שלושה סיפורי אהבה

המיתוס של קופידון ופסיכה (ארוס ופסיכה במקור, בגרסה היוונית), המספר על אהבתו של אל התשוקה לבת תמותה, מתחיל, כמו בחיים, באישה המשמעותית הראשונה בחייו של כל גבר – באמו. ונוס (אפרודיטה), אמו של קופידון, התקנאה ביופייה של נערה בשם פסיכה ("נפש" ביוונית). היא הטילה על בנה לרדת לארץ ובעזרת חצי הזהב שלו לגרום לפסיכה להתאהב באיש המכוער ביותר בעולם. אבל קופידון התאהב בה בעצמו, לקח אותה אל ארמונו ונשא אותה לאישה. כדי שפסיכה לא תגלה את זהותו, הוא אסר עליה להביט בו, ומפגשיהם התנהלו בחשכת הלילה, במיטה, רצופים עונג ורוך.

כשאחיותיה של פסיכה הגיעו לביקור הן העלו בה חששות שמא האיסור לראותו מעיד כי נישאה למפלצת, ושכנעו אותה לרצוח את בעלה. בלילה הבא, כשפסיכה הדליקה את העששית כדי לדקור אותו למוות, ראתה לראשונה את העלם היפה שנישאה לו והתחרטה מיד על כוונתה. אבל שעוות הנר זלגה מידה ופצעה את כנפיו. הוא התעורר וברח פצוע בגופו ובנפשו בחזרה אל אמו. ונוס רדפה אחרי פסיכה כדי לחסלה, והטילה עליה משימות שונות. הנערה הצליחה לעמוד במבחניה, וכשכוחותיה הלכו ופחתו הגיע קופידון להצילה. סופו של הסיפור בחגיגת האיחוד בין בני הזוג, ובעלייתם למשכן האלים.

הסופר האיטלקי רוברטו קאלאסו כתב על סיפורי המיתולוגיה כי "לא אירעו מעולם ובכל זאת הם קיימים תמיד". ואכן, מיתוסים כמו זה של קופידון ופסיכה רלוונטיים לבני האדם בכל הזמנים.קופידון ופסיכה יכולים לייצג כל גבר ואישה בעת בניית מערכת יחסים זוגית, כשבני הזוג מתמודדים עם משיכה ודחייה, פחדים אמיתיים ודמיוניים, ועם האפשרות לתת אמון וליצור אינטימיות. הם מייצגים את האוהבים בראשית דרכם; את הקושי בפרידה מהמשפחה המקורית וביצירת קרבה, את חשיבותו של האמון ההדדי, ואת היכולת להתגבר על משברים, ולהמשיך אל השלב הבא ביחסים – הקמת בית ומשפחה משלהם.

מיתולוגיה, גם כשהיא מתארת את עלילות האלים, עוסקת בנושאים שהעסיקו את יוצריה האנושיים – מהתעלומות הגדולות של חידת מוצאנו וסוף היקום, ועד סוגיות אישיות כיחסי משפחה ואהבה. עלילות האלים, הדומים להפליא לבני התמותה רק "גדולים מהחיים" וצבעוניים יותר, אולי נראות כטלנובלות, אבל האהבה במיתוסים היא לא כמו בסרטים. למעשה, האהבה המיתית דומה לאהבה אמיתית. שלא כמו בסרטים רומנטיים ובאגדות קסומות (יצירות המתמקדות בשלב ההתאהבות ומסתיימות ב"ומאז חיו באושר ועושר" כשהזוג יוצא אל מסע ומשא חייו), המיתוסים מתארים את האתגרים של היחסים בין המינים ואת הקשיים של חייהם המשותפים – נושאים המוכרים לגברים ולנשים בכל הזמנים והתרבויות.

מאז הולדתם של המיתוסים מסביב למדורת השבט, בימים רחוקים מאוד, שימשו הסיפורים המיתיים להבין ולהסביר את קיומנו, ולהשפיע על העולם באמצעות ידיעה והכרה זו. מהעת שעלו הסיפורים לראשונה על הכתב, בשחר ההיסטוריה, החלו בני האדם לעשות בהם גם שימוש ספרותי:לפרש אותם על דרך האלגוריה, להסביר מנהגים רווחים, להפיק מהם מוסר השכל. מאוחר יותר, בעיקר במערב, שימשו המיתוסים כהשראה לתורותיהם של חוקרי דתות, וחומרי גלם לפסיכולוגים ואנתרופולוגים. בכך החזירו למעשה החוקרים המודרניים את המיתוס אל שורשיו, כאשר השומעים או הקוראים זיהו את עצמם עם גיבוריו ומצאו בו תשובה לשאלות קיומיות. זהו ביטוי גם לייעודו של המיתוס, או בלשונו של האנתרופולוג והוגה הדעות קלוד לוי-שטראוס, "לספק לנו מודל שבעזרתו נוכל לגבור על הסתירות בחיינו".

