היא עזבה את נס ציונה בגיל 19. היום היא אחת הנשים המצליחות בהוליווד

כשלי ברודה עזבה את נס ציונה ונסעה ללוס אנג'לס בגיל 19, היא כנראה לא תיארה לעצמה שיבוא יום והיא תהיה אחת הנשים החזקות בהוליווד, שעובדת עם שמות כמו אנג'לינה ג'ולי, סקרלט ג'והנסון, נעמי ווטס, נטלי פורטמן, ג'וליאן מור, ג'וד לאו, בנדיקט קאמברבץ' ואדם דרייבר – וזה רק הצ'ופצ'יק של קצה המזלג. היום, בגיל 39, היא אחת המפיקות העסוקות בתעשייה שנמצאת במלחמת הישרדות.

>> הכוכבת ההוליוודית חושפת: "נגרם לי נזק מוחי"
>> התקווה שלנו מעבר לים: הבמאית הישראלית שמשנה את העולם

"לא רק בישראל התעשייה סובלת, גם בהוליווד נורא קשה עכשיו לעשות סרטים", היא אומרת, "התעשייה מתכווצת, אין כסף, ואנשים נואשים ועושים דברים קיצוניים. השנה למשל רואה החשבון שלי גנב מהתקציב של אחד הסרטים שלנו חצי מיליון דולר, והוא עשה את זה עם עוד שבעה סרטים של מפיקים אחרים. הוא השתמש בכסף בשביל לממן את אורח החיים הרהבתני שלו. ובשביל נערות ליווי".

"גם בהוליווד נורא קשה לעשות סרטים. יש צנזורה, אין כסף, ואנשים נואשים ועושים דברים קיצוניים. השנה למשל רואה החשבון שלי גנב ממני חצי מיליון דולר"

 

אשכרה?
"כן. הייתי בהלם. מתנהלת עכשיו חקירה של ה-FBI".

אני יודעת שהוליווד עוברת תקופה מטלטלת, ועדיין חשבתי שהמצב יותר אופטימי. בכל זאת יש שם יותר כסף ופחות מיקי זוהר. 
"גם בהוליווד יש צנזורה והתערבות פוליטית. את רואה יותר שמרנות בבחירת התכנים, חברות הפקה רוצות ללכת על בטוח. בהוליווד מעדיפים להתרחק עכשיו מפוליטיקה".

ברודה יודעת על מה היא מדברת. היא הפיקה את "המתמחה" שיצא ב-2024, בו מגלם סבסטיאן סטן (סרטי "הנוקמים") את דונלד טראמפ בימיו כאיש עסקים ונדל"ניסט דורסני בשנות ה-70 וה-80, כשלצדו ג'רמי סטרונג ("היורשים") בתור עורך הדין הנכלולי רוי כהן. למרות שהסרט הוקרן בפסטיבלים יוקרתיים, היה מועמד לפרסים ויצר כותרות, חברת ההפקה התקשתה למצוא מפיצים מחשש להסתבך עם האיש הכי חזק באמריקה – שניסה מצדו למנוע את הפצת הסרט, שלא מחמיא לו בלשון המעטה. הסרט זכה בסופו של דבר להפצה מצומצמת.

"היו לנו המון בעיות עם הסרט", אומרת ברודה, "הוא עדיין לא הגיע לסטרימינג, ומאוד נדיר שסרט עם שחקנים שמועמדים לפרסים לא מקבל הפצה רחבה. רק לא מזמן על הסט בניו יורק סקרלט ג'והנסון אמרה לי: 'זה הסרט הכי טוב שיצא השנה'. ועדיין, קברו לנו את הסרט. כולם מאוד נזהרים".

למרות שהוליווד ידועה באנטי שלה לטראמפ.
"נכון, אבל יש הבדל בין לאמנים – שהם יותר ליברלים – לראשי הסטודיואים שפוחדים מטראמפ, כי הוא יכול להטיל סנקציות כלכליות. בסוף זה ביזנס".

