צייר לי אות קין

לפני שנים פגשתי בעיירה שוודית מנותקת בחור טמילי מצפון סרי-לנקה, כהה עור ורזה להדהים. הוא חלק איתי חדר בהוסטל לאחר שחברתו השוודית נטשה אותו והוא נאלץ לצאת מהדירה שבה גר. ימים ארוכים בילה הבחור בפתיחת לבו השבור בפני, אבל יום אחד סיפר סיפור קצת שונה, בעניין אחר.

"הייתי טיפש", אמר, "הייתי צעיר, עשיתי שטויות, אז הלכתי עם החברים למכון קעקועים, ובשביל להראות להם שאני הכי גבר, הלכתי עד הסוף". הוא חשף את כתפו. ציור של טיגריס שואג עיטר אותה. כשראה שלא הבנתי, הבהיר: "קעקוע כזה מצהיר שאני שייך לנמרים הטמיליים, למורדים בשלטון, אפילו שלא הייתי בחיים שלי מעורב עם המחתרת. היום אני פוחד לחזור לסרי-לנקה. מספיק ששוטרים יתפסו אותי בכביש ויעשו עלי חיפוש. אם הם רואים את זה, אני גמור". הוא ניגש להכין לשנינו עוד תה ושב לדבר על אהבתו החרבה. אני נשארתי מהרהר בהשפעה שיכולה להיות לרגע אחד של שטות על חיי אדם.

כמו הצעיר הטמילי, גם חייל צעיר שפגשתי בכפר קטן בצפון סרביה ב-1995 היה מקועקע בכתפו. הוא היה בחופשה משדות הקרב של בוסניה, ובסלון של בית הוריו חשף לפני את הקווים הקצרים החרוטים על כתפו, כמו אלה שאנשים מציירים על כותלו של תא כלא כדי לספור את הימים. נדמה לי שמניתי 14 קווים. "מה זה?", שאלתי, מקווה שאינני מבין.

הוא אחז בידיו רובה אוטומטי דמיוני וירה בו על פני החדר: "בום בום בום".

"מוסלמים?" הוא הנהן.

"קרואטים?" גם.

שני הצעירים, אחד מהם במעשה חד-פעמי של גחמת נעורים והאחר כנראה לאורך זמן, סימנו את עצמם בסימן שכולו קריאת תיגר, סימן המעיד על השתייכות לקבוצה מסוימת המוציאה את עצמה מן הכלל, שיש לה יד באלימות קשה ובמוות.

מעמד גבוה בעולם התחתון

גם בארץ אפשר למצוא אנשים שבחרו בחיים כאלה – ובקעקועים המלווים אותם. בספר "זהות מקועקעת" מתחקות החוקרות ד"ר אפרת שהם ושרון אזולאי-צייכנר אחר פן אפל של עולם הקעקועים הישראלי, הקעקועים המעטרים אסירים ממוצא רוסי הנמצאים בבתי כלא ישראליים.

בחברת הפשע הרוסית הגיעו הקעקועים לרמה של שפה ממש. אדם נושא על גופו תיאור של חטאיו, ציוני הכנופיה שאליה הוא משתייך ואפילו קווי אופי המאפיינים אותו. גם בישראל אפשר לראות בבתי הסוהר אסירים מקועקעים מחבר המדינות, מכאלה שקורי עכביש מעטרים את גבם (סימן להתמכרות לסמים) ועד אלה שעל לבם מקועקעים כוכבים. כוכב כזה דומה לפלאפלים שבדרגות הצבא, ומעיד על מעמד גבוה בעולם התחתון.

