"אני אלמנה במשרה מלאה. בחיי החדשים אלד ילד מהזרע של תומר"

אשירה גרינברג חולמת לבנות חיים חדשים עם בעלה שנהרג בטרם עת. אהבת חייה, סא"ל תומר גרינברג (35), מפקד גדוד 13 של גולני, שנפל בקרב בשכונת שג'אעיה ברצועת עזה בחודש דצמבר, יהיה חלק בלתי נפרד מחייה גם במותו. עם היוודע דבר נפילתו, היא נסעה למחנה שורה, שבו נעשה זיהוי החללים, זרעו נקצר וכעת, בכוונתה ללדת ילד או ילדה, אח או אחות לבתם ארבל בת הארבע.

>> אמה של החטופה אגם ברגר בריאיון נדיר: "בורא עולם שומר עליה"

מתוך האובדן, האבל והכאב העצום על מה שהיה ולא ישוב, הילד שיוולד לתומר ולאשירה ממלא אותה. "היינו בשיא הזוגיות והחיים", היא משתפת. "14 שנות חברות, מתוכן 10 שנות נישואין. תומר היה אהבת חיי ולהביא חיים ממנו נותן לי כוחות להמשיך".

את מוכנה לזה נפשית?

"ההיריון לא מפחיד אותי, רק עולות המחשבות מה אומר לילד שלי שהבאתי לעולם בלי אבא נוכח. אבל הוא או היא יגדלו וידעו מי היה אבא שלהם".

בקרוב היא תעבור לבית שהם בנו בקיבוץ אלמוג שבצפון ים המלח. הם כבר התקבלו כחברי קיבוץ, אבל לא הספיקו לממש את החברות ביחד. הם התגוררו בקיבוץ בדירה שכורה ובינתיים בנו את בית חלומותיהם, שכבר מחכה, עכשיו רק לה ולארבל. פצע האובדן פעור ומדמם, "ברגע שאצליח להתגבר על הקושי הנפשי, אני אתחיל בתהליך של המעבר", היא ממשיכה, "למרות שאני מרגישה כמו בת 100 עם כל החוויות הקשות של השנה האחרונה. למזלי, הוריי גרים 50 דקות מכאן ובאלמוג מצאתי קהילה מחבקת ועוטפת. תומר ואני תכננו כאן את הבית שלנו וכאן אני נשארת".

"תומר הפך במותו לסלב. אני הכרתי את הצד הרך, המצחיק והאבהי שלו. אחרי מותו למדתי עליו כל כך הרבה כמפקד נערץ, קשוח וחומל, שהיה גם אבא לחיילים שלו"

 

מאז נפילתו, אשירה מגדירה את עצמה כ"אלמנה במשרה מלאה" ועדיין לא חזרה לשיגרה ולעבודה. "תומר הפך במותו לסלב", היא אומרת. "אני הכרתי יותר את הצד הרך, המצחיק, האבהי, אבל זה היה שייך לבית. אחרי מותו למדתי עליו כל כך הרבה כמפקד נערץ, קשוח וחומל, וכזה שהיה גם אבא לחיילים שלו".

היא בת 33. גדלה בנווה דניאל, יישוב דתי בגוש עציון. הוריה עלו לארץ מארצות הברית עם בת אחת וכאן נולדו להם שישה ילדים נוספים, בהם אשירה. "הוריי עזבו משפחה ועסק שעמדו לרשת והתחילו כאן חיים חדשים". הם ניהלו חנות של אוכל טבעי ואימה הייתה שפית של מסעדה מצליחה, היום שניהם פנסיונרים שמטפחים גינה אורגנית. היא למדה באולפנה וכמו חלק מאחיה גם היא "על הרצף של בין לבין", היא אומרת. "אני מגדירה את עצמי כיום בין מסורתיה לחילוניה. תומר, שבא מבית חילוני בכפר סבא היה יותר מסורתי ממני".

את תומר גרינברג היא הכירה במצדה בעת השירות הלאומי שעשתה כמדריכת טיולים ברשות הטבע והגנים. תומר היה אז מ"מ צעיר בגולני, שהגיע לשם עם החיילים שלו. "הייתי הכי צעירה מבין כל המדריכים במקום ותומר הציע לחייליו לקבל הדרכה ממני. 'היא צעירה, אז בטוח שהיא פחות חופרת', נודע לי שהוא אמר להם בדיעבד".

אהבה ממבט ראשון?