"עדיין יש סטריאוטיפים ודינמיקה מורכבת בין גברים לנשים בהוליווד. יש מצבים שאני אומרת שבחיים לא היו מדברים אליי ככה אם הייתי גבר"

 

עונת הפרסים מעבר לפינה. מה מצפה לך השנה?
"חשבתי שתהיה לנו מועמדות ל-Dead Man's Wire של גאס ואן סנט, וזה לא קרה בינתיים. הוא היה המתמודד הראשי, וחשבתי שתהיה מועמדות גם ל'הקוסם מהקרמלין', זה סרט על פוטין".

אחרי טראמפ, פתחת חזית מול פוטין?
"כן", היא צוחקת, "הוא מבוסס על ספר שמתאר את עלייתו של פוטין לשלטון. מגלם אותו ג'וד לאו, שעושה אותו מעולה, חוץ מהעובדה שהוא עם מבטא בריטי. הסרט הזה נוגע בעוד נקודות שרלוונטיות להיום – מניפולציות ברשתות החברתיות, איך משפיעים על דעת קהל, איך מגייסים את ההמונים למען מטרה מסוימת".

אני מניחה שכמו טראמפ, גם פוטין לא הולך לחבב את הסרט עליו.
"אני חושבת שהם כאלה נרקסיסטים, שמעצם זה שעושים עליהם סרט – הם עפים".

למרות התקופה הסוערת שעוברת על הוליווד, ברודה שומרת על אופטימיות. בזמן שחבריה לשואוביז נאבקים על הקיום שלהם – היא נמצאת בנסיקה. "2025 הייתה השנה הכי קשה בהוליווד, אבל יצא שזאת הייתה השנה הכי טובה של החברה שלי. טפו טפו, אני מאמינה שבשנה הבאה יהיו לנו מועמדויות", היא אומרת, ומתגאה בשניים מהסרטים שהחברה שלה, LB ENTERTAINMENT, הפיקה השנה. אחד מהם הוא "נמר מנייר", מותחן פשע על שני אחים שמסתבכים עם המאפיה, בבימויו של ג'יימס גריי ובכיכובם של סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר. סרט נוסף הוא "עקרת הבית", סרט פוסט-שואה על נאצית (בגילומה של נעמי ווטס) שהסתתרה בקווינס, ניו יורק, והניו יורק טיימס עלו עליה בעקבות טיפ שקיבלו מצייד נאצים. "היא הייתה סלקטורית במאיידנק שגרמה למותם של 200 אלף יהודים", מספרת ברודה, "בסוף היא עמדה למשפט וגורשה חזרה לגרמניה".

אבל עם הצלחה גדולה, באה גם חתיכת פתיחת עיניים בתעשייה. "ככל שאני מצליחה יותר, אני מושכת אש. מצאתי את עצמי חושבת פעמיים אם לפרסם באינסטגרם שאני מצלמת סרט או חוגגת אותו בפרימיירה, שלא יפתחו עין. בזמן שחברים שאני עובדת איתם לא מצליחים לעשות סרט אחד, אני עושה עשרה סרטים בשנה. הייתה לי שנה מאוד טובה, אבל היא הייתה רצופה גם באתגרים שלא התמודדתי איתם בעבר – תביעות משפטיות, דינמיקות רעילות, שברון לב – הכל מהכל במקביל. אבל האתגרים האלה הפכו אותי למי שאני היום".

