אמו של אלון אהל בריאיון: "לא יודעת מה אעשה כשהוא יחזור"

ב-12 באוגוסט 2025 פרסמנו ריאיון עם עידית אהל, אמו של האזרח החטוף אלון אהל, המוחזק בשבי חמאס בעזה כבר מעל 700 ימים. בציון 700 ימים למלחמה, שחרר חמאס סרטון של האזרח החטוף גיא גלבוע דלאל, ובו הפציע לרגע אלון. זהו אות החיים הראשון המתועד של אלון מאז שנחטף בשבעה באוקטובר, והיום (9.10) משפחתו כבר יודעת שבקרוב היא תזכה לחבק את יקירה, הודות לחתימה על העסקה להחזרת החטופים וסיום המלחמה. חזרנו לריאיון עם אמו של אלון, שסיפרה לנו על בנה הבכור – פסנתרן מחונן וצעיר יפה תואר שבקושי הספיק להתחיל את החיים, על סכנת העיוורון בעקבות הפציעה הקשה בעינו, ועל המסר שקיבלו מאלי שרעבי:

>> עינב צנגאוקר מגיבה לראשונה בהתרגשות: "מתן חוזר הביתה"
>> אמו של החייל החטוף תמיר נמרודי עדיין לא קיבלה ממנו אות חיים: "אני מבועתת"
>> אמה של ענבר הימן בריאיון: "אם לא לנשק אותה בשמלת כלה, אז לפחות שאוכל לנשק ארון"

מה עובר על אימא אחוזת געגועים ודאגה, שיודעת שבנה החטוף כפות בשלשלאות במנהרה בעזה, מורעב וכחוש, לאחר שאיבד את מאור עיניו בעין אחת, ומנסה להיאחז בשארית כוחותיו ולשרוד?

"אני לא יודעת אם זו הפקרה מכוונת, אבל אני משערת שכן. אני לא נמצאת בקבינט המצומצם ובחדרים הסגורים, אבל דבר אחד אני יודעת: המשמעות של המשך המלחמה היא פגיעה בחטופים"

 

עידית אהל, אימו של אלון אהל, ציינה את יום ההולדת של בנה כבר פעמיים בשבי. בפברואר האחרון מלאו לו 24, והיום היא פוחדת עליו יותר מתמיד. "עוד מעט שנתיים למלחמה", היא אומרת בריאיון ל"את", "כשאלון נחטף מהנובה חשבתי שיעבור קצת זמן והחטופים יחזרו – ועכשיו אני כבר לא יודעת מה אני חושבת, כי אין לי אפילו מילים להבין מה שקורה".

מה שקורה זה שאלון מופקר בשבי כבר כמעט שנתיים.
"אני לא יודעת אם זו הפקרה מכוונת, אבל אני משערת שכן. אני לא נמצאת בקבינט המצומצם ובחדרים הסגורים, ואני משתדלת להיכנס פחות לפוליטיקה ולעסוק במהות. דבר אחד אני יודעת: המשמעות של המשך המלחמה בעזה היא פגיעה בחטופים – לא רק במובנים של חוסר במזון והתעללות מתמשכת בחטופים החיים – אלא בסיכון ממשי של אובדן חייהם. אלוני שלי נחטף כאזרח חף מפשע מאזור הנובה, מהמיגונית ברעים. עכשיו זה עניין הומניטרי פרופר – צריך להחזיר אותו הביתה. כל עניין פוליטי שמכניסים לזה רק מקשה ומעכב את הדבר המהותי, שהוא להציל חיי אדם".

את מאמינה שהוא יחזור אלייך בקרוב?
"המצב קשה, אנחנו עוברים כל הזמן מלחמת התשה – אם יש עסקה או אין עסקה – והנה שוב זה לא קורה. אבל בתור אימא שלו, אני יודעת שהוא יחזור אלינו. אלוני שלי, או לוני, כמו שאני קוראת לו – יחזור חי".

אני מניחה שראית את התמונות והסרטונים המבעיתים של החטופים אביתר דוד ורום ברסלבסקי מהשבי.
"אני לא צריכה לראות תמונה של חטוף בשביל לדעת מה זה אומר. ראיתי את אלי שרעבי כשחזר. זה נראה כמו תמונה מהשואה, אבל אנחנו לא בפולין, אנחנו בעזה, שתי דקות נסיעה. ואם אנחנו כיהודים מסוגלים להסתכל על המראות האלה ולהמשיך הלאה – זה עצוב. כל שעה, כל דקה וכל שנייה שעוברת על החטופים בשבי – רק מגדילה את החשש לחייהם".

הרמטכ"ל אייל זמיר אמר שבשורה התחתונה – המשך הלחימה בעזה מסכן את חיי החטופים.
"אני לא שמעתי אותו אומר את זה בקולו, ואני מקווה לפגוש אותו בקרוב מאוד ולהבין. אני רוצה שיפסיקו את המלחמה ויחזירו את הילדים הביתה. אני מאמינה בחיים. הבחירה בחיים היא ערך עליון בעיניי, ואני רוצה להציל את הבן שלי".

