הכדורגלנית נועה סלימהוגיץ' שהוחתמה במילאן: "הייתי מקבלת הערות כמו 'מה את בן?'"
איך הגיבה כשקראו לה 'טומבוי', איך היא מתמודדת עם המרחק מהמשפחה והאם נשאר לה זמן לזוגיות: עם החתימה בקבוצת העל מילאן, הכדורגלנית נועה סלימהוגיץ' בת ה-18 מדברת על הכל
הזיכרון הראשון שלה מהתנסות בספורט הפופולרי בעולם, הוא מילדותה המוקדמת. אבא שלה היה משחק כדורגל עם אחיה, ולה היה ברור מיד שהיא רוצה להצטרף: "אני פשוט באמת לא זוכרת את עצמי בלי זה", אומרת נועה סלימהוגיץ' בת ה-18, קשרית נבחרת ישראל והכדורגלנית הישראלית הראשונה שהוחתמה לאחרונה במילאן, מועדון הפאר האיטלקי. "זה התחיל בלהידחף לאבא ואח שלי, והמשיך עם לבקש מאימא שלי לרשום אותי לחוג כדורגל כמו אחי כי זה מה שאני רוצה לעשות, ומשם הכל היסטוריה. לא יכולתי לעצור ורק רציתי להמשיך ולהיות טובה יותר".
קודם כל, כבוד גדול. איך את מרגישה עם החתימה במילאן?
"תחושה מדהימה. לא מעכלת עדיין את כל הטירוף מסביב, כל כך הרבה אנשים מפרגנים ותומכים, זה לא מובן מאליו. האדרנלין זורם לי בכל הגוף ואני מחכה כבר להראות את מה שאני יודעת לעשות על הדשא".
את הישראלית הראשונה שהגיעה למעמד כזה. האמנת שתשחקי בליגת האלופות של אירופה?
"הכבוד הוא לי שבאמת אני הראשונה, אבל לא זה מה שמרגש אותי, אלא זה שאשכרה הגעתי. אני חלמתי להגיע למעמד כזה מאז שהייתי ילדה בת 7 שמתרוצצת בין חבורה של בנים ומאמינה שהכל אפשרי ושאגיע לאן שאני ארצה כל עוד אעבוד קשה".
"אני לא חושבת שיש שחקנית כדורגל בארץ שלא חוותה אפליה, דחייה או הקנטות. הייתי לפעמים מקבלת הערות כמו 'זה משהו של בנים', 'מה את בן?', 'מה את עושה זה לא בשבילך', 'טומבוי' וכאלה, אבל אף פעם זה לא גרם לי להוריד את הראש"
יש גם פחד לאכזב? את עצמך או את הסביבה?
"אני חושבת שתמיד יש פחד מסוים שכל העיניים עלייך. אבל דווקא במצב שאני נמצאת כרגע אני לא רוצה להתייחס לפחד אלא ההפך, להפוך אותו לדחף. אני מודעת לזה שמצפים ממני ולא רק אחרים, אלא גם אני מעצמי. אבל הגעתי לפה בזכות עצמי, בזכות עבודה קשה, התמדה ונחישות ואם אמשיך עם אותם עקרונות אין סיבה שלא יהיו מרוצים ממני ואני מעצמי".
מתי הבנת שאת טובה בזה במיוחד, מספיק כדי להיות מקצוענית?
"אני לא זוכרת את הרגע שהבנתי שאני טובה בזה, אבל אני חושבת שמידי פעם כשהיו הערות מהסביבה או שאנשים היו מקבלים שוק כשהיו רואים אותי משחקת וזה גרם לי לי להבין שזה שונה, ושונה טוב. הבנתי שאם אמשיך ככה אגיע למקומות גבוהים, אז פשוט המשכתי לעשות את מה שאני אוהבת ועל הדרך, הבונוס בעצם זה שאני טובה בזה, עזר לי להתקדם".
איך היית מתארת את הילדות שלך בנתניה?
"האמת שכל הילדות שלי באמת הייתה כדורגל. עם המשפחה כדורגל, עם החברים כדורגל, בבית ספר כדורגל ואחרי בית ספר כדורגל, בשבילי הכל היה פשוט סביב זה. אני שמחה שהייתה לי את האופציה לעשות מה שאני אוהבת".