מנס ציונה להוליווד

ברודה נולדה וגדלה בנס ציונה. זה המקום לספר שהכרנו בצבא, בלשכת הגיוס תל השומר, שם שירתנו שתינו כמאבחנות פסיכוטכניות. כבר אז השאפתנות והחריפות שלה הקרינו למרחקים, והיה ברור שהולך לצאת ממנה משהו ביג. האהבה לעולמות הבמה ניטעה בה בגיל צעיר, וכבר בגיל 15 היא הייתה נוסעת באוטובוסים מנס ציונה לבית ספר תלמה ילין בגבעתיים ולשיעורי משחק בסטודיו של ניסן נתיב בתל אביב. היא הייתה גם רקדנית מקצועית, מה שהקנה לה את הטיקט, ליטרלי, לנסיעה ללוס אנג'לס. מיד אחרי הצבא היא הצטרפה לסוכנות היהודית, ורצה הגורל, ומתוך 250 מחנות ברחבי ארצות הברית היא הישראלית היחידה שנבחרה לנסוע לעיר הסרטים – בשביל ללמד יהודים אמריקאים ריקוד ותרבות ישראל.

"היה לי ברור שאני פה בשביל להישאר עד שאצליח. לא הייתה לי תוכנית מגירה למקרה שאכשל", היא מספרת, "למרות שההורים שלי כל הזמן אמרו – אולי תפתחי סטודיו לריקוד או שתעשי קודם תואר ראשון בארץ. היו לנו המון מלחמות על זה, הם פחדו ודאגו לי, רצו לשמור עליי. נסעתי בכל זאת, וידעתי שיהיה בסדר".

ברודה התגלגלה מריקוד למשחק ("בהתחלה קצת סרטים קצרים ותפקידים קטנים בסדרות"), וממשחק להפקה. בגיל 26 הקימה את חברת ההפקות שלה, אחרי שהתנסתה בעבודה תחת מפיקים מפורסמים – ואמרה חלאס, מספיק.

"ככל שאני מצליחה יותר, אני מושכת אש. מצאתי את עצמי חושבת פעמיים אם לפרסם באינסטגרם שאני מצלמת סרט או חוגגת אותו בפרימיירה, שלא יפתחו עין"

 

"עבדתי עם מפיק מפורסם – שהיה הרבה יותר מבוגר ממני – והבנתי שבחיים לא אוכל לצמוח כל עוד אני עובדת תחתיו. התייחסו אליי כאילו אני המזכירה שלו, בגלל שאני אישה צעירה, למרות שהצלחתי לגייס לסרטים שלו מיליוני דולרים. הרגשתי שאין לי ברירה אלא לעזוב ולהקים חברה משלי. לקחתי סיכון ולקח לי זמן להתבסס, אבל בסוף זה השתלם".

עשר שנים אחרי מהפכת מי טו, כשאת במקום הרבה יותר מבוסס – הוליווד כבר יותר שוויונית?
"עדיין יש סטריאוטיפים ודינמיקה מורכבת בין גברים לנשים. יש מצבים שאני אומרת שבחיים לא היו מדברים אליי ככה אם הייתי גבר. קיבלתי לאחרונה מייל מסוכן מפורסם בתעשייה, שכתב לי שאני מאוד אגרסיבית. אנחנו עובדים יחד על פרויקט מאוד גדול, והוא גרם לי להרגיש שאני לא בסדר בהתנהלות שלי. עברתי על האימיילים, וההתנהלות שלי תאמה לסיטואציה והייתה מאוד הגיונית".

אסרטיביות מתפרשת אצל נשים כאגרסיביות, ואצל גברים זו תכונה נערצת. את נתקלת בהרבה גברים בתעשייה שקשה להם לקבל הוראות מנשים?
"בעיקר אצל גברים מבוגרים. היה למשל מפיק שעבדתי לצדו לאחרונה והוא מירר לי את החיים. הוא בן 60, אחד כזה שרגיל לנהל הכל, ושכרנו אותו לבוא לעבוד תחתיי. היה לו נורא קשה לקבל ממני הוראות ואת זה שאני אומרת את המילה האחרונה. אבל גם עם נשים יכולה להיות דינמיקה מורכבת. את מתעסקת עם אנשים שנמצאים באגו טריפ, וכשנותנים לאנשים כוח – הרבה מהם מתעלים אותו למקומות רעילים. עבדתי השנה עם שחקנית מפורסמת, אחת הכוכבות הגדולות בעולם, וגם היא מיררה לי את החיים. היא מאוד חסרת ביטחון, כל רגע משנה את דעתה, יכולה להתקשר אלייך באמצע הלילה ובסופי שבוע – לחצות גבולות באופן מאוד לא בריא. ואיך לך מה לעשות, כן? הסרט יקום ויפול בגללה, אז את צריכה להיות שם ולעשות עליה בייביסיטר".

