מיכל לובנוב בציון שנה לרצח בן זוגה: "אלכס השאיר לי את המתנה של החיים"

אלכס ומיכל לובנוב ציפו בהתרגשות ללידת בנם השני. היא הייתה בחודש הרביעי להריונה, וזמן קצר לפני השבעה באוקטובר גילתה בבדיקת אולטרסאונד שמדובר בבן, אח קטן לטום בן השנה וחצי. "אני זוכרת שיצאנו מהבדיקה ואלכס שמח שיהיה לטום אח", היא מספרת, "אבל מיד הבטיח לי שנעשה גם ילדה. שנינו רצינו משפחה גדולה, אבל החלומות שלנו היו פשוטים: חיים שקטים, נורמליים ומשעממים. רצינו ליהנות מהדברים הקטנים, לא להתרגש ממינוס בבנק, רק להיות ביחד. הוא קרא לי 'מאמי', ואני לו, היינו 'מאמי ומאמי'. דמיינו שנגור יום אחד בבית עם גינה במושב. בתמימותי האמנתי שנהיה ביחד לנצח. כל מי שהכיר אותנו ידע, זו הייתה אהבה של פעם בחיים".

"פגשתי אותו כשהייתי בת 17, מלצרית במסעדה באשקלון", היא נזכרת. "הוא היה השף, מבוגר ממני בחמש שנים, וזה היה סיפור אהבה קלאסי: ממבט ראשון ועד האחרון. היינו בלתי נפרדים. הוא היה החבר הראשון שלי, והתחתנו בחתונה קטנה ואינטימית, שהתאימה לנו באולם 'אהובת הספן' שעל החוף. אלכס אהב את הים והגלישה. הייתי מאושרת. ידעתי שזכיתי. שזכינו". 

ללדת בלעדיו

 אבל הגורל תעתע בהם. ספינת המבטחים שלהם נטרפה, ועכשיו אפילו שברי חלומות לא נותרו לה. "אלכס לא מגיע אליי בחלומות. כל לילה לפני השינה אני מתפללת שזה יקרה, וזה לא קורה". כבר חמישה חודשים היה אלכס בשבי החמאס, כשמיכל ילדה את בנם קאי. "זה היה שבר נוראי", היא מספרת. "עברתי ניתוח קיסרי ואלכס לא היה שם לצידי. ידעתי שהוא חי, וכל הזמן שאלתי את עצמי, איך אפשר למנוע מאבא חי, שלא רחוק פיזית, להיות בלידת בנו? הוא כל כך רצה להיות נוכח. ואז אמרתי לעצמי, הוא חטוף, וגורלו לא בידיים שלו". 

 "אני שוכבת בחדר לידה, יולדת את פרי אהבתנו בלעדיו, עצב עולם. קשה לתפוס. שום תסריט הוליוודי לא יכול היה לכתוב סצנה כזו, כי היא לא נשמעת אמינה. ידעתי שאקרא לו קאי, כי אלכס אהב מאוד את השם הזה. בשפות שונות הוא נושא משמעויות של 'ניצחון' וגם 'אוקיינוס'. הסתכלתי על קאי וראיתי את אלכס. טום הבכור דומה לי, אבל קאי הוא ההעתק שלו. שתי טיפות מים. היום הוא כבר בן שנה וחצי, ובשמחת החיים, בקופצנות, בחיוך שלא יורד לו מהפנים – הוא לגמרי אלכס. אני יודעת שאלכס השאיר לי את המתנה של החיים שלי". 

 "אני שוכבת בחדר לידה, יולדת את פרי אהבתנו בלעדיו, עצב עולם. קשה לתפוס. שום תסריט הוליוודי לא יכול היה לכתוב סצנה כזו, כי היא לא נשמעת אמינה"

 

מיכל לובנוב היא בסך הכל בת 29. "זה הגיל הכרונולוגי שלי, אבל אני מרגישה בגוף של אישה בת 50. ניסיון החיים שצברתי בשנתיים האחרונות הביא אותי לשם", היא אומרת. "יש מיכל שלפני השבעה באוקטובר ומיכל שאחרי. אני מתגעגעת למיכל ההיא, אבל אני כבר אחרת". הטון שלה שקט, המילים מדודות, אבל הגעגוע לא מוסתר. גם לא הכאב של האובדן, או תחושת הפספוס שתחזור שוב ושוב בדבריה. לצד זאת יש בה גם כעס עצום, על מה שקרה, על איך שקרה, וגם על אלוהים, שלקח מבת זוג הרה את אהבת חייה, ומילדיו את אביהם.