"אנחנו עוברים כל הזמן מלחמת התשה – אם יש עסקה או אין עסקה – אבל בתור אימא שלו, אני יודעת שהוא יחזור אלינו. אלוני שלי, או לוני, כמו שאני קוראת לו – יחזור חי"

עידית אהל היא אישה יוצאת דופן. יום אחרי פרוץ המלחמה, ב־8 באוקטובר, קובי אהל (אביו של אלון) שב הביתה אחרי חיפושים קדחתניים, בהם עבר גם בבית החולים סורוקה. בדרכו נודע לו שאלון נחטף חי. עידית, אשת חינוך ומורה לאמנות עם סטודיו לקרמיקה בבית, הבינה באותו רגע שחייה התהפכו לחלוטין. היא ידעה שאין לה שליטה על מה שקרה – אבל קיבלה החלטה חדה: לא להתחפר במיטה, לא לצרוח, אלא למצוא את הדרך שלה לצמוח ולעשות.

עידית, אם לביאה ונחושה, לא נתנה לאסון לשתק אותה – והחליטה לפעול מתוך הכאב התהומי. היא מודה שהממשלה מנסה לנרמל את זוועות השבעה באוקטובר, אך בוחרת ללכת עד הסוף עם אהבה, חמלה ומבט קדימה. הפסנתר הצהוב שהציבה משפחתו של אלון בכיכר החטופים הפך לסמל – והיום יש עשרות פסנתרים דומים ברחבי הארץ והעולם, שמזמינים אנשים לנגן ולהתחבר לאלון ממקום מאחד. מבחינתה של עידית, הכרת הטוב היא מפתח לריפוי מהאסון, ליצירת חברה טובה ומאוחדת יותר, ולהחזרת החטופים למקום בטוח וחומל. משם, היא ומשפחתה שואבות כוח.

"אני לא צועקת ולא מתלהמת", היא אומרת, "בעיניי יש דרכים אחרות שבעזרתן צריך לשנות את העולם, וזה בדרך של אהבה וטוב לב ובדרך מכבדת".

משפחות החטופים דורשות להשבית את המשק.
"כן. אנחנו רוצות לייצר פה משהו, ואני מקווה שכל מי שיכול יהיה חלק מזה".

המסר שהגיע דרך אלי שרעבי

אלון הוא הבן הבכור למשפחת אהל מהיישוב הקהילתי לבון שבגליל העליון, אחיהם הגדול של רענן וענבר. עדיין קשה לעכל שהפסנתרן הצעיר ויפה התואר עם החיוך הרחב, השיער הזהוב והעיניים הכחולות-ירוקות – מוחזק במחשכי הגיהנום. לפי הדיווחים מחטופים שחזרו מהשבי, אלון מוחזק בתנאים בלתי אנושיים, לאחר שנפצע קשה בעינו ועלול לאבד את ראייתו לחלוטין אם לא ישוחרר ויופנה לשיקום באופן מיידי.

"עזבתי את תחום החינוך – כי אני לא יכולה לחנך כשאני צריכה להציל את הבן שלי. אני לא יודעת מה אעשה בעתיד אחרי שאלון יחזור. אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני החטיפה שלו"

 

מתי קיבלת אות חיים ראשון מאלון?
"אחרי 498 יום. עד אז ידעתי רק שאלוני חי, אבל לא ידעתי באיזה מצב קשה הוא. אלי שרעבי התקשר אלינו ב-8 בפברואר בדרכו מהשבי בעזה לבית החולים. זה קרה ביום הולדתה ה-15 של אחותו של אלון, והוא ביקש מאלי למסור לה יום הולדת שמח – ולמסור לנו שהוא אוהב אותנו ורוצה לפגוש אותנו. יומיים אחרי השיחה הזו, מלאו לאלון 24. אלי אמר לנו באותה שיחה שהוא רואה באלון בן שלו, והיה חשוב לו להגיד שאלון חזק".

מתי הבנתם את חומרת מצבו של אלון?
"נפגשנו כעבור כמה ימים עם אלי בבית החולים, למדנו שהם היו קשורים בשלשלאות, ולמדנו על עיניו שבסכנה ועל העיוורון בעין אחת. גם אור לוי ששוחרר יחד עם אלי, והוחזק ביחד עם אלון בשבי, סיפר לנו שמצבו של אלון היה קשה משלהם. ממש באותו זמן הגיעו אלינו שני קצינים מהצבא, והודיעו לנו עד כמה המצב של אלון קשה. כמה הוא פצוע ורזה".

