הוליווד אולי פספסה אותה, אבל אביגיל הררי לא מוותרת

אביגיל הררי (36), שחקנית, משחקת במקביל בארבע הצגות בתיאטרון הקאמרי, כולל תפקיד ראשי בהצגה החדשה "הנפש הטובה מסצ'ואן" שתעלה ב-5 בספטמבר. רווקה, מתגוררת בתל אביב

>> חצופה, מוכשרת ומאוד אחרת: מה הסיפור של יערה שאוליאן?

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"בגדול, לא יודעים עליי הרבה בגלל המאמץ שלי להישאר בצללים. האנונימיות נותנת לי אשליה של ביטחון, אבל משהו שממש לא יודעים עליי זה שיש לי איכויות נדירות של ניבוי. לרוע המזל, אני לא מזהה שום דבר לגבי עצמי או לגבי תהליכים גדולים כמו של מדינה, אבל אני הרבה פעמים יודעת מה יקרה לאנשים אחרים זמן קצר לפני שזה קורה – אז אם אתן צריכות איזו הכוונה, דברו איתי".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"וואי, ממש שאלה מועדת לפורענות, כי מה לא? בערך כל פוש מטומטם שאני מקבלת לטלפון גורם לי להגיד 'די, אי אפשר יותר'. למשל, ה'בדיחה' האחרונה של יריב לוין, שהחליף את המפתחות ללשכת היועמ"שית".

מה הקללה האהובה עלייך?
"תלוי. ברמה היומיומית זה בוודאות 'כושילדודה שלי', זה יכול להתקצר גם ל-'כושילדודה'. בכביש אני חובבת גדולה של 'אפס', כי באמת לא חסרים כאלה".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"וואי, ממש הבוקר. אני בוכה כל הזמן בתקופה האחרונה. אפשר לומר שכל מחשבה וכל הערה של מישהו היא טריגר. בתרגול המדיטציה האחרון שעשיתי אמרו לשלוח אהבה לאנשים שצריכים אהבה, וחשבתי על זה שכולנו צריכים – החטופים, המשפחות שלהם, כל אזרח כאן".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"שיחקתי ב'אותלו', מחזה של איזה dude אחד ששמו שייקספיר. במהלך ההצגה חונקים אותי (ספויילר), ואז יש סצנה שלמה בה אני נמצאת על במה קטנה שמדמה מיטה. המיטה עומדת במאונך, ככה שאני משחקת גופה שכובה במיטתה – כלומר לא יכולה לזוז ולנשום יותר עד סוף ההצגה. במהלך המאבק עם עמוס תמם האגדי, נקרעה לי הכותונת, וכשהוא אסף את הגופה שלי מהנהר והניח על המיטה – הכתפייה הקרועה נשמטה ושד אחד הציץ. לא יכולתי כמובן לסדר את עצמי, להסתובב או לצאת החוצה, כי כאמור הייתי גופה".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"שהדברים פשוט ימשיכו וישארו תקועים בלי אפשרות לתקן. שהטוב לא יתגלגל".

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"בסוף הכל חולף, כמו ששר עומר אדם. סתם. אבל אני מזכירה לעצמי שהזמן הוא לא אויב שלי, ושאני עוד אספיק ואממש את מה שאני רוצה. מי שרוצה – מגשים. גם אם באיחור אופנתי. יש אנשים שלוקחים את הדרך הארוכה הביתה. אולי הם רואים יותר נוף".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"התשובה הקלה היא אחותי, נעמי הררי, שהיא השחקנית הכי וואו שיש. אנחנו גם הכי דומות, אבל זה קינקי מדי. כנראה שזו תהיה שחקנית עצובה וצרפתייה. בדקתי גם עם ChatGPT והוא הציע את נטע ריסקין ורוני דלומי. האמת שאני מסכימה ומזדהה, וגם מוחמאת".

מי בעינייך הגבר או האישה הכי לוהט/ת על הפלנטה?
"אני ילדת ניינטיז אז גדלתי על ניק קרטר, להקות בנים וזה, וג׳סטין ביבר הוא הגו-טו שלי. הוא כזה מוכשר, ויש לו את הידיים הכי יפות בעולם. אני לא מתביישת. טוב, אני קצת מתביישת. וסקרלט ג׳והנסון. היא פשוט הכי שווה בעולם. גם שחקנית על, וגם נראית אישה רגועה ומהממת".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"וואו. כל כך הרבה… אוף. הייתי שמחה לשנות את כל הדיפולט שלי כשאני מתקשרת עם הסביבה. אני חסרת סבלנות, אני מלאה בבוז וביקורת, ואני בערך שונאת את כולם חוץ מילדים וכלבים. קשה לי עם הסביבה, אבל אין דבר שאני מתגעגעת אליו יותר מאנשים. אשמח לסמוך עליהם. אני חושבת שהדבר שהכי חשוב לי זה אמון, הייתי שמחה לשנות את זה".

על מה יש לך רגשות אשם?
"שאני לא מספיק בכיכר החטופים, שאני לא מספיק עובדת על לשפר את עצמי, שאני אחות לא מספיק טובה ודודה לא מספיק טובה".

מה חסר לך בחיים?
"צחוקים. ומלא".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"בגיל 27 עשיתי סרט קצר נפלא של במאית ויוצרת מדהימה בשם מיקי גסנר. הסרט נקרא 'אחותך'. מתישהו בדרך הוא הופיע בפסטיבל טרייבקה, ואז היה רצון להפוך אותו לסרט באורך מלא. הרצון היה של מפיק הוליוודי ענק, שיצר סדרות כמו 'כתום זה השחור החדש' ו'האישה הטובה'. כל הדבר הזה נפל על חוסר הסכמה בדברים מסוימים ובעיות בלוח הזמנים. אני כל הזמן תוהה מה היה קורה אם… אולי הייתה יכולה להיות לי קריירה בהוליווד".

על איזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"בשנת 2013 עוד הייתי תלמידת שנה שלישית בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. רפי ניב, שגם היה מורה שלי, ביים את 'היידי בת ההרים'. אני שיחקתי את היידי, ילדה שמעבירים אותה לסבא שלה בהרים כי הדודה שלה מנסה למכור אותה. סבתי הפולנייה ששרדה את השואה איבדה את ההורים שלה עוד לפני המלחמה. היא הייתה ילדה אבודה שבני המשפחה שלה רצו למכור אותה כדי לשרוד. אני לא סגורה עד הסוף על הסיפור, אני לא רוצה לטעות או להטעות, אבל הרגע הכי מרגש הוא שסבתא שלי ראתה אותי משחקת את היידי. זאת ההצגה שלי שהיא הכי אהבה, והרגשתי שזה איזשהו מכתב אהבה שאני כותבת לה. רציתי מאוד שתדע שהיא אהובה".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"כמובן שלאחותי נעמי הררי. היא עילוי בכל תחום, אבל התפקיד האחרון שלה – בסרט הקטן של יפתח סמוכה 'זיכרון אשר דוהה' – פרט לי על הלב ומילא לי את הנשמה. היא שחקנית כל כך טובה ומיוחדת, ותמיד מדהים אותי שעם כמה שאני מכירה אותה – אני עדיין מגלה צדדים וצללים שלא היה לי מושג לגביהם. היא עמוקה ונהדרת. אני רוצה גם להרים לאחותי השנייה, איה, שהיא באמת הלב, המח והכח העצום של המשפחה, שלנו אבל זה למדור אחר, כי היא לא מהתחום. שתיהן הלב שלי".