המסיבה נגמרה, חזרה למציאות: הבוקר שאחרי האירוויזיון
למי אכפת מהזיופים של מדונה? העיקר שזכינו להרגיש לרגע איך זה לחיות במדינה שפויה. ספי קרופסקי מתגעגע לתחושה הזו כבר עכשיו
ראשון בצוהריים. בחדשות מדווחים על פועלים שנהרגו באתר בנייה ביבנה. עד לפני רגע היה לנו הכל וכעת אין כלום. נתב"ג יהיה עמוס היום בזמן ששלל המשלחות ואחרוני התיירים יעשו את דרכם בחזרה למקום מוצאם. זה מה שקורה כשהמסיבה נגמרת, זה מה שתמיד קרה, אלא שבמצב הנוכחי זה כואב פי אלף.
קשה להיגרר שוב לקלישאה הזו, אבל יש מעט צורך בכך – נראינו נורמליים לדקה. זו האמת. מדינת ישראל שבעצם היתה מדינת תל אביב אירחה שבוע נוצץ של אירוויזיון. משל לא היתה הסלמה בדרום ומערכת בחירות מטונפת, חגגנו פה כל השבוע וניסינו, ממש ניסינו, לשכוח מכל הצרות האחרות. ימי פומפיי האחרונים, גרסת הלבנט. אבל איזו גרסה יפה זו הייתה, בוהקת וקסומה וכל מה שרק חלמנו שתהיה.
והיתה גם תחרות. והיה גם סיקור נרחב. והיה גם שידור עם מצלמות בכל מקום וטייכר וזרחוביץ' שניסו לעשות גרהאם נורטון, כלומר – ליווי של התחרות עם הערות והארות משעשעות. לצערי פחות עבד להם, אבל זה יפה שחשבו על עצם הרעיון. מאוד יפה. זה מה שהתחרות הזו אמורה להיות – קברט יבשתי, שלא נאמר קרקס של חוסר מודעות עצמית, של אסקפיזם קיצוני ושל דברים יפים. הצלחנו בזה מאוד – גם בגלל שקל אצלנו לרצות לברוח מהמציאות, וגם כי כשמשהו נורמלי שכזה נוחת אצלנו – חשוב לנו פי כמה להראות שאנחנו יכולים.
ומתברר שאנחנו יכולים, ואולי זה הדבר הכואב מכל, בשלב זה כשכולם מתעוררים בחזרה למציאות הכה סטנדרטית של חיי היומיום, לידיעות על מגעים להרכבת ממשלה ועל רכבת שלא עובדת ועל פועלים שנהרגו. ורבים יתהו בינם לבין עצמם אם לא ניתן היה לעשות אחרת, לשנות דברים ולהפוך לאחת מהמדינות האלו שקיום תחרות שכזו אינו סיפור גדול, סתם עניין כזה שבשגרה; שתייר שמסתובב בטיילת הוא לא תופעה מוזרה אלא פשוט, ובכן, תייר שמסתובב בטיילת. נגיד, כמו הולנד שזכתה אתמול בתחרות לאחר יותר מ-40 שנה, וזה נחמד והכל – אבל נראה לי שכבר יסתדרו שם. אני די בטוח.
הכיסאות יפורקו בקרוב מהאולם בגני התערוכה שקיבל את השם הבינלאומי "אקספו", מלאי של תעודות כניסה ייזרקו לפחי הזבל מחוץ למתחם ועובדי הניקיון יעבדו מסביב לשעון על מנת לנקות את כל הלכלוך שנצבר. מה שעצוב הוא שהם ינקו כל שריד של מה שהיה טוב ונורמלי ושפוי בשבוע הזה, את המסיבות שלא נגמרו ואת ההופעות המוצלחות והביקורות המהללות ואת השיחות בשפות בינלאומיות. כל אלה יהפכו בקרוב לזיכרון עמום תלוי תיעוד ברשתות החברתיות. לסטורי שנמחק, לתמונה שצולמה וכעת נמצאת בשיפולי האלבום. כזה.
ואולי ניתן וראוי וצריך לעשות אחרת. לקחת את השבוע הבלתי נגמר הזה שזה עתה נגמר, ולנצל את הדכדוך הפוסט-אירוויזיוני כדי לגרום לכך שלא תהיה זו חגיגה חד פעמית. שנשוב לחגוג באופן כזה ובצורה כזו ממש בזמן הקרוב, ולא בגלל שתגיע לה עוד נטע על מטוס מהודר ותנחית את כל הטוב הזה עלינו. אולי ניתן לעשות את כל הדברים האלה ללא נטע ואילנית ודנה אינטרנשיונל ומופע מרהיב, באמת שמרהיב, ששולם עליו כל כך הרבה כסף על מנת שנראה כמה טוב פה. כמה יפה. כמה המדינה הזו מסתירה את כל מה שטוב בה, עד שמגיע אירוויזיון. והוא מגיע פעם בכמה עשרות שנים. ואני אוהב אותו מאוד, אבל אולי כדאי שלא להסתמך עליו?