ברודה מחפשת היום לעסוק בעיקר בסיפורים נשיים, למרות שגם כאן הוליווד נמצאת ברוורס. "הייתה תקופה שהוליווד מאוד חיפשה סיפורים כאלה", היא אומרת, "אבל עכשיו היא חוזרת אחורה. פחות רוצים גם סרטים על להט"ב. אחרי שהייתה תקופה מאוד ליברלית, היום זזים אחורה למיינסטרים ולסיפורים יותר גבריים".

התחנה הבאה שלה אחרי ביקורה הנוכחי בישראל: ניו יורק, שם היא מצלמת סרט חדש בהפקתה. על תקן הכוכבת הראשית: אנג'לינה ג'ולי, שמגלמת ראש מאפיה.

"לא יצא לי לעבוד איתה ואני נורא מתרגשת", אומרת ברודה, "היא שחקנית מהממת, ואני אוהבת אותה עוד מהימים שלה ב'ג'יה' ו'נערה בהפרעה'. אני יודעת שישראלים לא אוהבים אותה בגלל הדעות שלה".

יש לך חששות לקראת המפגש איתה על הסט?
"אף פעם לא אסתיר שאני ישראלית. עם זאת, אנג'לינה ידועה בתור מישהי שפועלת במשך שנים למען ילדים, זה נושא מאוד רגיש אצלה. אני לא באה להצדיק אותה או להגן עליה, אבל אני יכולה להבין להבין למה היא הביעה דעה על מה שקורה בעזה – מהחשש לילדים. אני לא חושבת שהיא מחפשת כותרות כמו שחקנים אחרים שרוכבים על המלחמה. מה גם שהרבה שחקנים חוששים היום להביע דעה כי צולבים אותם ברשת. לא משנה מאיזו זווית תגיבי, אף פעם לא תצאי בסדר. גל גדות היא דוגמה כואבת לכך, מבאס שהיא חוטפת אש מכל כיוון על המצב הפוליטי בישראל".

"עבדתי עם מפיק מפורסם, שהיה יותר מבוגר ממני. התייחסו אליי כאילו אני המזכירה שלו, למרות שהצלחתי לגייס לסרטים שלו מיליוני דולרים. הרגשתי שאין לי ברירה אלא לעזוב ולהקים חברה משלי"

 

"העולם נהיה קיצוני יותר לשני הכיוונים", אומרת ברודה, "אני מרגישה את זה גם על עצמי – אם פעם הייתי שמאלנית שמצביעה מרצ, גם אני זזתי יותר לאמצע אחרי השבעה באוקטובר. עד אז הייתי פעילה למען דו-קיום גם הקמתי ארגון ללא מטרות רווח שאיחד בין נשים ערביות וישראליות. היו לי המון חברות ערביות".

היו, בלשון עבר?
"כן. הארגון התפרק. אחרי 7 באוקטובר הנשים הערביות קיבלו איומים על חייהן – בגלל שהן משתפות פעולה עם ישראליות – אז הייתי צריכה להוריד את האתר מהאוויר ולהשתיק את כל הסושיאל מדיה שלנו בשביל להגן עליהן. ואז פתאום התחילו לקרוא לי בגנאי 'ציונית'".