את פוחדת ממקרה כמו של רון ארד ככל שתימשך הלחימה?
"אני לא חושבת על זה, ולא רוצה להאמין לזה. אזרחים רבים במדינה יוצאים לרחובות ועובדים קשה בשביל להציף כל הזמן את נושא החטופים. העם לא יאפשר את זה פעם נוספת, ויגיע הרגע שהוא יגיד 'די'. חצינו כל כך הרבה קווים אדומים, ואני קוראת לעם ואומרת – אלון הוא לא רק הבן שלי. מה שקרה לו, יכול היה לקרות לכל ילד. רק במקרה זה קרה לבן שלי, ואני לא מוכנה להיות קורבן של הסיטואציה. אם הממשלה לא דואגת לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים, היא בעצם לא יוצרת עתיד טוב יותר לנו ולילדינו שחיים כאן. אני רוצה להסתכל קדימה ולראות את העתיד של אלון ושל הילדים של כולנו, שיהיה להם בית לאומי לחזור אליו".

איך החטיפה של אלון השפיעה עליכם כמשפחה?
"כולנו לוקחים חלק בהסברה ובמאבק להחזרת אלון, ככה אנחנו מצליחים לשרוד. אנחנו מקפידים מאוד על ארוחות שישי, כי אנחנו לא רוצים לפרק את המשפחה ורוצים שלאלון יהיה בית לחזור אליו. עד השבעה באוקטובר חינכתי בחטיבת הביניים בכפר ורדים. מאז לא חזרתי לעבודה. עזבתי את תחום החינוך – כי אני לא יכולה לחנך כשאני צריכה להציל את הבן שלי. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד אחרי שאלון יחזור, ומה אעשה. אני לא אותו בן אדם שהייתי לפני החטיפה שלו. השתניתי. אני רואה את העולם אחרת".

"אלון הוא ילד קסם, חייכן וחברותי, שתמיד מתעניין, מגלה רגישות ונמצא שם בשביל האחר. הוא מוזיקאי מוכשר, ומתעניין גם במכוניות. אם לא השבעה באוקטובר, אולי הוא היה גר היום בתל אביב, עובד בסוכנות רכב ולומד מוזיקה"

 

ספרי לנו קצת על אלון שאנחנו לא מכירות ומכירים.
"הוא ילד בריא ושמח עם אישיות מיוחדת. ילד קסם, חייכן וחברותי, שתמיד מתעניין, מגלה רגישות ונמצא שם בשביל האחר. אלון מוזיקאי מוכשר, הוא מנגן שנים בפסנתר, והוא חשב ללכת ללמוד ב'רימון'. כמו שהוא רגיש למוזיקה, הוא רגיש גם באוכל – לטעמים שונים ודיוקים מיוחדים. הוא מתעניין גם במכוניות מגיל צעיר, ומבין הרבה בתחום. חברים שלנו התייעצו איתו תמיד לפני רכישת רכב. אם לא השבעה באוקטובר, אני חושבת שהוא היה גר היום בתל אביב, אולי הוא היה עובד בסוכנות רכב, אולי הוא היה לומד מוזיקה. הוא שקל גם ללמוד ברייכמן לימודי כלכלה וקיימות".

עידית משקיעה את זמנה ואת האנרגיה שלה בהסברה ברחבי העולם. "הייתי בארצות הברית, בגרמניה, באנגליה, ביפן, בסרביה ובשוויץ", היא מספרת, "אני נפגשת עם קהילות יהודיות ועם פוליטיקאים מקומיים, שם הם נותנים כבוד לשיח ומקשיבים. גרמניה, למשל, מתייחסת בכובד ראש לנושא החטופים".

ובינתיים מה קורה כאן אצלנו? יצא לך להיפגש עם נתניהו, עם עם רעייתו?
"כאן מקבלי ההחלטות מקשיבים רק לפרקים. לפעמים קשה להם לשמוע. יש שמקשיבים יותר ויש שפחות, יש מי שלא רצו לפגוש אותי – ואני לא אומר שמות. הבעיה היא שיש פער בין הקשבה ליישום קונקרטי בפועל. עם שרה (נתניהו, דב"א) יצא לי לדבר בחטף. אני חושבת שיש רצון להחזיר את החטופים ומבינים את החשיבות. הבעיה היא בסדר העדיפויות של הממשלה. יש רצון גדול לנרמל את השבעה באוקטובר ולהפוך את החטופים למשהו אחר".

בסוף, את סומכת על נתניהו?
"הוא ראש הממשלה שלנו כרגע, ואני צריכה שיעשה מה שצריך ויחזיר את אלוני והחטופים – אבל מה שקרה בשבעה באוקטובר גרם לי לא לסמוך על אף אחד. אני מנסה שלא להסתכל על מה שקרה ולמה. זה לא יעזור, אז אני בוחרת היום להסתכל רק קדימה, על העתיד. הפעילות שלי היא למען חברה טובה ומאוחדת יותר, בתקווה לייצר ריפוי מתוך האסון".