שהם, יו"ר האגודה הישראלית לקרימינולוגיה ומנהלת ועדת המחקר של הרשות לשיקום האסיר, מתארת את אופן קבלתו של קעקוע כבוד שכזה: "מפיצים מידע בכל בתי הכלא של רוסיה ומודיעים שעבריין מסוים רוצה להיות מוכר כגנב. טקס הקעקוע נערך בכלא או מחוץ לכתליו". זאת, כמובן, אם האדם נחשב ראוי לתואר. לדבריה, המסורת החלה בבתי הכלא של ברית המועצות בתחילת המאה ה-20. האסירים שבאו מעולם הפשע ביקשו לבדל את עצמם מהאסירים הפוליטיים. רשויות הכליאה העניקו להם מעמד גבוה יותר וחופש רב יותר. מאז אותם ימים נוצרה שפה שלמה של קעקועי פשע, שכוללת אלפי סימנים.

הקעקוע, מסבירה שהם, משמש "לשמירה על מערכת הערכים והקוד האתי של העולם העברייני, ולהבחנה בין העולם הזה ובין העולם הנורמטיבי". את הקוד האתי היא מפרשת כך: "נאמנות מוחלטת למשפחת הפשע, עזרה חומרית ומורלית זה לזה, איסור על שיתוף פעולה עם מסגרות פורמליות כמו שירותי רווחה או הצבא, איסור על עבודה והחזקת רכוש ונטישה של משפחת המוצא". הקוד האתי יודע גם להשתנות. היום יש פושעים יוצאי חבר המדינות המחזיקים ברכוש, מתחתנים ומולידים ילדים. מקצתם עושים את הבלתי ייעשה ונוטשים את עולם הפשע. עכביש מקועקע על פרק היד, הנראה כאילו הוא זוחל כלפי האמה ולא הלאה ממנה, מציין פושע משתקם. אין ספק שלהוסיף קעקוע חדש קל יותר מלמחוק את הישנים.

קעקועים על אסיר ברוסיה. בקרב אסירים המשתייכים לחברת הפשע הרוסית, הקעקועים מגיעים לרמה של שפה ממש. צילום: Jack Young, jack-young.tumblr.com

הרגתי שוטר, הרגתי שופט

ההתמודדות עם קעקוע קיצוני אינה תמיד קלה למי שאינו שייך לקבוצה הנושאת אותו. כך קרה לי כשבחור שמנמן וחביב הזמין אותי ואת ידידי למסע להצטרף אליו בבר בלב סנקט פטרבורג שברוסיה. הוא סיפר לנו שהיה פעם מגלוחי הראש, הידועים בקרבתם לאידיאולוגיות גזעניות, אבל הבהיר שהימים האלה חלפו ומאז שינה לחלוטין את דרכיו והתגייס למשטרה. כל זה הניח את הדעת, עד שלשולחן הצטרפו כמה מחבריו הוותיקים, שלאו דווקא החליפו את דעותיהם. אחד מהם נשא על כתפו צלב קלטי – צלב מוקף בעיגול. אפשר לתאר אותו גם כצלב קרס שקרסיו התארכו, התמתחו וסגרו זה על זה, וברוסיה הוא אכן תחליף לצלב הקרס. הוא אולי אינו נראה בוטה באותה המידה, אבל מבטא את אותן הדעות.

מאחר שכבר היינו מיודדים עם החבר, הבחור המקועקע לא איים עלינו בתחילה, אף על פי שידע מה מוצאנו: חברי היה אסייתי, וכדי שלא להותיר אותו חשוף לבדו לעוינות גזענית, סיפרתי שאני יהודי. ככל שרכשנו עבורו עוד ועוד וודקות הוא גילה יותר ויותר נכונות להביע כלפינו נחמדות, עד השלב שבו ראינו שהוודקה מתחילה להתגבר על ההיגיון והאווירה מאיימת להחליף פאזה. חיבקנו את כולם לשלום ומיהרנו אל השלג הלא מקועקע שבחוץ.

מערכת הקודים המקועקעים של האסירים יוצאי חבר העמים עשויה להציב אתגרים לפני האנשים הממונים על אכיפת החוק. "חלק מהקעקועים", מספרת שהם, "הם כאלה שאומרים באופן ברור: אני פוגע בכוחות הביטחון. הרגתי שוטר, הרגתי שופט". קעקוע בצורת כובע של שוטר, למשל, מעיד על המעשה הראשון. איך מתמודדים סוהרים ושוטרים עם התגרות כזאת? "מהיכרותי עם שירות בתי הסוהר אין כמעט התייחסות לעברה שהאדם עשה", היא אומרת. "הסוהרים מתייחסים לאיש ולא לעברה שלו. ברוסיה זה אולי אחרת, אבל אלה הם כללי המשחק. אנחנו הורגים אתכם ואתם הורגים אותנו".

קעקוע של כוכבים על הברכיים בקרב אסירים פירושו: "אני לא יורד על הברכיים בשביל אף אחד". צילום: Jack Young, jack-young.tumblr.com

טלאי על הלב

שהם רואה קשר בין מקועקעי עולם הפשע ובין מקועקעים בחברה הנורמטיבית: "גם בעולם הנורמטיבי אנשים מקעקעים את עצמם כדי להכריז: אנחנו שונים, אנחנו מורדים. זה סוג של התרסה, הצהרה על אינדיבידואליסטיות, על כך שאני לא חלק מהקונבנציה". אבל בחירת הקעקוע בחברה הנורמטיבית נעשית על פי קריטריונים של אסתטיקה. "הדברים האלה לא קיימים בעולם העברייני. שם הסימנים משדרים סולידריות, אחריות הדדית, אחדות גורל, היררכיה, צייתנות וכבוד לסמכות.

המצחיק הוא שאנשים בעולם הנורמטיבי לוקחים לעצמם קעקועים מהעולם העברייני בלי להבין את המשמעות. ורד חצי סגור שרואים הרבה על נשים בחוף הים מסמל בשבילן עדינות ורומנטיקה, אבל זה גם סמל לעבריין שנכנס לתחום בגיל צעיר. גברים מציירים על עצמם לעתים קרובות חוטי תיל, סימן לאיש שבילה כל חייו בכלא".

ורד תמים כנראה לא יכניס משתזפת נחמדה לצרות נוראיות, אבל כשהזמר גבריאל בלחסן מתהלך על חוף הים כשעל גבו מקועקעות המילים "בראשית ברא האדם את אלהים כי באדם היה תוהו ובוהו, בצלמו ובדמותו ברא אותו", הוא בהחלט נתקל בתגובות עוינות. בעבר קעקע בלחסן על יד ימינו טלאי צהוב ובו המילה "יהודי". זה לא התקבל יפה. "הרעיון המקורי היה שניצולי שואה שמסתובבים עם מספרים על הידיים הולכים ונעלמים", הוא מסביר. "אין יותר משהו חזותי על היד שיזעזע אותנו, שייתן לנו את המציאות לתוך הפרצוף". התגובות היו שליליות עד כדי כך שבתוך חודש כיסה בלחסן את הקעקוע בכתם כהה. "היה לי מאוד חבל", הוא מספר. "אולי עוד אעשה את זה שוב, במקום אחר, מוצנע יותר. אולי על הלב, הרי שם היה הטלאי האמיתי".

מחיקת הקעקוע של בלחסן אינה ייחודית. ישנן דרכים שונות להסרת כתובות קעקע בעייתיות. במקומות שונים בעולם, בהם העיר לוס אנג'לס, הנאבקת שנים במלחמת כנופיות, מממנות הרשויות הסרת קעקועים בלייזר לאלה המבקשים להתרחק מעולם הפשע.

"אם אני חושב שהקעקוע יפריע לאותו אדם, אני לא משתף פעולה", אומר ולדי מסטודיו קיפוד בתל אביב. צילום: אדוארד קפרוב

אין בעיה, אבל קטן קטן

חיפוש אחרי כתובות קעקע מתגרות באינטרנט ובמגזינים העוסקים בתחום משול לריסוק המכסה של תיבת פנדורה בגרזן. הנה בחור שקעקע סביב מותניו חגורת נפץ. השעון הדיגיטלי המוצמד אליה מורה שרק שלוש שניות נותרו לפיצוץ. הנה מילים חריפות ביותר, הנה מראות מיניים מופלאים באמת. הנה אדם שקעקע על פניו גולגולת, כך שהפנים נראות מופשטות מעורן. גם זה סוג של אמירה נועזת, ובהחלט מחזה מזעזע.