אלכס לובנוב היה בן 32 במותו. בעל עסק לברים אקטיביים לאירועים, וכך הגיע לפסטיבל נובה."הזמינו אותו לנהל את הברים במסיבה, והוא הלך כדי לפרנס את המשפחה. בשבת מוקדם בבוקר הוא התקשר ואמר שיש מתקפה קשה, אבל שלא אדאג, הוא בורח. השיחה האחרונה שלנו הייתה בתשע וחצי. הוא אמר שהוא מתחבא בשיחים ויחזור ברגע שיוכל. מאז הוא לא ענה יותר". 

 אלכס נחטף לעזה בבוקר השבעה באוקטובר 2023, במונית שנגנבה מיישובי העוטף אל תוך הרצועה. בהתחלה הוא הוחזק על ידי משפחה מקומית, ומשם הועבר לידי חמאס. למיכל היה ברור שעד הלידה הוא ישוב. היא לא דמיינה שתצטרך ללדת בלעדיו, ובפברואר 2024 ילדה את בנם השני, לבדה. בדיוק שנה לאחר מכן, בסוף אוגוסט 2024, נרצח אלכס במנהרות רפיח לצד חמישה חטופים נוספים: כרמל גת, הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו ואלמוג סרוסי. כוחות צה"ל מצאו את שש הגופות כשהן ירויות, ותחקיר צבאי העלה כי המחבלים ששמרו עליהם קיבלו הוראה להוציאם להורג ברגע שהתברר שכוחות צה"ל מתקרבים.

הבדיקה הפורנזית העלתה כי הם נורו מטווח קצר, זמן קצר לפני שנמצאו. "אני בקשר עם חמש המשפחות הנוספות שבניהם נרצחו עם אלכס", היא ממשיכה. "אנחנו כבר כמו משפחה גדולה, מאוחדים, נפגשים. הגורל האכזר הזה הפגיש בינינו. היום ברור לרוב העם שלחץ צבאי הורג חטופים. במלחמה הזאת נהרגו כבר 900 חיילים, ויחד איתם, כל כך הרבה משפחות שכולות. עם ישראל בהמוניו זועק מדי שבוע בעצרות ענק להחזיר את 48 החטופים והחטופה, שמתוכם רק 20 עוד בחיים. וגם אני שם, לא מוותרת. עד שאחרון החטופים לא יחזור, לא נוכל לסגור מעגל. לא נעצור עד שזה יקרה. אנחנו לא ניתן לאף אחד לנרמל את זה". 

מה את זוכרת מהרגע שבו נאלצת לזהות את אלכס?
"הקצין שהיה במקום שאל אותי אם אני רוצה לזהות את אלכס. האינסטינקט שלי אמר לי מיד – כן. אני בת 29, ילדה באופי שלי, ואף פעם לא שאלתי את עצמי מה אעשה בנסיבות כאלה. מי בגילנו בכלל חושב על זה? לא ראיתי בעיניים באותו יום, וראיתי אותו. הוא היה שלם, שכב כמו מלאך, והעיניים שלו היו פקוחות לרווחה. הגופה שלו הייתה טרייה, הבנתי שזה קרה ממש יום-יומיים קודם. אח שלי היה איתי בחדר, ניסה לסגור לו את העיניים, אבל הן לא נסגרו. גם לפתולוגים לא היה לזה הסבר. אני עמדתי מאחוריו, התחבאתי. אבל לרגע אחד התקרבתי, החזקתי לו את היד בפעם האחרונה. הייתי על סף עילפון. איזה מוות מיותר. איזה פספוס". 