המונח ZIO שמתפשט עכשיו ברשת הוא הכי "היהודון" החדש.
"נכון, ועדיין, אני מאלה שאוהבים לנהל דו-שיח. בגלל שזה גם כשמעירים לי לפעמים – למה אני עובדת עם מל גיבסון, או למה אני עובדת עם אנג'לינה ג'ולי – אני מסבירה שמהסיבה הזאת".

הצלחת לנהל דו-שיח עם מל גיבסון?
"כן. אנשים יופתעו לשמוע שהוא מאוד נחמד. עשינו כמה סרטים ביחד והוא תמיד זוכר אותי ושואל על ישראל. יש לו הרבה חברים ישראלים ואנחנו צוללים לשיחות אישיות. על סטים אני תמיד מספרת שאני ישראלית, ואז הדיון עולה בדרך כלל באופן אורגני. האמת שהופתעתי דווקא מנטלי פורטמן. כשהצגתי את עצמי על הסט וסיפרתי לה שאני מישראל, חשבתי שזה יקרב בינינו, אבל זה דווקא יצר מרחק".

היו מקרים שהזהות הישראלית שלך פגעה בך?
"קרה לי משהו קשה בפסטיבל סאנדאנס האחרון, הייתה לנו פרימיירה לסרט 'הדבר עם הנוצות' עם בנדיקט קאמברבץ', והגיע לשם מחבר הספר שעליו מבוסס הסרט. אני ענדתי את סיכת החטופים והוא ענד את הסיכה המפורסמת של הידיים עם הדם. הייתי בהלם. נכנסתי לאינסטגרם שלו וראיתי כמה הוא פעיל נגד ישראל. ואז אמרתי לעצמי – נתתי כסף והפקתי סרט שהכותב שלו יוצא נגד ישראל באופן קיצוני. היה גם במאי שנשר מפרויקט שהפקתי, הוא עזב את הסט בגלל הדעות שלי".

זה בטח יוצר קונפליקט בתור מפיקה אל מול השיקולים האמנותיים וחופש הביטוי.
"אפשר להביע דעה ולא להסכים עם מה שקורה בעזה או עם הממשלה שלנו, אבל כשמאשימים אותנו ברצח עם ובדברים קיצוניים – זה משהו שקשה לי לתמוך בו. רק לא מזמן 3,000 איש חתמו על עצומה נגד ישראל, בהם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד, ועם חצי מהם אני עובדת. זה מציב אותך בקונפליקט נוראי, אבל אין לנו את הפריווילגיה שלא להיות מעורבים פוליטית בתור ישראלים. זה לא עולם קל, אבל זה הזמן להיות אמיצים. אף אחד לא הגיע לאן שהגיע בגלל שהוא הלך על בטוח".

זיכרונות מארומה

המסלול של ברודה מזכיר מפיקה ישראלית מצליחה אחרת. ניחשתן נכון – נעה תשבי.

יצא לך להתייעץ איתה לאורך הדרך?
"לא ממש. בזמנו פחות הייתי בקשר עם ישראלים, ולא הייתה פה קהילה ישראלית חזקה כמו היום. היו לי אז שתי חברות ישראליות, שני אטיאס ואודליה הלוי, שעבדו איתי בסניף המקומי של ארומה. התחברתי גם לענבר לביא, שבדיוק התחילה את המסע שלה באל.איי. זאת הייתה הקהילה שלנו".

ואיך היום הקשרים שלך עם הקהילה הישראלית?
"ככל שאני רחוקה מישראל, הזהות שלי מתחזקת, כי את צריכה לעבוד בלשמר אותה. בפרימיירות אני מקפידה ללבוש בגדים של מעצבים ישראלים, יש לי היום הרבה חברים ישראלים, ואני מקפידה על ארוחות שישי. גם בדייטים – חשוב לי להיכנס למערכת יחסים עם מישהו ישראלי או יהודי. פעם גם היה לי חוק שלא לצאת יותר עם גברים מהתעשייה – אחרי מערכת יחסים כושלת עם שחקן. האגו הגברי מאוד עדין, ולא רציתי את הדינמיקה הזו בבית – שאם את יותר מצליחה ממנו, את צריכה להרגיש לא בנוח. היום אני שוקלת מחדש, כי דווקא כיף להיות עם מישהו מהעולם שלי, שמבין מה אני עוברת ויכול לבוא איתי לפסטיבלים, במקום להתמרמר שהוא יושב 12 שעות ומחכה שאחזור הביתה מהסט".

