שבועיים לפני שנפל, עילי זיסר אמר לבת זוגו: "זו תמונה טובה לפרסם אם יקרה לי משהו"

שבת בבוקר, בדירה שכורה קטנה בבאר שבע. עילי זיסר בחופשת סוף שבוע קצרה מהצבא. אחרי קפה עם תומר, הוא מרים גיטרה ופורט מנגינות משיריה של רחל, משוררת שאהב במיוחד. הם יחד חמש שנים. הכירו בבה"ד 1: תומר, קצינה משובל שבנגב; עילי, צוער מגבעת אלה, צעיר ממנה בשנה. בהמשך הגיע לסיירת מטכ"ל, אחרי שנה וחצי בקורס טיס. 

>> אלמנתו של אלכס לובנוב שנרצח בשבי: "הוא השאיר לי את המתנה של החיים"

תומר, אז כמעט בת 31, שירתה כמדריכת חי"ר וכקצינת מבצעים בצנחנים ובחטיבת הקומנדו. היא השתחררה בדרגת סרן אחרי חמש וחצי שנות שירות. עילי עדיין התלבט אם להישאר בצבא או לפנות ללימודי הנדסה. "הוא התחיל איתי בהודעה בווטסאפ", היא מספרת. "היה ביקור של אמריקאים מווסט פוינט בבסיס. הוא דיבר שם כצוער ואני כקצינה. למחרת, בארבע בבוקר, לפני שיצא להגן על יישובים, הוא כתב לי: 'היי, זה זיסר, אם את זוכרת. שנינו ניסינו לשבור שיניים באנגלית… רציתי לשאול מה שלומך'. קבענו דייט, למרות שהוא נשמע לי חנון. אחרי הדייט השני חזרתי הביתה עם פרפרים בבטן וכבר ידעתי שנתחתן. עילי היה בן הזוג הראשון שלי, והאהבה האמיתית היחידה שהייתה לי. לא נרדמתי כל הלילה מהתרגשות. זה היה סיפור אהבה מהיר". 

חזרה לאותו בוקר. אחרי הקפה והנגינה הם תלו יחד כביסה, כולל המדים לקראת החזרה של עילי לבסיס. בשלב מסוים הוא הפנה מבט לתמונת פורטרט שלו שעמדה על כוננית ואמר כבדרך אגב: "זו תמונה טובה לפרסם אם יקרה לי משהו". "זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהוא דיבר על האפשרות שהוא לא יהיה", אומרת תומר. "דווקא אני הייתי זו שאמרה לו מדי פעם שאסור לו למות לפניי".

קרב הירואי אבוד מראש

אבל עילי לא שמע בקולה. שבועיים אחרי אותה שבת פרצה מלחמת חרבות ברזל. רס"ן עילי, בן 27, יצא בשעת בוקר מהבית. "הוא התקשר לאימא שלו ולאימא שלי, ביקש שישמרו עליי ומיהר לבסיס. עוד לא הבנו את גודל האירוע".

עילי הוביל צוות של תשעה לוחמים – ארבעה מהסיירת וחמישה מיחידת דובדבן והם היו מהכוחות הראשונים שנכנסו לקיבוץ כפר עזה. השכונה שרצה מחבלים; הם נכנסו לבתים ועלו לגגות. מסביב היו גופות, ועילי הנחה את פקודיו לא להסתכל לצדדים. הלחימה של הצוות שינתה את המערכה, והטבח באותה שכונה נעצר. תשעה לוחמים מול כמאה מחבלים. אחרי קרב קשה והירואי נהרגו עילי ושלושה מחבריו לסיירת, רס"ן טל כהן, סרן אמיר צור והדר קמה, וחמישה נוספים נפצעו.

"הם נכנסו למטווח ברווזים בלי לדעת", אומרת תומר, על מה שייזכר כמחדל הגדול בתולדות המדינה. לצד גודל המחדל – גודל גבורת הלוחמים ששילמו בחייהם. "כל כך אהבתי אותו שלא הצלחתי לכעוס עליו. אם היה כעס, זה על כך שהשאיר אותי לבד". תומר, צעירה מרשימה ואמיצה, מודה היום שליבה פתוח לאהבה חדשה, ועוד נגיע לזה.