למי את מפנה את הכעס שלך?
"לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאכזב. הוא לא רוצה עסקה, וגם מסכל עסקאות. הכל בממשלה הזאת הולך הפוך. הוא דרש עסקה חלקית, חמאס סירב ורצה עסקה כוללת עם סיום המלחמה. עכשיו חמאס מסכים לעסקה חלקית, והוא מתעקש קודם לכבוש את עזה, למרות שהרמטכ"ל, אייל זמיר, אמר בקולו שזו מלכודת מוות לחיילים ולחטופים. 48 חטופים עדיין שם, וביהדות מדברים על פדיון שבויים כערך עליון, קידוש החיים מעל קידוש המוות. אבל לא אצל ההנהגה שלנו. אצלם השבת החטופים אינה ערך. ולכן אלכס לא חי. שישה חטופים נרצחו אחרי שנלחמו לשרוד, אבל המדינה לא מילאה את חלקה ולא הצילה אותם. אפילו הערך של השבת חללים לקבורה ראויה, גם הוא לא קיים אצלם. אני מבקשת מראש הממשלה קצת חמלה, אכפתיות, הזדהות עם משפחות שעולמן חרב עליהן. אבל שום דבר לא משתנה. הכעס שלי לא נעצר שם, הוא גם על הצבא והשב"כ, על המחדל של השבעה באוקטובר. לזה עוד תקום ועדת חקירה ממלכתית. וגם על אלוהים אני כועסת, שפגע בי ככה". 

"כל הזמן דמיינתי את המפגש בינינו"

מיכל נולדה וגדלה באשקלון, סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה ופסיכולוגיה, ועבדה כשוטרת סיור. שלושה חודשים אחרי חטיפת בעלה התפטרה מהמשטרה, ומאז היא לא שבה לעבודה. "אהבתי מאוד את העבודה שלי, השטח היה בוורידים שלי. היום אני עסוקה בלשקם את עצמי, עובדת על הנפש. כל שבוע אני אצל פסיכולוגית, לא מוותרת לעצמי על אימונים בחדר כושר, מקפידה על תזונה בריאה יותר, קוראת ספרים – עושה דברים שטובים לי לנשמה". 

במסגרת גיוס המונים היא קיבלה סכום שמאפשר לה לשלם שכירות ומזון לשנתיים הקרובות בלבד. ומה יהיה אחרי? היא לא יודעת. "למדתי מניסיון לא לעשות תוכניות. אני חיה יום ביומו. כשאלכס היה בשבי, דמיינתי כל הזמן את המפגש בינינו. היום אני כועסת על עצמי, איך בכלל יכולתי לפנטז על זה? אבל אז מי האמין שהסוף יהיה נורא כל כך. הרי ידעתי שהוא חי, שהוא שורד, וכל כך התגעגעתי לליטוף, לחיבוק שלו… ואלה כבר לא יקרו". 

 ספרי על אלכס שלך.
"זכיתי באדם שכולו טוב. הוא תמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. תמיד אמרתי לו שהוא טוב מדי. הייתי המלכה שלו, תמיד במקום הראשון. הוא נשא אותי על כפיים. איזה איש משפחה הוא היה, אבא נפלא, בן נהדר, ובשלן אדיר. אלכס נולד ברוסיה, ובגיל שמונה עלה לארץ. הוא היה איש חזק, בריא וחסון, אהב ים וגלישה, שירת בהנדסה קרבית. באשקלון, שם חיינו, היינו מורגלים לאזעקות ולנפילות. אלכס היה חרד למה שקורה בעוטף, ואפילו אמר לי: 'יום אחד עלול לקרות אסון'. הוא צדק. הוא רק לא ידע שהוא יהיה הקורבן שלו". 

מתי הבנת שהוא חטוף?
"אלכס נחשב לנעדר במשך 18 יום, ורק אז הודיעו לי שהוא חטוף. זה לא היה נתפס – יום אחד יש לך בעל, ולמחרת הוא נעלם. יצאתי למסע חיפושים. כשהבנו שהוא חטוף, התחושה הייתה נוראית: ידעתי איפה הוא נמצא, אבל לא יכולתי להוציא אותו. המשכתי להילחם עליו, יצאתי לתקשורת, גם לזרה. המשפחה שלי עשתה לפני שנים רילוקיישן לארצות הברית, והאנגלית שלי טובה, אז נאמתי בעצרות. היה לי חשוב שאלכס יראה אותי, קיוויתי שזה יגיע אליו. יש הבדל עצום בין לאבד בעל, לבין בעל שנחטף ועדיין חי. מהצבא אמרו לי שהוא בסדר, ואני האמנתי. הייתי בטוחה שהוא יחזור. והוא לא חזר. אחרי החטיפה עברתי לגור בבית הוריי ונשארתי שם שנה. אחר כך עברתי לדירה שכורה משלי. ההורים שלי קרובים אליי, הם העוגן שלי. אבל גם להם מגיע לחיות את חייהם, הם עברו טראומה בעצמם, ראו את הבת ההריונית שלהם מתרסקת. אני נפגשת עם ההורים של אלכס, אימא שלו נכה על כיסא גלגלים כבר שנים, מאז שעברה תאונת עבודה".