עד כמה יש מקום לחיים אישיים במקצוע הזה?
"יש חיים. חיים טובים גם. אני נוסעת המון ורואה עולם. אני עולה על טיסה כמו שאנשים עולים על אוטובוס, אבל זה כיף. זכיתי לנסוע למלא מקומות מגניבים – מהבית של אנדרה בוצ'לי, שצילמנו בו סרט, ועד תאילנד, אוסטרליה וקנדה. אני צוברת חוויות, אבל כן, אני חושבת על זה הרבה – האם מישהו יכול להשתלב בחיים הלא שגרתיים שלי? בשלב מסוים חשבתי שאולי אני צריכה להאט, אבל אז אמרתי לעצמי – אני צריכה לשבת עכשיו בסלון, במקום להיות בסט בתאילנד, רק כדי לחכות לאיזשהו גבר שייכנס לחיי? זה לא הרגיש לי נכון".

כך או כך, אחד התכנונים של ברודה לשנה הקרובה הוא להביא לעולם ילד. בינתיים היא צמודה לסאנדיי, הכלבה המתוקה שלה שאימצה לפני 8 חודשים, והיא מצטרפת אליה לכל מקום – לטיסות, למלונות, לפגישות ולמה שלא תרצו.

איך הקונספט של הקמת משפחה מסתדר בתעשייה שלא מחכה לאף אחד?
"כולם אומרים לי שכשיהיו לי ילדים לא אוכל לחיות על 100 אחוז כמו היום ולקפוץ ממקום למקום. בטוח שאצטרך לעשות הקרבה, אבל אני בוחרת להסתכל על זה כעל הזדמנות להתפתחות ושינוי. אני רוצה להיות אימא ואישה של מישהו, אני אוהבת לאהוב ולתת, ואני פורחת בזוגיות. אני מחכה לזה".

קשה להכיר גברים בהוליווד?
"אין לי בעיה להכיר גברים, אבל החלטתי שהשנה אני רוצה להיות מדויקת. לפני ארבע שנים ביטלתי אירוסין. היום בדיעבד אני מבינה שבעקבות החתונה הזאת הייתי אמורה לחזור לארץ, ואז לא הייתי הבנאדם שאני. כל ההישגים האחרונים שלי לא היו קורים. לפני זה הייתה לי עוד פרידה קשה. בעקבות שתי הפרידות האלה כתבתי שני ספרי שירה – אחד באנגלית שיצא ב-2018 ואחד בעברית שאני מקווה להוציא בקרוב. דרך הכתיבה עיכלתי מה שקרה. זה עזר לי להתחזק ולהתרפא".

"אני לא מתביישת בשום דבר שעשיתי… להפיק סרט זה כמו להקים כל פעם חברה מאפס בשאיפה לעשות אקזיט. אני מרגישה שעשיתי איזה 50 אקזיטים בחיים שלי, ועל הדרך התמודדתי עם משברים מטורפים"

 

"עברתי משבר רציני השנה", היא חושפת, "ברמה שחשבתי לעזוב את אל.איי. אני מתגעגעת לארץ ורחוקה מהמשפחה. כשאני באל. איי אני רוצה להיות בארץ, וכשאני בארץ אני מתגעגעת לעשייה שלי שם. הלב חצוי, אבל מבחינתי זה אומר שיש לי שני מקומות שאני יכולה לקרוא להם בית. פשוט באל.איי הבדידות יותר מורגשת. אני לא יכולה לקפוץ הביתה לאימא שלי לקפה".