טהיטי. יש הרואים בפלה ובאחותה היאקה – שתי אחיות המאוהבות באותו הגבר – את שתי הפנים של האהבה. צילום: משה שי

<p dir="RTL"> מסע מיתולוגי בין תרבויות מעלה שלושה מיתוסים העשויים לספק לנו חומר למחשבה כאשר אנו מחפשים אחר הזוגיות המושלמת. אף שהשאלה לא העסיקה כלל את הקדמונים באופן שבו אנו רואים זאת, בעיניים מודרניות משקפים המיתוסים האלה מודלים שונים של זוגיות: זוג שחייו המשותפים החלו באהבה ובתשוקה אבל הוא מתקשה לתפקד בחיי היומיום האפורים; זוג המתמודד עם בגידה; וזוג שהצליח לגבור על המכשולים ולהגיע בערוב ימיו לאהבה וקרבה של אמת – האידיאל של האלים והאתגר של כולנו.

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול

סיפורם רב העוצמה של איננה ודוּמוּזי, זוג אלים בתרבויות המסופוטמיות (שומר, אכד, בבל ואשור), המיטלטל בין תשוקה לאובדן, נחשב למקור או לפחות להשראה ליצירת האהבה היפה ביותר בשפה העברית – "שיר השירים" המקראי – ולדימוי של האהבה העזה למוות. עלילות אהבתם ונישואיהם מוצגות בשירי אהבה פולחניים הידועים כמחזור שירי איננה ודומוזי, המתארים את הסיפור המיתולוגי בצבעים חיים ומאפשרים להציץ לחייהם המשותפים.

במוקד הסיפור עומדת האלה איננה, מלכת השמים, הידועה גם בשמה האכדי אישתר. בתרבויות המסופוטמיות העתיקות נחשבה איננה-אישתר לאלת האהבה, והיא זוהתה גם עם כוכב השחר, נוגה, כמו אפרודיטה-ונוס, אלת האהבה בתרבות היוונית-רומית. בשומר, שם החל פולחנה, עמד מקדשה המרכזי בעיר ארך (Uruk). בעלה של איננה היה מלך שומרי קדום מאותה עיר, דומוזי שמו (שפירושו "הבן הנאמן"), הידוע גם בשמו האכדי תמוז, שעבר מיתולוגיזציה וזוהה עם אל הפריון: אל העדרים, המסמל את תנובת החלב, את לשד הצמחייה ואת עסיס התמרים. אף שלא נמנה עם האלים המסופוטמיים הגדולים, הוא היה אל פופולרי, שפולחנו התפשט לרבות מתרבויות המזרח הקדום, כולל ארץ ישראל.

בני הזוג היו הדמויות המרכזיות בטקס "נישואי הקודש" שהתקיים בראש השנה השומרי, באביב, ובמהלכו היה האל דומוזי, שאותו גילם המלך, נושא לאישה את האלה איננה, שאותה גילמה הכוהנת הגדולה. תפקידו של הטקס היה להבטיח את פריון האדמה ולעורר את הצמחייה בתום עונת היובש הקיצית ועם רדת גשמי החורף. רוב העדויות לקיומם של הטקסים הן מטקסטים של תרבויות מאוחרות, בעיקר תעודות מהאלף ה-1 לפנה"ס, המעידות כי הם התקיימו בקביעות בבבל ובאשור, אך בידינו גם עדות חזותית נדירה – ציורים שצוירו על אגרטל ששימש כנראה מתנת חתונה, והם מאפשרים לנו להבין כיצד נראתה חתונתם של בני הזוג שלנו: ההכנות, התהלוכה, טקסי רחיצה ועיסוי, התקשטות הכלה, הכנת חדר המשכב ומיטת הכלולות, ולבסוף התייחדות האוהבים.

אחרי ירח הדבש וראשיתם מלאת התשוקה של חיי הנישואים, נקלעו האלים לשגרה הביתית, שהיא בדרך כלל מלהיבה פחות. המציאות האפורה, שדיכאה נשים נשואות רבות ונכתבו עליה ספרים ומחזות בתקופה המודרנית, הביאה כנראה את איננה למשבר נפשי, אולי למה שאנו היינו מכנים היום דיכאון קליני, ולנטיות אובדניות. מובן שאיננו יכולים לדעת זאת בוודאות, אך מאחר שהמיתוס המסופוטמי המתאר את "ירידת איננה אל השאול" קשור אף הוא לבני הזוג המיתיים, נדמה שמתבקשת פרשנות נפשית ופסיכולוגית.

