחנו אומה חפצת חיים – זו לא נגזרת טבעית ומיידית לרצות שלום? ביטחון? גבול? אז איך אנחנו כבר שנתיים במלחמה? איך אנחנו מדברים על צל"שים ללוחמים שנפלו וחייהם הסתיימו, מתגאים במי שמוכנה לחזור לחיות על הגבול, מריירים מסיפורי גבורה שהסתיימו במוות, מוכנים להמשיך להקריב את היקר לנו מכל? את החטופים, את החיילים, שכל זה הוא בעצם – אנחנו. איך?

"עדיפים ייסורי השלום מכאבי המלחמה", אמר רבין. וזה הזמן לייסורי השלום – לא כי הוא נעים, לא כי הוא משוש ליבו של כל אחד ואחת בעם הזה, אלא כי הוא עדיף על מכאובי המלחמה

 

איך מדינה שהתחילה מחזון של תקומה, של חזרת עם לארצו, של יצירת בית לעם היהודי – מוכנה להקריב את בניה? איך עם שיודע מה זה להיות קורבן, הופך למקרבן? איך זה שהעם הנבחר הוא גלוי – ומנודה?

"עדיפים ייסורי השלום מכאבי המלחמה", אמר רבין. וזה הזמן לייסורי השלום – לא כי הוא נעים, לא כי הוא משוש ליבו של כל אחד ואחת בעם הזה, אני יודעת שיש מחלוקות – אלא כי הוא עדיף על מכאובי המלחמה. כי הוא ההפך ממלחמה. מגיע לנו לחיות במקום טוב יותר. מגיע לנו ביטחון בבית שלנו. מגיע לנו שהמנהיגים שלנו ירצו בטובתנו ויפעלו בהתאם. מגיע לכל אחד ואחת בארץ הזו לשוב הביתה.

כי בסוף, אי אפשר גם להעריך את החיים וגם לרצות את המשך המלחמה. פשוט אי אפשר. אנחנו בקו פרשת המים. מונחת לפנינו הזדמנות ליצור משהו אחר, להחזיר את ערך החיים, ולהתחיל לתקן. אסור לנו לפספס אותה.

כן לעסקה. כן להסכם. כן לשלום.

כלנית שרון היא ממובילות "החזית הוורודה", תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית