אייל ברקוביץ שאל אותי למה "בחרתי" לעבוד בזנות. זו התשובה

"תגידי, איך אישה יפה וחיננית כמוך הופכת להיות זונה?" – זו השאלה ששאל אותי אייל ברקוביץ' באמצע ריאיון. והאמת? לא הופתעתי.

>> "ללכת לזונה במקום לבגוד": הדבר המעוות שחשף אייל ברקוביץ'

הוא אמר בקול את מה שהרבה אנשים חושבים בשקט: כשאנחנו שומעים "זנות", אנחנו מדמיינים משהו אחר לגמרי – מישהי רחוקה מאיתנו, לא את הבת של השכן. כי ככל שזה יותר דומה לנו, ככל שזה יותר קרוב אלינו – אנחנו מפחדים שזה יגיע אלינו. לבנות שלנו.

מצד אחד, אנשים כמו ברקוביץ' יגידו שזאת בחירה. שאם אישה רוצה לעבוד בזנות – זה הגוף שלה, זה הכסף שלה, זו הזכות שלה. שהם לא שופטים. אבל מצד שני? הם לעולם לא יסכימו שהבת שלהם תלך לשם. הם לא יגידו לה "כל הכבוד שאת בוחרת בחופש שלך". הם בטח לא יובילו אותה לשם בלב שלם. וזה אומר הכול. כי איפה שיש אהבה – פתאום ברור שזה לא מקצוע. פתאום ברור שזה כאב. שזו פגיעה. שזה לוקח מהאישה משהו שאי אפשר להחזיר. זאת לא עבודה, זה לא חופש, זה גיהנום.

אין בך כלום. רק גוף, לא נשמה. המחיר הוא מוות איטי: דיכאון, התמכרויות, מחלות מין, אלימות, ואחוזי התאבדות גבוהים פי 40 מכלל האוכלוסייה. זה לא רק הסיפור שלי, זה הסיפור של רוב הנשים בזנות

 

פעם אמרנו שעבדות היא מוסד כלכלי חוקי. שעבדים מקבלים מזון ומחסה תמורת עבודתם. שזו "עבודה כמו כל עבודה". היום אנחנו מבינים שעבדות היא קנייה של בן אדם, גם אם זה נעשה בצורה "מתורבתת". אז איך זה שכשמדובר בקנייה של גוף אישה לשעה – פתאום זו "עבודה"?

כששואלים אותי למה "לבחור" לעבוד בזנות, למה עשיתי את זה, אני תמיד עונה כך: כשאנחנו בוחרים עבודה, כל אדם מסתכל לתוך הסל שלו ושואל את עצמו – מה יש לי לתת לעולם? מה אני יכולה לשים בקורות חיים? על מה העולם רואה אותי? מה הערך שלי? כדי "לבחור" לעבוד בזנות, הסתכלתי פנימה וראיתי רק מין. זה מה שיש לי לתת לעולם.

כי בגיל 13, כשנאנסתי – עוד לא ידעתי בכלל מה זה מין, ובטח לא ידעתי מי אני ומה זה העולם הזה שאני נמצאת בו – שני גברים ראו בי אובייקט מיני. לא רק שהם ראו את זה, הם גם בחרו לקחת את זה. בלי לשאול, בלי להקשיב, פרצו את הדלת שלי ולקחו לי את הגוף. הם השאירו אותי עם שתי אמונות שהפכו להיות הבסיס לגיהנום שנכנסתי אליו: ראשית, את אובייקט מיני – זה מה שיש לך לתת, זה מה שרוצים ממך. שנית, אין לך יכולת להגיד לא, כי אנחנו ניקח בכוח.

כשאני מסתובבת בעולם עם שתי האמונות האלה, איזה עוד סיכוי יש לי? האמנתי שנועדתי לתת את הגוף שלי, שזה מה שהעולם רוצה ממני, שאין לי יכולת להגיד לא. מכאן, כל ההבדל עבורי היה רק להתחיל לקחת על זה כסף. הפעם אני בוחרת. אבל זאת הייתה אשליה.

בגיל 13, כשנאנסתי – עוד לא ידעתי בכלל מה זה מין, ובטח לא ידעתי מי אני ומה זה העולם הזה שאני נמצאת בו – שני גברים ראו בי אובייקט מיני. זה הפך לבסיס של הגיהנום שנכנסתי אליו

 

לא הבנתי אז מה אני עושה, לא הבנתי שכל מה שאני עושה זה להאכיל את התפיסה המעוותת שלי בכפית: כל מה שיש לך לתת זה את הגוף שלך. אין בך כלום. רק גוף, לא נשמה. וכשאישה חיה עם האמונה הזאת, כשהיא רואה את עצמה רק כגוף – המחיר הוא מוות איטי: דיכאון, התמכרויות, מחלות מין, אלימות, ואחוזי התאבדות גבוהים פי 40 מכלל האוכלוסייה. זה לא רק הסיפור שלי, זה הסיפור של רוב הנשים בזנות. וזה האבסורד בכל הסיפור הזה – שגרמו לי לחשוב שאני שולטת, שאני בוחרת. אבל זאת לא הייתה בחירה, זאת הייתה הישרדות במסווה של שליטה.

אז לא, אייל. זאת לא השאלה. השאלה היא לא "איך נהיית זונה". השאלה היא איך שרדתי. איך לא ויתרתי על עצמי. איך בחרתי לספר את הסיפור שלי – למרות הבושה, למרות הסטיגמה, למרות הפחד. איך אני לומדת לאהוב את עצמי מחדש, יום אחרי יום אחרי יום.

אני לא כותבת את זה בשבילך. אני כותבת את זה בשביל הילדה שהייתי, ובשביל כל הנשים שעדיין שותקות. שפוחדות להרים את הראש, שפוחדות שישפטו אותן וישימו עליהן תווית – זונה. מבלי להסתכל לעומק, מבלי להבין שכולנו נשים, שכולנו אנשים. שכולנו פעם היינו ילדים שלימדו אותנו דברים מעוותים על החיים.

אנחנו, כחברה, צריכים להיות כאן אחד עבור השני. להפסיק את מעגל הסבל. חייבים לפקוח עיניים, להקשיב, לא לשפוט. להושיט יד – ולהפסיק לצרוך גוף, כי יש בו גם נשמה.

קטי גבעוני, שורדת זנות ויוצרת הפודקאסט "כלא דמיוני", מרצה ומנחת סדנאות. התארחה לאחרונה בבית רדיקל בתל אביב, שם סיפרה את סיפורה ושיתפה במסע האמיץ שלה