 איך נראו החיים שלך כאשת קצין קרבי?
"בשנה וחצי הראשונות בקושי ראיתי אותו. הייתי סטודנטית והוא היה ביחידה – שירות שהיה עבורו משמעותי מאוד, כמו בית. בזמנים אינטנסיביים, כשכמעט לא התראינו, הוא היה אומר לי רק: 'אני עושה דברים גדולים לביטחון מדינת ישראל'. הוא הקדיש את כולו למערכת, מתוך תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. וכשהיה קצת זמן, אהבנו לטייל. עשינו מסע ממטולה עד אילת. עילי עשה קורס צלילה, וגם אני צוללת. לפעמים היה לי קשה והיו בינינו חיכוכים, אבל תמיד תמכתי בו. היה לנו חיבור חזק, תקשורת מצוינת, כבוד הדדי ואהבה גדולה – ורק רציתי שזה יימשך לנצח".

בואי נחזור לשבעה באוקטובר.
"הוקפצתי באותו יום למילואים כקצינת מבצעים. הגעתי בערב לנחשולים. לאורך היום שלחתי הודעות לעילי, והוא לא ענה. בשלב מסוים הופיע רק סימון אחד, לא שניים. לא ידעתי את נפשי, אבל הנשמה כבר הבינה. ביום שני בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, הלכתי למג"ד ואמרתי לו: 'אם אני אמורה לקבל בשורה, אני רוצה לקבל אותה בבית', ונסעתי. אחר הצהריים ישבתי עם המשפחה ובהיתי בטלוויזיה. דרך החלון במרפסת ראינו קצין מתקרב, וידעתי שהוא מגיע אלינו. מהרגע הזה הבנתי שהחיים שלי לא יחזרו להיות אותו דבר".

איך הגבת?
"הייתי קרת רוח. אני קצינת מבצעים במילואים, וקור רוח הוא חלק ממני. ישבתי על הרצפה ותמונות התחילו לעבור מול העיניים – בדיוק עמדנו להגיש תוכניות לבניית הבית שלנו בשובל, שם גם התחתנו, ומשם יצאנו לירח דבש בפריז. אבל כשהייתי לבד, התפרקתי. היו לי ימים של מעבר חד ממאה לאפס. הייתי יושבת הרבה ברכב, בוכה, ושומעת את השיר שלנו, 'חופה שלנו', שהתנגן בחתונה. בדצמבר חזרתי למילואים. הגדוד שלי היה בעזה, והיה לי חשוב להיות בעשייה. אני מנחת קבוצות במקצועי – עבדתי עם נוער, והיום עובדת בעיקר עם הצבא, מוציאה ריטריטים של וולביינג ויש לי פודקאסט, 'ובחרת בחיים', שבו אני מארחת נשים שעברו התמודדויות קשות".

איך התקבלה ההחלטה לגבי הקבורה?
"ביום שני בערב הגעתי לבית הוריו בגבעת אלה. עילי הוא הצעיר מבין ארבעה אחים, איזו משפחה נהדרת. היינו צריכים לטפל מול הצבא בקבורה, וכששאלו היכן ייקבר, אמרתי מיד: בנהלל. עילי היה איש העמק ולמד שם. בבית העלמין קבורים גם אילן רמון, מאיר שלו ויונתן גפן. הוא היה לוחם, אבל גם איש ספר, שירה ורוח, והתאים לו להיקבר שם. ההלוויה נערכה ביום חמישי, ארבעה ימים אחרי שנהרג".

הספקתם לדבר על הקמת משפחה?
"אני רציתי ילדים, ועילי אמר שלא. היום, מהמקום שבו אני נמצאת, ברמת הנשמה, אני מבינה שהוא לא רצה להשאיר ילד לבד בעולם".

"אני רציתי ילדים, ועילי אמר שלא. היום, מהמקום שבו אני נמצאת, ברמת הנשמה, אני מבינה שהוא לא רצה להשאיר ילד לבד בעולם"

 

באיזה שלב הבנת שמה שהיה לא יחזור?
"בשנה השנייה התחלתי לעכל, והתחיל תהליך הריפוי. חזרתי לגור בשובל. לפני שעילי נהרג הספקנו למצוא מעצבת לבית הקבע שלנו בקיבוץ, והוא סגר את כל הפינות – חשבונות, ביטוחים. עברתי לתקופה לתל אביב, נסעתי לבד לחודש לסרי לנקה והייתי שבועיים בתאילנד. היו רגעים קשים של בדידות, אבל גם חוויות עם גברים שנפתחתי אליהם לראשונה – מין רומנים קצרים של חו"ל. גיליתי שאני יכולה. עכשיו אני עומדת לסיים את בניית הבית שלנו ואעבור אליו".