לצערנו כדורגל עדיין מזוהה כספורט גברי והכדורגל הנשי בארץ מופלה באופן עקבי לעומת הכדורגל הגברי. את זוכרת שהקניטו אותך על הרקע הזה?
"אני לא חושבת שיש שחקנית כדורגל בארץ שלא חוותה איזה מקרה לא נעים, אפליה, דחייה או הקנטות מצד הסביבה. הייתי לפעמים מקבלת הערות כמו 'זה משהו של בנים', 'מה את בן?', 'מה את עושה זה לא בשבילך', 'טומבוי' וכאלה, אבל אף פעם זה לא גרם לי להוריד את הראש. להפך, אני זוכרת שזה רק הרים לי את המוטיבציה להמשיך הכי חזק שיש ולהראות לאותם אנשים שהם טעו, ואני חושבת שזה מה שעשיתי".
"היה לי שבר מאמץ במפשעות, מה שהוציא אותי מהמגרשים לחצי שנה. היה לי מאוד קשה לא לעשות את מה שאני אוהבת תקופה כזו ארוכה, במיוחד שהרגשתי שהכאב הזה לא יעבור לי"
והיה מי שכן תמך?
"המשפחה שלי, שהיא ללא ספק חלק משמעותי מהדרך שלי. אם זה אימא ואבא שתמכו לאורך כל הדרך ונתנו לי את כל הכלים, התמיכה, העזרה, העידוד וכל מה שאני צריכה כדי להיות יותר טובה ולעשות את מה שאני הכי אוהבת. ואם זה האחים המדהימים שלי – האח הגדול, עדי, שאיתו הכל התחיל, הוא היה משחק איתי והיה הכי סבלני ללמד אותי דברים חדשים וגם לתת לי בראש אם עשיתי טעויות במשחקים כדי שאשתפר. וכמובן, הוא הכי מפרגן בעולם. ואחי הקטן, מתן, שהוא באמת המתנה. הייתי משחקת איתו שעות על גבי שעות בספורטק מתחת לבית. הוא הילד שהכי מבין אותי בעולם, הוא יכול להבין אותי ממבט עיניים, והוא בא לראות משחקים שלי ומעודד אותי שזה הדבר הכי מרגש שיש. המשפחה שלי ללא ספק חלק ממני ואיתי לאורך כל הדרך".
היה רגע שחשבת לפרוש?
"לא היה רגע שחשבתי לפרוש, אבל היה רגע שהיה לי קשה מאוד איתו וזה היה בפציעה הראשונה שלי. היה לי שבר מאמץ במפשעות, מה שהוציא אותי מהמגרשים לחצי שנה. היה לי מאוד קשה לא לעשות את מה שאני אוהבת תקופה כזו ארוכה, במיוחד שהרגשתי שהכאב הזה לא יעבור לי. שיתפתי את אימא שלי בפחד שלי שאני מפחדת שלא אחזור להיות אותו דבר, והיא אמרה לי: 'תאמיני לי את תחזרי כמו גדולה ואפילו יותר טובה', ואני חושבת שזה מה שקרה. לא הורדתי את הראש ורציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד גם עם דברים כאלו ואין משהו שיעצור אותי מלעשות את מה שאני אוהבת".
איך נראה יום בחייה של כדורגלנית בליגה הכי גבוהה באיטליה?
"זה רק אני והכדורגל. אני קמה בבוקר ויש לי אימון בוקר של שעה וחצי שכולו כדורגל. בחלק מהשבוע יש שני אימונים, ואז השני הוא אימון חדר כושר של בין 45 ל-60 דקות. המתחם של האימונים הוא במרחק של 5-7 דקות הליכה מהדירה, ככה שזה מאוד נוח. אני מכינה לעצמי אוכל וכמעט תמיד הולכת לנוח. אם יש לי אימון ערב אני יוצאת שוב לאימון, חוזרת, אוכלת ואז נגמר היום ויש לי קצת זמן לעצמי לפני שאני הולכת לישון".
"לפעמים יש סידורים כמו סופר, כביסות ודברים שילדים בגיל 18 לא עושים – אבל אני חייבת לומר את האמת, זה לא כזה ביג דיל"
איך את מסתדרת מבחינה חברתית? את מבינה איטלקית?
"הבנות פה מדהימות, קיבלו אותי בידיים פתוחות ואני מרגישה שיש לי הרבה אחיות גדולות. איטלקית אני עוד לא מבינה חוץ מכמה מילים בסיסיות שאי אפשר שלא יתקעו לך בראש, אבל בקרוב אתחיל קורס איטלקית ככה שיהיה לי יותר קל להשתלב".