"לא, שמרתי על דיסטנס. החלפנו מילה פה ושם וזהו. גרתי באותה תקופה בירושלים וראיתי ברשת שהוא מחזר אחריי. הוא השיג את הטלפון שלי ומכר משותף אמר לי, 'מה אכפת לך, הוא קצין חמוד, אין לך מה להפסיד'. לא זכרתי אפילו איך הוא נראה, אז קבעתי איתו ביציאה של התחנה המרכזית ואמרתי לעצמי שהראשון שיחייך אלי, אדע שזה הוא. הייתה פגישה נעימה וקבענו להיפגש שוב. משם הדייטים זרמו אחת לשבועיים, כשהוא יצא לשבת והאהבה ניצחה. בדרך הייתה לנו פרידה אחת, אבל כעבור ארבע שנים, כשאני בת 22 והוא בן 25 התחתנו. הוא היה החבר הרציני הראשון שלי והתחלנו חיים משותפים".

הבנת מה כרוך בנישואים עם איש צבא?

"כן, זה היה על השולחן ושנינו ידענו להעריך את הזמן המשותף. למדתי לחיות עם הגעגועים ולנצל כל רגע ביחד. נישאנו בחנוכה 2013 אחרי שנרצחו שלושת הנערים וזמן קצר אחר כך התחיל צוק איתן. תומר בדיוק סיים קורס מ"פים ונעלם לי למלחמה. גרתי אז לבד בירושלים ולא היה מערך תמיכה של הצבא לנשות הלוחמים, כמו שיש היום. עבדתי אז כמדריכה וקופאית בשמורת הטבע עין צוקים בעין פשחה, וחייתי מחרדה מחרדה. תומר חזר אחרי חודשיים הביתה וכעבור יומיים יצא שוב. ידעתי שהיו פצועים וחשבתי שתומר נהרג ולא הבנתי למה לא דופקים לי בדלת. כעסתי עליו שלא עדכן את הכתובת שלנו וכנראה שהגיעו לבית הוריו בכפר סבא. אבל הוא חזר ואני זוכרת שהסתובבנו בכפר סבא והוא חיפש צלפים על הגגות. גדלתי יחד איתו בתפקידים בצבא; מס"פ למ"פ ועד למג"ד. לא יכולתי להגיד לו, 'ממוש, אתה משתחרר, זה קשה מדי'. הייתי איתו באש ובמים, הוא רצה להיות איש צבא ואני הייתי שלמה עם ההחלטה שלו".

מה הכי אהבת בו?

"אני מרובעת ותומר ידע להיות גם שטותניק וגם הכי רציני, כזה שאומר 'אחריי' וכולם הולכים אחריו. הייתה לו כריזמה, הוא היה החבר הכי טוב שלי והיה כל כך מאוהב בי שזה גרם לי לאהוב את עצמי יותר".

"אני מרובעת ותומר ידע להיות גם שטותניק וגם הכי רציני, כזה שכולם הולכים אחריו. הייתה לו כריזמה, הוא היה החבר הכי טוב שלי והיה כל כך מאוהב בי שזה גרם לי לאהוב את עצמי יותר"

 

בתם ארבל נולדה בפברואר 2020, חודש לפני הסגר הראשון של הקורונה, כשהוא היה מפקד בית ספר להכשרות של סיירת גולני. "לא רצינו לדעת את מין העובר ואז ונולדה ארבל והשם לא מקרי", היא נזכרת. "כשהיא נולדה הוא היה בדרך לשטח, גרנו כבר בקיבוץ אלמוג וחברה לקחה אותי לבית החולים. הייתי בת 28 ותומר היה בן 31. הוא היה חוזר הביתה, במקרה הטוב, אחת לשבוע ולרוב אחת לשבועיים".

הוא הצליח ליהנות מהאבהות שלו?

"בזמן שהיה לו איתה הוא היה מאד נוכח, הקריא לה סיפורים, טייל איתה, הקדיש לה זמן ונהנה מכל רגע איתה, אבל הוא היה גם נעלם. ביוני לפני המלחמה היה מבצע בג'נין ולא ראינו אותו במשך שבועות".

בואי נחזור לסוף השבוע של השישה באוקטובר.

"הוא חזר הביתה בערב המלחמה אחרי כמה שבועות שלא היה, כשהגדוד שלו תפס קו בנחל עוז. מוקדם בבוקר הסמג"ד שלו הודיע לו שבכל הגזרה צבע אדום ויש חשש לחדירת מחבלים. תומר פקד עליו ועל הקצינים לעלות על וסטים ועל הנשקים ומשם לנמרים, ונכנס לחדר של ארבל להיפרד ממנה, אבל היא לא שמה עליו, היא רגילה שאבא שלה מוקפץ. הלב שלי ניבא שתהיה מלחמה ושמחתי שתומר יהיה שם, כי אמנם הוא לא יודע להכין חביתה, אבל הוא יודע מה לעשות במלחמה. למחרת בחמש בבוקר קיבלתי הודעה מתומר, שאמר שהכל בסדר ושהוא אוהב אותי וסיפר שחילץ זוג תאומים בני עשרה חודשים שהוריהם היו ירויים".