קיבלת מאלכס אותות חיים?
"כן. הפעם האחרונה הייתה באמצע אוגוסט, שבועיים לפני שנרצח, הודיעו לי מהצבא שהוא בסדר. כל אות חיים ממנו היה בשבילי כמו אוויר לנשימה. מחטופים ששוחררו במבצע 'ארנון'; אנדריי קוזלוב, אלמוג ז'אן ושלומי זיו, שמעתי שאלכס ספר את הימים עד הלידה, שהוא מנסה לשרוד. אשתו של שלומי התקשרה אליי מבית החולים וסיפרה שכשאלכס היה איתם הוא היה חזק, מצחיק, אבל גם חרד להוריו ולי. הוא רק קיווה שיספיק להגיע ללידה".

ביום ראשון, ה־31 באוגוסט, עלתה מיכל עם משפחתה לקברו של אלכס בבית העלמין באשקלון, עיר מגוריהם. היא עלתה גם בתאריך העברי, שחל שבועיים קודם. השבוע ימלאו 700 ימים למלחמה הארורה הזו, שנראית כמו מלחמת נצח בלי סוף. "אני לא הולכת הרבה לקבר של אלכס", היא מודה. "קשה לי לעמוד מול המצבה. בבית העלמין נמצא הגוף שלו, אבל בחדרי הלב שלי הוא איתי כל הזמן. אני לא מסוגלת לדבר אליו מול האבן, אז אני מדברת איתו בלב. אני עוד לא יכולה לשמוע הקלטות בקולו. בבית לא שמתי תמונות שלו, רק בחדר של טום יש תמונה שלו עם אבא שלו". 

מה את מספרת לילדים על אבא שלהם?
"אני חיה בשבילם. טום, שבקרוב יהיה בן ארבע, היה שואל למה אבא לא חוזר. הייתי עונה לו שאבא הלך לאיבוד ומחפשים אותו, הייתי הרי בטוחה שאלכס יחזור. אחרי שנרצח, אמרתי לו שאבא מת, שהוא בשמיים ובלב שלנו, ושלא נראה אותו יותר. הוא לא ממש מבין את המשמעות, וזה אולי עדיף ככה. קאי בן שנה וחצי, והוא לא מכיר מציאות אחרת. שניהם מוקפים במשפחה אוהבת, בחברים ובגננות שנותנים להם מעטפת. אבל הכי כואב לי לראות איך הם גדלים בלעדיו. כל צעד, כל שן חדשה – הכל מחזיר אותי אליו ושובר לי את הלב על גודל הפספוס". 

את ממשיכה להגיע לעצרות למען החטופים?
"כן. אני במצב הישרדותי, ולא תמיד יש לי כוחות, אבל החמאס לא ישבור אותי. אני חזקה, גם אם עדיין לא צומחת. אני ממשיכה לדבר, לעשות הסברה, לפעול כמעט על אוטומט. אני חייבת את זה למשפחות החטופים, ולא אעזוב אותם לרגע. הם כל כך התעייפו… וגם מבחינתי, אני לא אצליח לסגור מעגל עד שאחרון החטופים לא יחזור". 

מה החלום שלך?
"אני רוצה להיות יום אחד מאושרת. אני לא עושה תוכניות, עדיין לא ריפאתי את עצמי. אני רק יודעת שאני רוצה לתת לילדים שלי עולם ומלואו, שיקיפו אותם אנשים טובים שאוהבים אותם ושימלאו להם את החיים. אני לא יודעת אם אלכס אי פעם חשב על החיים שלי בלעדיו, אבל אני מקווה שאצליח. זה אולי גם זוגיות, אבל לא רק. אני לא קרובה לשם. קודם כל, אני רוצה להיות בן אדם שמחייך וצוחק מהלב. וגם לזה אני עוד לא קרובה. רק עכשיו למדתי למלא אוויר בגלגלים. זה היה תמיד התפקיד של אלכס. מעניין מה הוא היה אומר על זה".