נכון שכולנו באופוריה בבוקר שאחרי הזכייה של נועם בתן במקום השני באירוויזיון בווינה? מור בירן מורג מצטערת להרוס לכן את החגיגה, אבל לצד ההתרגשות - יש משהו שצריך לדבר עליו. ואיך זה קשור לגלידריית המריבה ברחובות?
שני דברים קרו בסוף השבוע. הראשון והידוע יותר, הודות לגב חזק, מקצועי ואיתן שעומד מול כל ה"בוזים" שבעולם (ואני כמובן מתכוונת ל"טדי הפקות" ולתאגיד השידור, חלילה לא למשרד התרבות הישראלי) –נועם בתןהגיע עם "מישל" למקום השני והבלתי נתפס באירוויזיון, כשיותר מחצי מהעולם שונא אותנו ונגדנו (מה שאומר שהגיע לו לזכות במקום ראשון, וואו, מה-זה ראשון).
>> יורשת המיליארדרים: כולם מדברים על מנחת האירוויזיון בווינה
הדבר השני שקרה בסוף השבוע, אמנם פחות מתוקשר אך הרבה יותר מפר שלוות נפש – גלידריית "אוטלו" ברחובות קיבלה קנס על היותה פתוחה בסופ"ש, וקיבלה גיבוי מהציבור בדמות תורים ארוכים של אנשים שבאו לאכול גלידה, אולי בפעם הראשונה בחייהם, בלי ייסורי מצפון. הגיבוי הציבורי הזה לא פחות מעורר גאווה מההישג שלנו באירוויזיון. אתן תוהות מה הקשר בין הדברים? אוהו.
למשך יממה נדמה שהכל אוטופי. המדינה החזקה והמתקדמת שאנחנו שואפים להיות מגיעה למקום השני בתחרות שאין בה חוקים והכל בה שוויוני בקטע מופרך מדי: מטאל, רוק, זומבים, בלדות, רקדניות חשופות, גברים עם שפם, נמרים רוקדים, קהילת הלהט"ב ומי ומה שלא תרצו. אבל הפואנטה היא – שאם לא נילחם עבור זה, יש סיכוי אמיתי לסכנת הכחדה לליברליות, מה שאומר שבקרוב כבר לא נמצא את השוויון המיוחל הזה בישראל.
לא אני המצאתי את הביטוי "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". השימוש המקורי נועד כדי להוציא את שד הגזענות מהבקבוק ולהרעיל את הציבור אחד נגד השני, אבל תרשו לי רגע להשתמש בו כדי לתאר שתי מציאויות אפשריות בהחלט במדינה שלנו:
האחת, ישראל שאפשר להיות בה הכל: זמרת שלא תמיד הייתה אישה; אישה שמותר לה ללמד גברים באקדמיה; בעלת עסק שיכולה לפתוח בשבת; נשואה שמותר לה להתגרש איך שבא לה בלי לעבור חוויה משפילה; זוגות חד-מיניים שבא להם להצהיר על אהבתם מתחת לחופה; אנשים שמותר להם לאכול מה שהם רוצים בבית החולים, גם אם אנחנו חוגגים את זה ששחררו אותנו מהעבדות במצרים; ואפרופו עבדות – משפחות שיכולות לבלות בשבת, היום החופשי היחיד שיש להן, במדינה שמכריחה אותנו לעבוד כמעט 24/7 סביב השעון (גם בזמן שגרה וגם בעתות מלחמה). המדינה שאני מתארת פה נשמעת בסך הכל מדינה סבירה שעוד איכשהו אפשר לחיות בה, למרות שהכל פה קשה. כל כך קשה.
ישראל הראשונה והשנייה נחלקות בראיית העולם שלהן, והכי מזעזע – ככה נראה הסטטוס קוו. ומישל של נועם בתן? לצערנו, אולי גם היא בסוף תבחר לעשות רילוקיישן
אם זו גם נשמעת לכן מציאות סבירה בהחלט, ומן הסתם טריוויאלית, אז סליחה שבאתי לבאס. כי למרות שאנחנו בישראל של 2026, יש עדיין כוחות לא מעטים ולא חלשים שפועלים נגדנו.
ואתן יודעות מה, בואו לא נקרא לזה כפייה דתית, כי המונח כבר איבד ממשמעותו. בואו נקרא לזה "כפייה צדיקית". שלל אנשים שבטוחים שהם מתת האל לאנושות, שגם בטוחים שמגיע להם להחליט עבורנו איך לחיות. למה? בגדול, כי הם שמו על עצמם כמה סממנים דתיים, ומבחינתם הם נעלים מאיתנו ואנשים יותר טובים. ואם להיות כנה, מבחינתי הסממן היחיד שאני מוכנה לשים על עצמי כרגע כדי לצאת צדיקה ולהיות אדם מתורבת, זה חזייה. זהו, עד כאן. אני גם ככה כבר סובלת וחם לי.
הלך הרוח ה"צדיקי" לכאורה מחלחל מהממשלה לרשויות המקומיות. וואו, הפתעה. והנה פקחים דופקים דו"חות לגלידריה ולבית הקפה הסמוך. סיפור קצר: גם ביבנה, אליה עברנו בן זוגי ואני לפני 11 שנה, נפתח סניף של גלידה גולדה, שקיבל דו"חות מטעמים זהים. בתגובה, הציבור החילוני התייצב בתורים ארוכים בשבתות, והפלא ופלא, העניין טופל איכשהו. אגב, אם הייתי יודעת שאלו יהיו המחירים שלהם עשור אחרי, אולי הייתי חושבת על זה שנית. סתם. לא באמת. אבל תרגיעו, זו גלידה, לא סברובסקי אוריאו. המסקנה: לציבור יש משמעות. לציבור החילוני יש משמעות.
למרבה האבסורד, הממשלה שמאפשרת את הכפייה האימתנית הזאת, היא ברובה חילונית. הם מטיילים בשבת (על חשבוננו), אוכלים שרימפסים בהיחבא ומתכתבים בשבת למרות הכיפה על ראשם – כפי שעולה מתחקירים וכתבות שפורסמו לאורך התקופה.
במיקרו, זו גלידה. יאללה, שטויות, גלידה. אבל במאקרו, אנחנו מדברות על הסמכויות הנוספות שניתנות לרבנות. זה מתחיל בגלידריה מתחת לבית, ומגיע לתהליך הגירושים המזעזע שנכפה על נשים לעבור או לעובדה שנשים צריכות להיאבק כדי לקחת חלק בעולם הדת ולהפוך לרבניות (ותודה לבג"ץ על הפסיקה הזו). זה אמור להיות טור ולא ספר, ולכן לא אפרט את כל המקומות שבהם ישראל הראשונה והשנייה נחלקות בראיית העולם שלהן. אבל בשורה התחתונה, הכי מזעזע – ככה נראה הסטטוס קוו. אם לא נילחם כדי לשמור עליו, ואף נערער עליו כדי לשפר את החיים כאן, נמצא את עצמנו הרחק מאחור. ומישל של נועם בתן? לצערנו, אולי גם היא בסוף תבחר לעשות רילוקיישן.