מילים אחרונות של אהבה

תומר גרינברג, ש-41 קצינים וחיילים שלו נהרגו ביומה הראשון של המלחמה, הספיק להילחם שלושה חודשים בקרבות גבורה, שבהם הוא והגדוד חיסלו עשרות מחבלים והצילו אזרחים רבים, בין השאר הגדוד שלו כבש את בניין הפרלמנט בעזה. אשירה שמעה את קולו לרוב דרך המסך הקטן ואת ההודעה האחרונה ממנו, היא קיבלה בשלושה בדצמבר. "רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך", כתב לה. את ההודעות שכתבה לו בימים שאחרי, הוא כבר לא קרא. תומר נהרג ב-12 בדצמבר בקרב עקוב מדם עם שבעה קצינים וחיילים נוספים.

מה את יודעת על נסיבות נפילתו?

"לא הרבה. בכניסה למבנה היה קרב יריות, נזרקו רימונים, הוא חטף צרור, לקח שלושה צעדים אחורה והתמוטט. מנחם אותי לדעת שהוא לא סבל ושהוא מת כמו שאיחל לעצמו, בלחימה. תומר מת בשעה חמש והודיעו לי באותו ערב. למזלי ארבל כבר ישנה. סיפרתי לה רק אחרי ההלוויה. כשדפקו בדלת זה לא הפתיע אותי, בשיא החוצפה שאלתי אם אני צריכה לשבת. וגם שאלתי באיזה בית חולים הוא ושמיד אבוא. בהתחלה חשבתי שאולי יש טעות בזיהוי וזה לא תומר, אבל אי אפשר היה להתחמק מהאמת. מאז נפילתו, הבית התמלא בחברים שלו והתחיל הסרט של חיי שנמשך עד היום".

איך ארבל הגיבה?

"היא ילדה חכמה ותקשורתית. היא כועסת על הרעים שהרגו את אביה והיא עצובה שהוא לא יהיה ביום הולדתה".

את כועסת?

"זה לא השלב לכעוס. אנחנו עוד בלחימה והחטופים טרם חזרו. הכעס שואב כוחות ואני עלולה להישבר. ברגע שתומר הבין שזה סוף העולם הוא דהר דרומה וניהל מלחמה ואני שמחה שהוא היה שם ועשה הכל כדי למזער ולמנוע נזקים".

מתי עלה בך הרעיון להביא ילד ממנו?

"יש כאלה שלא קיבלו את גופותיהם של יקיריהם לקבורה. כשתומר נהרג, זכיתי להיפרד ממנו והיה לי ברור שאני עושה קצירת זרע. בתשעה בנובמבר הייתי אמורה להוציא את ההתקן, תומר ואני תכננו להביא עוד ילד, חשבנו שהחיים לפנינו והיו לנו חלומות משותפים. אבל בעקבות המלחמה זה לא קרה ולא הספקתי להרות ממנו".

איך את ממשיכה?

"אני לא בטוחה שאני ממשיכה. אני לא מסתכלת רחוק. רק כאן ועכשיו. אני עושה הליכות בקיבוץ, יוגה, הולכת לטיפול פסיכולוגי או שאני בוכה על הקבר, אבל רחמים עצמיים זו לא אופציה בשבילי. אני לא קורבן, אני גאה ומרגישה אישה של גיבור. אין בי חרטות. הילד שלי ושל תומר כבר קיים בתודעה והוא יבוא".

את חולמת על תומר בלילה?

"לצערי לא. אבל הייתי רוצה לחלום שהוא מגיע ומחבק אותי חזק".

אשירה מוצאת מעט נחמה ב"ארגון אלמנות ויתומי צה"ל". דרך הארגון, היא זכתה לחברות חדשות שהגורל האכזר והמשותף הפגיש ביניהן. הן מקבלות ייעוץ פסיכולוגי, יוצאות לנופשונים ולפעילויות עם הילדים. "חרבות ברזל היא מלחמה אכזרית ובארגון קלטנו לצערנו מאות אלמנות ויתומים נוספים", מספרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואלמנת צה"ל בעצמה. "לצד התחושות הקשות, חוסר הוודאות, והמתח המלווים את כולנו, הארגון מבקש לחבק, לחזק ולהעניק סיוע לכל אלמנה ולכל יתום ויתומה".