קשה להיות פתאום לגור לבד, רחוק מהמשפחה?
"אני גרה במילאנו בדירה עם עוד 3 שחקניות. לפעמים יש סידורים כמו סופר, כביסות ודברים שילדים בגיל 18 לא עושים – אבל אני חייבת לומר את האמת, זה לא כזה ביג דיל".
>> כך תגדלי ילדים אחראיים ועצמאיים
מה עברת בפועל בין רגע הסיכום עם מילאן שהיה כבר בקיץ ועד החתימה הטרייה?
"היה תהליך ארוך של מסמכים ושיחות זום עם הקבוצה, הסוכנת ואיתי. הבנו שהם מעוניינים בי ומחפשים שחקניות כמוני, ידעתי ישר שזה משהו שהוא מטורף ושאני חייבת ללכת על זה. הגעתי לפה בידיעה שאני הולכת לחתום פה אז לא היה יותר מידי לחץ, אבל עדיין רציתי להוכיח שאני פה כי אני צריכה להיות פה. היו מבדקי כושר ובדיקות רפואיות ולאחר מכן התחלתי להתאמן עם הקבוצה".
מה השאיפות שלך לעתיד?
"ללמוד, להתפתח, להתמיד, להיות נחושה, לא לוותר, לעבוד קשה ולהראות את היכולות שלי. ואני חושבת שאם כל הדברים האלה יקרו, השמיים הם הגבול. ההישג הבא שאני מכוונת אליו הוא ליגת האלופות, לתת משחקים טובים בליגה האיטלקית, להמשיך לדחוף את נבחרת ישראל קדימה ובגדול, להראות מה אני שווה".
לאחרונה, ספורטאיות מפורסמות פרשו בעקבות הנזקים הנפשיים שהספורט התחרותי גורם. את חוששת לבריאותך?
"אני ממש לא חוששת, להפך. אם יש משהו שמשאיר אותי שפויה זה שאני מגיעה למגרש ושוכחת מהכל, לא משנה מה היה באותו יום או מי עיצבן אותי. ברור שלפעמים יש את הלחץ אבל חושבת שהרבה ספורטאים יסכימו איתי שבשביל הרגעים האלה הם שם, אחרת זה לא היה כזה כיף".
"תנו לבת שלכן מה שהיא רוצה או אוהבת, לא משנה אם זה בלט או אם זה כדורגל. בסופו של דבר אתן תהיו הכי מרוצות שהילדות שלכן יהיו עם חיוך"
יש לך זמן לזוגיות, חברים או תחביבים?
"הכדורגל לוקח ממך הרבה דברים, אם זה באמת זמן עם חברים וחברות, לא לעשות מה שכל ילד או ילדה בגיל 18 עושים כיום. אבל אם מנווטים את זה נכון, אפשר למצוא זמן לעיסוקים אחרים. הכדורגל תמיד יהיה מקום ראשון וייקח את רוב הזמן שלי, אבל ללא ספק חשוב לי גם המסביב, כי בסופו של דבר צריך גם לפעמים לשחרר ולעשות דברים אחרים שעושים אותך מאושרת".
>> "הספורט תמיד במקום הראשון, לפני מערכות יחסים ובריאות נפשית"
מה תגידי לקוראות הצעירות שרוצות להיות כדורגלניות?
"המסר שלי לכל השחקניות הצעירות הוא שאם יש משהו שאתן אוהבות, לא משנה מה יגידו או איך יסתכלו עליכן, אל תוותרו. תמשיכו לעבוד קשה, להאמין במי שאתן ולרדוף אחרי החלומות שלכן, אתן בסוף תגיעו לאן שתרצו".
ולאמהות שמתלבטות אם לשלוח את הבנות שלהן לחוג כדורגל?
"ממש פשוט. תנו לבת שלכן מה שהיא רוצה או אוהבת. לא משנה אם זה בלט או אם זה כדורגל. בסופו של דבר אתן תהיו הכי מרוצות שהילדות שלכן יהיו עם חיוך כי הן עושות מה שהן אוהבות. ולא לפחד ממה יגידו, בסופו של דבר זו הבת שלכן ואני בטוחה שאתן רוצות שהיה תהיה הכי מאושרת בעולם".