המיתוסים של הזוג היו קשורים לטקסים עונתיים, המאפשרים לבני אדם להיות שותפים בשינויים של מחזורי הטבע, ובה בעת הציגו את גיבוריהם כזוג ארכיטיפי וביטאו את מורכבות יחסיהם. עניין זה בולט במיוחד כאשר מתברר שאיננה, המעוניינת להיחלץ מהשאול, מציעה את בעלה דומוזי כתחליף לנשמתה, ואכן שדי השאול מביאים אותו במקומה, במחזור נצחי של מוות ותחייה. ממש כמו שהקיץ יכול לבוא רק כאשר החורף נגמר והחורף יכול לתת את ממטריו רק לאחר שהקיץ תם.

בדגם הזוגיות הטרגי הזה חיוניותו של האחד יכולה להתקיים רק כאשר האחר מדוכא או חשוב כמת, קורבן לנפשו המעורערת של בן/בת הזוג, או כאשר השגרה מדכאת את הזוגיות עד שנחוצות פעילויות דרמטיות – עזיבות ושיבות, בגידות ומעשים הרסניים אחרים – כדי לשמר את הקשר. בני זוג כאלה, אומר המיתוס, נועדו להיכלא לעד במעגל המטלטל אותם מאופוריה לחידלון, ועלול להביא עליהם את מות הזוגיות שלהם, אלא אם כן ילמדו לצמוח ולחיות יחד גם בעונות היובש והמעבר.

טהיטי. המודל הזוגי במיתוס הפולינזי מציג את הצורך והיכולת לעבור משלב ההתאהבות אל האהבה האמיתית. צילום: משה שי

שני פנים לאהבה

בניגוד לאלים של הציביליזציות העתיקות של המזרח הקדום, זוג אלים מהמיתולוגיה הפולינזית הצליח להתגבר על מות האהבה. הגיבורה הראשית היא פֵּלֵה, אלת האשוהגעש, השוכנת בהר הגעש קילאוואה (Kilauea) בהוואי. בני האי העלו קורבנות לאלה חמת המזג, שהתפרצויותיה איימו על חייהם, והשליכו מנחות ללוע הפעור. המיתוס, שנולד על רקע עוצמתם הדרמטית של זרמי לבה רותחת הנבלעים בין גלי הים, מציג בעינינו גם את פניה השונים שלהאהבה.

בניגוד לדעה נפוצה, שאהבה רומנטית היא המצאה של התרבות המערבית, מצאו אנתרופולוגים עדויות לאהבה רומנטית (בלי קשר הכרחי לנישואים) בקרוב ל-90 אחוז מהתרבויות. חוקרי מוח אף זיהו את התרכובות הכימיות שבהן המוח האנושי מסמם וממכר את המאוהבים. המערכת הראשונה של התרכובות הכימיות אחראית על שלב ההתעוררות הרגשית והארוטית, ואילו המערכת השנייה מרגיעה ומשרה רוך וביטחון. חוקרת הספרות יעל רנן, המצטטת את המחקר הזה בספרה "אלות וגיבורים", הציעה לראות בפלה ובאחותה הצעירה היאקה – שתי אחיות המאוהבות באותו הגבר – את שני הפנים האלה של האהבה. ייתכן שהניתוח הזה יכול להסביר את סופו המפתיע של המיתוס, שאכן לא נקרא פלה ולוהיאו, אלא פלה והיאקה.

סיפור המעשה התחיל כשהאלה הגועשת יצאה לבלות בחגיגה שנערכה על אי נידח. שם פגשה את לוהיאו, ראש שבט צעיר שהצטיין בריקודיו, והוא נכבש בקסמה. הם בילו יחד שמונה לילות לוהטים, ולפני ששבה ללוע ההר ביקשה פלה ממאהבה להישבע לה אמונים והבטיחה שתחזור אליו. הוא חיכה לה חודשים רבים, טרוף געגועים, ולבסוף שם קץ לחייו.

