מיכל דליות: "אל תגידו לילדים שהכל בסדר – הם יודעים שלא"

המתיחות הביטחונית בעקבות המתקפה באיראן מתלקחת גם בתוך הבית: אזעקות, חדשות פתוחות ברקע ושיחות של מבוגרים שילדים קולטים גם כשהם לא מתכוונים. עבור הורים רבים עולה השאלה איך מדברים עם הילדים על מציאות מפחידה בלי להעמיס עליהם יותר מדי חרדה. לדברי מיכל דליות, ראש תוכנית הכשרת יועצות משפחה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, נקודת ההתחלה היא דווקא אצל ההורים עצמם. "ההורים צריכים להבין שהם אלה שמנהלים את השיחה", היא אומרת. "הם אמורים להיות בשליטה. ואם הם מרגישים שהם לא מסוגלים כרגע , עדיף שמבוגר אחר שהילד סומך עליו ינהל את השיחה, כמו הורה נוסף, סבתא או דוד".

>> להיות אמא בישראל זאת בחירה כואבת 

כמה אמת לספר לילדים?

אחת הדילמות הגדולות של הורים היא כמה לחשוף. לדבריה של דליות, הגבול בין כנות להרגעת יתר נקבע בסופו של דבר על ידי ההורים. "יש הורים שמרגיעים באמצעות הסתרה או עיגול של האמת, ויש כאלה שמעדיפים לומר אותה כפי שהיא", היא מסבירה. "אבל חשוב לזכור שילדים צעירים לא תמיד מבינים את האמת כפי שמבוגרים מבינים אותה, ולעיתים היא רק מעוררת פחדים לא ברורים". הדרך הנכונה, לדבריה, היא לספר את הסיפור באופן מותאם גיל, בדיוק כפי שעושים עם סיפורים אחרים. "כמו שמספרים לילדים את סיפור פסח או פורים, או סיפור ילדים כמו כיפה אדומה, גם כאן מדובר בסיפור שמספרים בצורה קוהרנטית ומותאמת לגיל. ההורים הם אלה שיוצרים את הפרטים ואת האווירה".

לחכות לשאלות, או ליזום?

גם אם הילדה או הילד לא שואל שאלות, דליות ממליצה לא לחכות. "ילדים לפעמים לא שואלים כי הם חוששים מתגובת ההורה, או כי בבית אין תמיד אווירה של שיתוף. אבל במקרה הזה מדובר במציאות שאי אפשר לברוח ממנה, היא נמצאת באוויר סביבנו. לכן נכון ליזום שיחה".

ומה אם הם כבר ראו תמונות קשות?

בעידן הרשתות, ילדים רבים נחשפים לתמונות קשות עוד לפני שההורים מספיקים להסביר. במקרה כזה, דליות ממליצה לא להתעלם. "אם גילינו שהילדים ראו דברים קשים, חשוב לדבר על זה. להסביר שלמרות הכאוס שהם ראו, הגיעו כוחות חילוץ שעזרו, שבתים אפשר לבנות מחדש ושאנשים הם חזקים ויכולים להתגבר".

כשהחרדה של ההורים עוברת לילדים

ומה לעשות כשההורים עצמם חרדים? כאן דליות דווקא מציעה לא להעמיד פנים. "אי אפשר באמת להסתיר חרדה מילדים. זה באוויר. מה שאפשר לעשות הוא לתת לרגש לגיטימציה ובמקביל להתעקש להמשיך בשגרה ובאופטימיות". יש גם משפטים שמוטב להימנע מהם. "משפטים כמו 'אתה לא צריך לפחד', 'לא קרה שום דבר' או 'הכל בסדר' הם בעייתיים מאוד", היא אומרת. "הילדים פוחדים. כן קורים דברים. והם מבינים זאת גם אם לא יודעים להסביר את זה. במקום זה עדיף לומר: 'זה באמת היה מפחיד', ואז לסיים במסר מחזק, 'ואנחנו נתגבר'".

ומה לעשות עם רגרסיות?

בתקופות מתוחות ילדים רבים חוזרים להתנהגויות מוקדמות: רוצים לישון עם ההורים, מסרבים להישאר לבד או אפילו חוזרים להרטיב בלילה. דליות מציעה קודם כל להקשיב לצורך של הילד. "אם הוא מבקש שתישארו איתו בחדר, ואם זה אפשרי מבחינתכם, הישארו. אם חזרה הרטבה, לא צריך לעשות מזה עניין. אפשר לומר לו שאתם סומכים עליו ועל הגוף שלו שיחזור לשגרה בעוד כמה ימים". גם לגבי שינה משותפת אין תשובה אחת. "אם ההורים מסכימים, מצוין. ואם לא, אפשר לפחות לשבת לידו בחדר".

שתפו את הילדים

בניגוד למה שחלק מההורים חושבים, דליות דווקא מעודדת לשתף ילדים בהכנות למצבי חירום. "אני בעד לשתף ילדים בהכנות לממ"ד ובנהלי חירום. זה נותן להם תחושת שליטה וגם תחושה שסומכים עליהם".

מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית?

חרדה, היא מזכירה, היא תגובה טבעית במצב כזה. אבל יש סימנים שמצריכים תשומת לב. "אם החרדה משתלטת על הילד ופוגעת בתפקוד, למשל אם הוא לא ישן או ישן יותר מדי, לא אוכל או אוכל בלי הפסקה, מסרב ללכת לשירותים או מסתגר, זה הזמן לפנות לגורם מקצועי".

מסר להורים

דליות מציעה להורים להחזיק במסר אחד ברור: "אנחנו בתקופה קשה מאוד, אבל היא תעבור. לנו ולילדים שלנו יש כוחות פנימיים שיעזרו לנו להמשיך קדימה".