"היו צפויים לי חיים אומללים": סיון שהב נמלטה מאיראן. זה מה שהיא מספרת

סיון שהב (60) לא רוצה אפילו לדמיין איך היו נראים חייה אילו נשארה בטהראן – העיר שבה נולדה, גדלה ואף נישאה.

>> טהראן זה כאן? ההדתה מתפשטת – והנשים בישראל משלמות את המחיר 

"מדובר בשלטון שאין לו שום ערך לחיי אדם, והיו צפויים לי חיים אומללים מאוד, בלי תחושת ביטחון", היא אומרת. "אבל צריך לעשות הפרדה: רוב העם האיראני מורכב מאנשים טובים, ורבים מהם דווקא בעד ישראל. רק לאחרונה ראיתי הפגנה גדולה בלונדון של איראנים בעד ישראל. מאוד קשה לי לשמוע כאן בארץ שישראלים שונאים איראנים, ושאין הפגנות בעד העם שסובל מדיכוי. הלוואי שעם ישראל היה נותן גב לעם האיראני. אני חושבת שגם אנחנו בישראל היינו מרוויחים מזה אהדה עולמית – ואולי אפילו פחות אנטישמיות".

חיסולו של חמינאי נותן לך תקווה?
"‏המשטר הנוכחי הרג כבר עשרות אלפי מפגינים. לכן קשה לי להגיד אם ההתקוממות באמת תגדל אחרי חיסול חמינאי. נכון שהוא סמל לשלטון הרוע, אבל בסוף הוא אדם אחד. כל עוד המשטר עצמו לא יתמוטט, אני לא אקפוץ משמחה – כי העם האיראני ימשיך לחיות בסבל".

היא נולדה בשם פריבה ללזרי ועלתה לישראל בגיל 24. כיום היא משמשת יו"ר עמותת המשכן לתרבות איראן בישראל. היא שומרת על קשר קרוב עם הקיסרית הגולה פארה דיבה, אלמנתו של השאה האחרון של איראן, מוחמד רזא שאה פהלווי. הקיסרית מתגוררת כיום בפריז, ושהב היא אורחת קבועה בביתה. השתיים הכירו דרך בנה הבכור, יורש העצר הגולה, הנסיך רזא כורש עלי פהלווי.

"הוא למד בארצות הברית בזמן שהתרחשה המהפכה האיסלאמית ב־1979, שבמהלכה אביו הודח מהשלטון. שנה אחר כך הוא מת בגלות ונקבר במצרים. הנסיך היה אז בן 18. מאז הוא לא חזר לאיראן, אבל עדיין חולם לחזור לשם. אולי עכשיו זה קרוב מתמיד", היא אומרת. "בוושינגטון הוא הכיר אישה איראנית בשם יסמין, ויש להם שלוש בנות. אחת מהן נישאה לפני כמה חודשים לצעיר יהודי".

אחיו, הנסיך עלי רזא פהלווי, שהתגורר בבוסטון, סבל מדיכאון והתאבד בשנת 2011 בגיל 44.

איך הגעת אל יורש העצר?
"כבר עשר שנים, לסירוגין, אני נוסעת לארצות הברית למפגשים של גולים איראנים שחיים במערב. אלה אנשים בעמדות בכירות, חלקם פרופסורים, וכולם מאוד מעורבים במה שקורה באיראן. מי שמוביל את הקבוצה הוא יורש העצר. במפגשים האלה מדברים על עתידה של איראן, בונים תוכניות להחזרתו לשלטון ומנסים, כל אחד בדרכו, להשפיע ולהחזיר עטרה ליושנה".