בינתיים החליטה פלה, שהתגעגעה למאהבה, לשגר אליו שליחה שתביא אותו אליה. היא קראה לכל אחיותיה, וכולן סירבו לבקשתה, כי קשה ומסוכנת היא הדרך אל האי של לוהיאו. רק האחות הקטנה היאקה נענתה לבקשתה, ובתום מסע עמוס מכשולים, כשהגיעה אל חופו של האי הנידח, שמעה על מותו של לוהיאו. בתפילות ובמזמורים, בצמחי מרפא ובסבלנות שכנעה את נשמתו לחזור אל גופו. אחרי ששיכנה אותו בבקתה על החוף ודאגה לכל מחסורו, החלים הצ'יף הצעיר. הוא מסר את ממלכתו לידידו פאואה ויצא עם היאקה להוואי. אך כשהתקרבו השניים אל ההר, החליטה פלה הקנאית שהעיכוב נגרם בוודאי משום שאחותה בגדה בה, והתיכה את אהובה בזרם של לבה. היאקה המסורה הצטרפה אליו לממלכת המתים.

ואז, בתפנית מפתיעה בעלילה, בא פאואה, חברו הטוב של לוהיאו, מתייצב מול פלה ותובע את עלבונו של ידידו המת. פלה, הבלתי צפויה, מתאהבת בבחור עז הרוח ומזמינה אותו לחיות איתה. אז היא מתגעגעת לאחותה, משיבה אותה מממלכת המתים, והאחות, הנאמנה והאוהבת, מזמרת שוב לנשמתו של לוהיאו שתשוב אל ארץ החיים. כל אלי הים ויצוריו נרתמים כדי לסייע לה, עד שלבסוף השניים מתאחדים.

המודל הזוגי המיתי הזה, שמייצגות שתי האחיות ומערכות היחסים השונות שהן מסוגלות ליצור, מציג את הצורך והיכולת לעבור משלב ההתאהבות אל האהבה האמיתית – המסירות, הנאמנות, הדאגה והמחויבות.

סיטה, ראמה, לאקשמנה והאנומן, יועציו של מלך הקופים, מוצגים במקדש בעיר הולדתו של ראמה. צילום: יותם יעקבסון

חיי שייכים לסיטה

בני הזוג ראמה וסיטה הם גיבורי האפוס ההודי "ראמאיאנה" (Ramayana), ולפחות בעיני ההינדואים הם מופת וסמל לכל הזוגות האוהבים. משני האפוסים ההודיים הקלאסיים הגדולים (השני הוא המהאבהארטה), הראמאיאנה הוא החביב ביותר על ההודים. כששודרה בשנות ה-80 סדרת טלוויזיה המבוססת על הסיפור, התרוקנו הרחובות ברחבי תת-היבשת. לראמאיאנה (בסנסקריט – המסע של ראמה, שהוא התגלמות של האל שיווה), הכוללת 24 אלף בתי שיר, יש כמה גרסאות, המוכרת ביותר שבהן נכתבה על ידי החכם ואלמיקי במאה ה-3 לפנה"ס.

כבר מתוך סיפור הולדתם של ראמה וסיטה עולה שהם צפויים לעלילות גדולות: המלך ההודי דאשאראטה היה נשוי לשלוש מלכות, שכולן לא הביאו לו צאצאים. לבסוף התברך המלך בארבעה בנים, שהבכור שבהם היה ראמה, והוא הוכתר ליורש. כל הבנים קיבלו חינוך מצוין, אך ראמה עלה על כולם בכישוריו. בחצר המלכות השכנה התבגרה באותה העת מי שתהפוך לאשתו, סיטה, בתו המאומצת והיפהפייה של המלך השכן. לידתה הפלאית, מתלם בשדה, מרמזת על היותה אלה, התגלמות של לאקשמי, אלת השפע.

בעקבות תככים בבית המלוכה נאלץ ראמה לצאת לגלות. רק לאקְשְמנה, אחיו הצעיר הנאמן לו, וסיטה רעייתו האוהבת היו מוכנים ללכת עמו. ראמה ניסה להניא אותה מהחלטתה, אך היא התעקשה לחיות איתו ביער העד הפראי השוקק קופים.

באחד מימי הגלות ביער נחטפה סיטה על ידי השד הרשע ראוואנה, שניסה להפוך אותה למלכתו. האנומן, יועצו של מלך הקופים, התגייס להצלתה, ובאמצעות גשר הקופים שהקים בין הודו לסרילנקה סייע לראמה להגיע אל רעייתו החטופה ולנצח את אויבו. אך לאחר הניצחון, והצלתה של סיטה, הודיע לה בעלה כי הוא מפקפק בנאמנותה, והיא מבקשת לעבור את מבחן האש כדי להוכיח לו את חפותה (על פי גרסה אחרת דרשו החיילים מהמלך להעמיד את המלכה במבחןהאש, ובצר לו הוא נענה להם). מכל מקום סיטה, ששמרה אמונים לבעלה בכל ימי שבייה, ניצלה מהלהבותעל ידי אגני, אל האש.