זמן לאהבה

בחודש האחרון הסתובבה תומר עם כאב חזק בלב. מהר מאוד הבינה שחדרי הלב שלה נפתחו מחדש, והיא מוכנה לגבר הבא בחייה. כך כתבה בפוסט שפרסמה בפייסבוק: "כל הזמן פירשתי את זה כלחץ מכל השינויים בחיים שלי – ההכנות לריטריט, התפקיד החדש שלקחתי – עד כדי כך ששקלתי ללכת לרופא. ואז נפל לי האסימון: הלב שלי כואב כי אני לא מקשיבה לו, לא מקשיבה לנשמה שלי שמבקשת ממני לפתוח אותו שוב, לבקש שוב לאהוב. בפעם האחרונה הלב שלי התנפץ למיליון רסיסים, ואולי רק עכשיו הצלחתי לאסוף את השברים, להדביק ולחבר מחדש בעדינות. עכשיו אני מוכנה לתת אותו למישהו אחר, מתוך אהבה אחרת לעצמי וגבולות פנימיים חדשים שלמדתי. אחרי שנתיים של תהליך ארוך, שבו בניתי את עצמי כל פעם עוד קצת, אני מרגישה סוף סוף מוכנה להכניס את בן הזוג הבא לחיים שלי. אני מחפשת שותף אמיץ לחיים, שיסכים לפגוש אישה עוצמתית שמדברת בפתיחות על המסע שלה, שמסכימה לאהוב את עצמה כפי שהיא, שיודעת מה זה לאהוב באמת. צריך להיות לו לב גדול ורגיש – זה הכי מושך בעיניי – עיניים טובות שרואות לתוך הנשמה, איש שיחה שאפשר לדבר איתו על הכל, ולא רק במילים, כדי שנוכל יחד להתפתח, לחלום ולהגשים. אם זה אתה, אני כאן מחכה. ואם לא, תשלחו למישהו מתאים ואולי תקבלו שליש גן עדן".

צריך אומץ לכתוב פוסט כזה.
"לא הרגשתי שאני עושה מעשה אמיץ. קמתי בבוקר, כתבתי, הרגשתי שאני מוכנה ופרסמתי. לא חשבתי שייצא מזה משהו. כתבתי אותו בשבילי, כדי להגיד ליקום שאני מוכנה, פחות בשביל לקבל הצעות. לקח לי שנתיים וחצי להגיע לשם. היו לי פה ושם דייטים, אבל לא הייתי מוכנה. שבועיים לפני שכתבתי את הפוסט הרגשתי את הלב שלי פועם כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו, שזה הזמן לאהבה ולזוגיות. אני מכירה אלמנות צעירות שאחרי שנה כבר התארסו, אבל לכל אחת יש את הקצב שלה. באותו שבוע עברתי עוד פרידה מעילי, והוא כנראה דחף אותי לפרק הבא. גם המשפחה שלו התרגשה בשבילי. אני מרגישה שהוא נתן לי את ברכתו להמשיך הלאה, כאילו אמר לי: זה הזמן שלך. אני לא עולה הרבה לקבר. בדרך כלל רק ביום הזיכרון. אני מרגישה את הנוכחות שלו בחיי, והקשר בינינו לא תלוי בגשמי. אבל באותו שבוע נסעתי לעמק, עליתי לקבר שלו, וברקע התנגן השיר 'החיטה שוב צומחת'".

הופתעת מהתגובות שקיבלת לפוסט?
"כן. קיבלתי תגובות מדהימות, מאנשים שמכירים אותי וגם מכאלה שלא, שפרגנו לי ולמי שיזכה בי, וזה אפילו הביך אותי. הגיעו גם הודעות מעשרות גברים, מגיל 26 ועד סוף שנות השלושים. אני מודה לכל אותם אמיצים ששמו את הלב על השולחן, וזה גם הכניס אותי לדילמה במי לבחור. עכשיו אני מסננת ומנסה להבין מה הכי מדויק לי. הכאב קיים, אי אפשר להעלים אותו, אבל אי אפשר להתמקד רק בו. הייתי צריכה ללמוד להכיר את עצמי בלי עילי. זה היה קשה, אבל כשהלב שלי נפתח – הוא נפתח עד הסוף. גם עכשיו זה עדיין מפחיד. אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא היכולת להסתכל לפחד בעיניים ולעשות בכל זאת. ואני רוצה, באמת ובתמים, לאהוב".

ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הוא הגוף היציג הפועל למען משפחות הנופלים מצה"ל ומכוחות הביטחון, ומלווה מעל 18 אלף אלמנות, אלמנים, יתומים ויתומות לאורך חייהם לצד האובדן. הארגון מעניק תמיכה רגשית, חברתית וכלכלית, מפעיל תוכניות ליווי, סדנאות, מלגות ופעילות קהילתית, ופועל גם בזירה הציבורית לשיפור זכויות המשפחות השכולות. מאז ה-7.10 התרחב משמעותית מעגל השכול, והארגון ממשיך ללוות את המשפחות החדשות שנוספו.