מה הסיכוי שתחזרי לארץ יום אחד?
"לחזור לארץ זה משהו שתמיד על הפרק. אני אוהבת את ישראל ויכולה לעבוד על הקו. אני נפגשת הרבה עם מפיקים ויוצרים ישראלים, וכל הזמן מחפשת פרויקטים מעניינים. בארץ אני מכוונת יותר לסדרות מאשר לסרטים, ויש גם ספר ישראלי שאני עובדת עליו לפיתוח של סדרה. אני אשמח לצלם פה משהו איכותי".

אחרי 20 שנה מעבר לים, מה הבנת על הוליווד? על האמת שמאחורי הזוהר?
"ברמה האישית, ככל שאני מגשימה יותר חלומות אני מבינה שמה שהכי חשוב לי זה הדברים הפשוטים והמשפחה. הזוהר הוא חמקמק, ודווקא האנשים שנדמה לכולם שהם הכי מאושרים ושיש להם הכל – את מבינה שזו פיקציה ברגע שאת עובדת איתם. מה שמוכרים לנו זה לא המציאות. לחיות בשמחה ובאושר זו עבודה יומיומית, שמתחילה דווקא בהודיה על דברים קטנים. אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. לא משנה כמה סרטים עשיתי, לא ברור לי שמחר אעשה עוד סרט. גם איום ה-AI, גם הצנזורה וההתערבות הפוליטית, גם הפיתויים שיכולים לגרום לך לא להיות נאמנה לעצמך ולעשות דברים בשביל כסף – כל אלה נמצאים כל הזמן מסביב, אבל ככל שאני יותר אמיתית ונאמנה לעצמי, אני יודעת שאהיה בסדר".

יש דברים שאת מתחרטת עליהם?
"יש סרטים די גרועים שעשיתי ואני לא מדברת עליהם", היא צוחקת, "אבל הייתי במקום שלא יכולתי להגיד לא".

כי היית צעירה והיית צריכה את הכסף?
"הייתי צריכה לבנות את עצמי. אני לא מתביישת בשום דבר שעשיתי, אבל לא כל הסרטים מצליחים ולא בכולם אני גאה, וזה בסדר. להפיק סרט זה כמו להקים כל פעם חברה מאפס בשאיפה לעשות אקזיט. לפעמים זה יכול לקחת גם עשר שנים. את צריכה לגייס המון אנשים והמון כסף, לדאוג להפצה ולכך שהסרט יצליח ויזכה בפרסים, ובסוף גם לעשות כסף בעצמך. אני מרגישה שעשיתי איזה 50 אקזיטים בחיים שלי, ועל הדרך התמודדתי עם משברים מטורפים".

נשמע סופר מלחיץ לעבוד בצורה הזאת כל הזמן. צריך קור רוח של בודהה, אישיות מברזל וביציות מפלדה.
"אני לא מונעת מפחד, ואני נוטה לשכוח דברים לא טובים. אם תשאלי אותי איך היה לעבור לארה"ב כשהייתי בת 19 ולהתמודד לבד, אז היום אגיד לך שזה לא היה כזה קשה. למרות שברור שזה היה קשה, אני פשוט לא זוכרת את הטראומות. אולי זה מנגנון הגנה, וגם הרבה עבודה עצמית. אני כותבת מדי בוקר על 5 דברים טובים שקרו לי. זה עוזר לתחזק את הטוב ולשכוח מהקושי. היום אני מרגישה בלתי מנוצחת, שאני יכולה להתמודד עם הכל ולא לתת לדברים לערער או לשבור אותי. אני מרגישה הכי חזקה שהייתי אי פעם, וזה מרגש אותי. ועכשיו אלוהים, די, בבקשה שמכאן ואילך יהיה קל וזורם".