"היחס לנשים באיראן הוא נורא – הן מושפלות ונפגעות, אבל לנשים מדוכאות אין מה להפסיד, והן מתחילות להרים ראש. אני מאמינה חד־משמעית שבבוא היום תקום באיראן מנהיגה אישה"

 

ומתי פגשת בפעם אחרונה את הקיסרית?
"הייתי אצלה לפני שנה. הקיסרית בת 85, צלולה וחדה להפליא, ומרתק לדבר איתה. היא גרה בפריז בדירת פאר ליד נהר הסן וחיה ברווחה גדולה. יש לה צוות משרתים, וכשאני מגיעה היא שולחת את הנהג שלה לאסוף אותי משדה התעופה. הקשר בינינו מצוין. בעזרתה הצלחתי להבריח מאיראן את הגלימה שלה ולהביא אותה לישראל. היא הוצגה כאן במוזיאון לתולדות האיסלאם בירושלים, ועכשיו היא בביתי".

"ביקשתי ממנה להקים פסל שלה עוד בחייה", מוסיפה שהב, "היא התרגשה והסכימה. ביום כורש הגדול, מלך פרס מהעת העתיקה, הסרתי את הלוט מעל הפסל. בפגישה האחרונה שלנו אמרתי לה: את מוכרת בכל העולם וזוכה לאהדה עצומה – את חייבת לפעול כדי להשיב את השלטון ולהוביל את הבן שלך אל כס המלכות".

את מאמינה בה?
"אני בטוחה שבגלל הדיכוי של הנשים באיראן, המהפכה תגיע דווקא מהן. היחס לנשים שם נורא – הן מושפלות ונפגעות, אבל לנשים מדוכאות כבר אין מה להפסיד, והן מתחילות להרים ראש. אני מאמינה חד־משמעית שבבוא היום תקום באיראן מנהיגה אישה".

את מכירה באופן אישי מפגינות איראניות שנהרגו?
"כן. אחות של חברה טובה שלי, רווקה בשנות השלושים לחייה. צריך להבין את הצעירות האלה – הן אוהבות את המדינה שלהן ורוצות לחיות בשקט, בלי שלטון האייתוללות. הן לא רוצות שמישהו יעשה את העבודה במקומן, והן מוכנות להסתכן בשביל זה. יש היום קבוצות גדולות של משכילים ומשכילות ששוברים מוסכמות. פעם הם היו מיעוט, אבל דור ה-Z האיראני כבר לא מוכן לחיות חיים של כניעה, ולכן צעירים וצעירות יוצאים להפגין. עצוב ומדכא לראות איך המשטר טובח בהם. זה חייב להשתנות, וכמה שיותר מהר".

כשאסור לגעת אפילו בגבות

שהב היא אישה משכילה ורבת תחומים. באיראן השלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה; בישראל למדה חינוך מיוחד ולמדה ארבע שנים במכון אדלר. בנוסף למדה עיצוב פנים ושרטוט אדריכלי, והיא גם משמשת קואוצ'רית בהתנדבות.

היא נשואה, אם לשניים וסבתא לשלושה נכדים. בן זוגה, עזרא, הוא הבעלים של חברת בת של רב־בריח; בנה איש עסקים, ובתה אחות ראשית במחלקת טיפול נמרץ לב בבית החולים וולפסון. היא מתגוררת בחולון, ובבחירות האחרונות אף הייתה מועמדת למועצת העיר.

בואי נחזור לשנים שלך באיראן.
"נולדתי בטהראן למשפחה אמידה. אבי היה איש נדל"ן עם הרבה נכסים. אנחנו שישה אחים ואחיות. בילדות למדנו תורה וגם עברית, והיום כולנו גרים בישראל. במבט לאחור ברור לי שגדלנו בתוך סוג של דיכוי, אבל אז לא הכרתי משהו אחר. למרות זאת, לא הייתי כמו כולן. הייתי מתחכמת, יצאתי עם בנים והיה לי כסף – בניגוד לחברות שלי. יום אחד אפילו תפסו אותי בבית הספר אחרי שנגעתי בגבות שלי; גם את זה אסרו עלינו".

את עזרא, בן זוגה, הכירה כשהייתה בת 16. "בין היהודים באיראן היה מקובל להתחתן מהר, כדי שלא תהיה חלילה התבוללות", היא מספרת. "בגיל 17 כבר התחתנתי, ועוד לפני גיל 18 הייתי אימא".