אחרי מסע בין תמונות כאלה, ממש מרגיע לטייל בין סלוני הקעקועים בתל אביב, המלאים בעיקר בפיות, בדרקונים ובסימניות סיניות המייצגות או שאינן מייצגות את מה שמתכוונים שייצגו. אני יוצא למסע ביניהם כשבפי שאלה למקעקעים: האם אי פעם סירבת לקעקע סימן מסוים? האם אי פעם אמרת ללקוח: שמע, חביבי, זה לא לעניין?

פעם לא היה קל למצוא את מכוני הקעקוע. עד שנות ה-70 נחשבה האמנות הזאת לנחלתם של מלחים ושל פרחחים בלבד. בארץ, שרוב תושביה משתייכים לשתי דתות האוסרות על הקעקוע, נדרש לתחום זמן רב במיוחד להפוך לטרנדי. דוד מוסקוביץ', המכונה מוסקו, ימאי לשעבר, נחשב למביא הבשורה ארצה. הסטודיו הממוסד הראשון לקעקועים נפתח בשנת 1985, ובשנת 2000 כבר הופיעה במדריך דפי זהב קטגוריה נפרדת ל"קעקועים ופירסינג".

עם זאת, גם היום המכונים תופסים את עצמם כמי שעוסקים בתחום שוליים. "מה זה קעקוע קיצוני?", ענה לשאלתי ברעם ממכון אנדרגראונד בתל אביב, "כל קעקוע הוא קיצוני. הנה, תראה את זה", הוא חשף על כתפו דוגמת עיגול בתוך משולש, "זה סמל מתוך 'הארי פוטר', אבל מבחינת אמא שלי זה קיצוני". לפעמים לא הנושא מקנה לקעקוע משמעות קיצונית, אלא דווקא הגודל. במכון הזה הקעקוע הטוטלי ביותר, שעודו בשלבי עבודה, הוא כפר הדרדסים המקועקע בשלמותו על גבו של לקוח אחד. "גם זה מתגרה. גם זה קיצוני. זה ענקי!", אומר ברעם.

"מבחינת תוכן הקעקוע – בארץ אין כמעט בקשות לקעקועים בעייתיים. זה לא אירופה פה. קרה פעם אחת שהגיע אלינו אדם שרצה קעקוע של צלב קרס, ומובן שסירבנו. אנחנו גם לא מקעקעים בפנים, כי זה קיצוני מאוד. באופן עקרוני, אם אני חושב שהקעקוע יפריע לאותו אדם, אני לא משתף פעולה", אומר ולדי פישילביץ' מסטודיו לקעקועים ופירסינג קיפוד בתל אביב.

במכון הקעקועים טרייבל אני פוגש את זק, שמלבד קעקועיו הרבים מערים על גופו תכשיטי פירסינג לרוב וגם כובע מגבעת נאה. "תראה, לכל מקעקע יש קווים אדומים", הוא אומר. "אם למשל תבוא אלי נערה בת 17 ותבקש שאקעקע לה על היד עלה של גראס, אגיד לה: 'אין בעיה, אבל קטן קטן ועל התחת'". זק מספר שבאילת נכנס פעם בחור למכון קעקועים וביקש שיציירו על גופו צלב קרס. "אמרו לו שיחכה בפנים, ואז במקום המקעקע הגיעו חבר'ה עם אלות".

האוחז במחט הקעקוע, כך נראה, הוא לפעמים החומה היחידה הניצבת בין יחיד מרדן ובין חברה פגיעה – ולהפך. חבל שבסרי-לנקה לא נוהגים באותה מידה של זהירות, זה היה יכול לחסוך חיי גלות לפחות לאדם אחד.

יובל בן-עמי – סופר ועיתונאי