הזוג חזר אל ממלכתו וחי שם חיי אושר, עד ששוב עלו בעם חשדות לגבי נאמנותה של סיטה במהלך חטיפתה. הפעם נאלץ ראמה להגלות אותה אל היער (שבו היא פוגשת את המשורר ואלמיקי השומע את סיפורה העצוב ומעניק לה מקלט באשראם שלו. שם נולדים תאומיה, בניו של ראמה, ולהם הוא כותב את הראמאיאנה). רק אחרי שעמו ביקש שיינשא שנית, עמד ראמה סוף-סוף לפניהם ונשבע כי לא יעשה זאת לעולם. "חיי שייכים לסיטה", הצהיר. או-אז הגיע המשורר עם הנסיכים התאומים לממלכה, והם הציגו את המחזה הפולחני שכתב, "הראמאיאנה". המלך לא ידע את נפשו מרוב צער. וכשהעלה המחבר את סיטה לבמה, שוב זעק הקהל, "המבחן!". סיטה פנתה אל האדמה והשביעה אותה להגן עליה כאות ועדות לנאמנותה לבעלה – ונעלמה ונבלעה בתוכה. באותו רגע הודיע שליח האלים לראמה כי תפקידו עלי אדמות תם, ועליו לחזור לשמים. על פי אחת מגרסאות הראמאיאנה, הידועה כבר מהעת העתיקה, ראמה משליך את עצמו לנהר בעקבות הבטחה מהאלים שכך יתאחד סוף-סוף עם סיטה שלו.

בניגוד לזוגות המיתיים שהכרנו במהלך מסענו, שגילמו בעיני יוצריהם את איתני הטבע – עונות השנה, הקיץ והחורף, האש והמים – מגלמים צמדהאלים ההודים ראמה וסיטה את הבניית הסדר והמודלים החברתיים בעולם. בכך הם גם האנושיים ביותרבשלושת סיפורי האהבה האלוהיים. בהודו סיטה היא עדיין המודל של האישה והרעיה המושלמת,כי היא מגלמת את הנאמנות המוחלטת ואת הכפיפות לעליונות הגברית. ומה שחשוב בדמותוהסמלית של ראמה הוא לאו דווקא התנהגותו כבעל, אלא יכולתו לגלם את המודל השלטוני שהואמייצג. בתור שכזאת, הזוגיות שלהם, על נפתוליה הדרמטיים, עדיין נתפסת אצל רבים מההודים כדגם של זוגיות אידיאלית.

מיתוס הזוגיות המושלמת

האם ראמה וסיטה הם הזוג המיתי המושלם? בשביל להבין את המיתוס אולי כדאי לחזור לפתיחה של הראמאיאנה, ולקרוא אותה באחת מגרסאותיה המאוחרות, זאת של סוואמי ויווקאננדה. שםמופיע סיפור על שודד שפגש בחכם ואלמיקי. החכם שואל את השודד אם בני משפחתו מוכנים לחלוק איתואת הכלימה שבפרנסתו, והם אכן נכשלים כשהוא מגלה להם את הצד הזה באישיותו. הלקח של החכם: לעולם תחיה רק עם מי שמוכן לקבל את חולשותיך, את הטעויות שלך, עם מי שאתה מרגיש שיכול להכיר אותך על כל צדדיך בלי לשפוט, בלי לדחות. וכך, אומרת המיתולוגיה, מתהווה זוגיות מושלמת של שני אנשים שיכולים להתמודד עם כל השינויים, האכזבות, העליות והירידות, וכתום כלהמשברים – בטוב וברע – לבחור להיות יחד. אף כי ראמה וסיטה לא היו בני זוג מושלמים על פי אמות המידה האלה, ובוודאי לא על פי תפיסתנו, ניכר כי אהבו זה את זה באמת ובתמים. הם מלמדים אותנו שאולי אין בעצם מודל של זוגיות מושלמת, רק אהבה שיכולים לזכות בה מי שיהיו מוכנים להשליך את עצמם אל נהר לא נודע בעבור סיכוי לאיחוד, הבטחה לקרבה.

ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בדתות של חברות קדומות, חברת מערכת מסע אחר ואוצרת במוזיאון ישראל, שבו היא מנחה את סדרת המפגשים "אלים וגיבורים: מסע מיתולוגי בין תרבויות". כתבה זאת מבוססת על אחד מפרקי הסדרה