"אנחנו בידיים של הבעלים שלנו. היינו צריכות לבקש מהם כסף, אפילו בשביל לקנות אוכל הביתה. אותי זה חירפן. גברים יכלו לבגוד בנשים שלהם, אבל אישה נשואה שתבגוד? לעולם לא יסלחו לה. כי גבר הוא גבר – ומותר לו הכל"

 

"אחרי החתונה הבנתי בצורה הכי ברורה עד כמה אני ונשים כמוני נטולות זכויות – אנחנו בידיים של הבעלים שלנו. הגברים שלטו בנו גם כלכלית; היינו צריכות לבקש מהם כסף, אפילו בשביל לקנות אוכל הביתה. אותי זה חירפן. גברים יכלו לבגוד בנשים שלהם, אבל אישה נשואה שתבגוד? לעולם לא יסלחו לה. כי גבר הוא גבר – ומותר לו הכל".

איך הזוגיות שלכם נראתה?
"הייתי מרדנית בדרכי. הייתה תקופה שרציתי לעזוב את בעלי בשביל החופש שלי. אבל עם השנים למדתי לחיות עם השמרנות שלו, והוא למד לקבל את הפתיחות שלי – כולל זה שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. מה שבטוח הוא שמאישה קטנה הפכתי לאישה גדולה. היו לי חברות שבחרו לא להתחתן, כי הן רצו שתהיה להן שליטה על חייהן. חלקן לא יהודיות. הן עזבו לאירופה או לארצות הברית, למדו שם – חלקן נישאו שם, אחרות נשארו רווקות. יש לי איתן קשר, אבל אני לא חושפת אותן, כי אני לא יכולה לסכן אותן".

מה גרם לכם לעלות לישראל?
"הייתי עם תינוק, והמצב באיראן הלך והקצין. המדינה התאסלמה מאוד, וכל הזמן שללו מאיתנו עוד ועוד זכויות. הבנו שאין לנו יותר מקום שם. גרנו בסביבה טובה ולבעלי הייתה חנות, אבל ככל שעבר הזמן החיים התחילו להיסגר עלינו. השארנו שם הרבה רכוש. חלק הצלחנו למכור וקנינו במקומו זהב. כשעזבנו כבר הייתי בסוף ההיריון השני שלי. בדרך, בפקיסטן, שדדו אותנו באיומים וגזלו מאיתנו את כל הזהב בתמורה לשחרור שלנו. זמן קצר אחרי שהגענו לישראל ילדתי כאן את הבת שלי".

איך נראה תהליך ההתאקלמות שלכם?
"בהתחלה ניסינו להשתלב כאן בתחום המסחר, וזה לא כל כך הצליח. אבל לאט־לאט נכנסנו למעגל העבודה והסתדרנו. לימדתי עולים איראנים מחשבים, ובעיקר למדתי בעצמי. לפני כמה שנים פתחתי קבוצת פייסבוק, והיא צברה תאוצה – לא רק בארץ אלא גם בעולם. כך הבנתי עד כמה חשוב גם ליהודים וגם למוסלמים איראנים לשמר את התרבות העשירה שממנה באנו".

במסגרת פעילותה לשימור התרבות האיראנית היא מספרת: "אחרי שפארה דיבה וחברים סייעו לי להבריח מאיראן את הגלימה המקורית שלה, לפני ארבע שנים הצלחתי להבריח משם גם שישה פסלים של אמן איראני, שהנציח אנשי רוח ותרבות מהעולם האיראני. מדובר בפסלי ענק מפיברגלס. זה היה מבצע מורכב שהצליח בעזרת כמה אנשים טובים, והם הוצגו במכון הטכנולוגי בחולון".

"לפני שנה, בביקור אצל הקיסרית, היא העניקה לי ספר שכתבה", מספרת שהב לסיום. "היא הוסיפה הקדשה אישית וכתבה: 'אני מקווה שהאור יגבר על החושך ואיראן תשתחרר'. הלוואי שהיא צודקת – ושזה יקרה בקרוב".