עידן עמדי הוא רק סימפטום למשהו מטריד ומסוכן בהרבה

אני אתחיל במובן מאליו. כבודו של עידן עמדי במקומו מונח. כל גבר ואישה שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה וכדי להציל אחרים – גורמים לי להשתחוות בפניהם בענק, ואם הם יתנו לי להתקרב עוד יותר – אז הם יזכו לקבל ממני גם חיבוק גדול ומביך. הם עבדו קשה למען המדינה ומגיע להם.

חבורת ה"אנחנו חיים בתקופה של נס" ונספחיהם קפצו על ההזדמנות לצאת על אמנים ישראלים ותיקים, כאילו הם אלה שדחפו מזוודות של דולרים לחמאס והכניסו אותנו למלחמה של שנתיים בלי לדעת איך לצאת ממנה

 

למי שחיה על מאדים ביממה האחרונה, אספר שעידן עמדי יצא נגד אמנים שחתמו על עצומה לעצירת המלחמה בעזה עם מילים מרנינות כמו "חבורה של פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים. אפסים נמאסתם". בהמשך הוא מחק את המילה "אפסים". הו תודה.

>> אחותו של החטוף אביתר דוד מזועזעת ממצבו: "כל העולם חייב לראות"

בחיפוש קצר ברשתות ניתן לראות כיוון מובהק למי שגיבה אותו – חבורת ה"אנחנו חיים בתקופה של נס" ונספחיהם שמתפרנסים בזכות שלטון "ימין על מלא": ערוץ 7, אלמוג כהן, איתמר בן גביר, יוסף חדד, עמית סגל, כנרת בראשי, מני אסייג ועוד הרבה שקפצו על ההזדמנות לצאת על אמנים ישראלים ותיקים, כאילו הם אלה שדחפו מזוודות של דולרים לחמאס והכניסו אותנו למלחמה של שנתיים בלי לדעת איך לצאת ממנה.

עם או בלי לשים לב, עמדי השתמש בתיאוריה ש"חלחלה" אט אט למוחו – השמאלנים הפריבילגיים האלה. הכל הם מקבלים על מגש. לא נלחמו. לא יצאו מהמזגן. ישראל הראשונה אל מול ישראל הלוחמת. זו יכולה הייתה להיות תיאוריה נכונה, אם לא היו עומדים בצד של האמנים הללו אנשים שכבר היו יום-יומיים בקרב ויודעים על מה הם מדברים. אולי טיפה יותר מאיתמר בן גביר, שהידע שלו בנשק מסתכם ב-1,146 רישיונות נשק שלפי חשדות המשטרה (או מה שנותר ממנה) – חילק מחוץ לחוק. שלל ראשי מערכת הביטחון לדורותיה, שרחמנא ליצלן, אפילו להם נתנו רישיון חוקי לנשק – לא מפסיקים לצאת אל מול המלחמה הבלתי פוסקת ולדרוש את סיומה: נדב ארגמן, תמיר פרדו, יורם כהן, בוגי יעלון, דני יתום ורשימה ארוכה של ראשי שב"כ, מוסד ורמטכ"לים, שכבר יודעים שאי אפשר להשמיד רעיון ושאתה כנראה תצליח להרוג עוד חמאסניק, אבל לא תחזיר כבר את החיילים שאבדו בקרב.

אי אפשר שלא להרגיש שהמדינה חצויה לשניים. אלה שמצליחים להסתכל למציאות (ולמשפחות החטופים) בעיניים, ואלה שמעדיפים להדוף כל ביקורת, כל היגיון, וכל קול שלא בא להם טוב בעין ולקרוא להם "אפסים".

העולם מדבר על הרעב בעזה? זה לא משנה, הם היו אנטישמיים מלכתחילה. יש קולות להפסקת המלחמה כדי לא לאבד עוד חיי אדם? אתם שונאים את המדינה ומחלישים את הצבא. חיילים מסרבים להיכנס לעזה בלי מיגון ראוי? כנסו לכלא. חלק לא מבוטל מהאנשים שחיים במדינה הזו, פשוט עסוק בדבר אחד: תירוצים, התעלמות והתחמקות מאשמה, כשבראשם עומדים כמובן חברי הממשלה שלנו.

מתחולל כאן קרב של אנשי ה"לעד נחיה על חרבנו" אל מול "מספיק עם המוות", אבל אין לנו איך לברוח מהדבר הזה מלבד הסכם מדיני. לחיות על החרבות שלנו לא יוביל אותנו לשום מקום מלבד חרקירי

 

מיקי זוהר אמר על האמנים שחתמו שהם "מביישים ומשפילים ציבור עצום של משרתי המילואים, של הלוחמים והלוחמות שלנו", בהתעלמות קטנה מהעובדה שהאמנים האלה מנסים דווקא להציל את משרתי המילואים והחיילים שקורסים ואף מתאבדים כי הממשלה שלו לא מגייסת להם עזרה מהחרדים. זה שמחה רוטמן שאמר הבוקר ש"זו טעות קשה לצפות בסרטוני החטופים" – אמירה כל כך מכעיסה, כשהיא באה כנגד רבבות אזרחים "רגילים", שלא נמצאים בשלטון, אך מקדישים ימים כלילות בשביל להגיע להפגנות – רק כדי לומר למשפחות החטופים המתייסרות: "אנחנו אתכם, אתם לא לבד".

מתחולל כאן קרב של אנשי ה"לעד נחיה על חרבנו" אל מול "מספיק עם המוות", כשהרעיון השני לא כולל בתוכו את הרעיון המשיחי והבלתי מציאותי של הקמת "סביוני עזה" וטרנספר למדינה אחרת או לעולם הבא של 2 מיליון תושבי עזה. 2 מיליון.

נותר רק לקוות שקולות ההיגיון יצליחו לגבור על קולות השנאה והקרב (או לפחות שטראמפ יחליט בשבילנו), כי אין לנו איך לברוח מהדבר הזה מלבד הסכם מדיני. לחיות על החרבות שלנו לא יוביל אותנו לשום מקום מלבד חרקירי.