נוסטלגיה והופעות -D.V.D

 

 

רוקסי מיוזיק

Iron Maiden

טוקיו הוטל

סיגור רוס

U2

הסופרימס

 

מעצבת אופנה

להקת רוקסי מיוזיק: The thrill of it all
יבוא: הליקון, כשלוש שעות, צליל היקפי DTS
**** (ארבעה כוכבים)

להקת רוקסי מיוזיק, שייכת לקבוצת הלהקות וההרכבים שעיצבו בשנות ה-70 את פני המוסיקה, כפי שהיא נשמעת היום. מנהיג הלהקה, בריאן פרי, גייס מסביבו חבורה וירטואוזית ומוכשרת בטירוף שיצרה מוסיקה ייחודית שכמוה איש לא יצר לפניהם. המוסיקה אמנם הייתה מסחרית ומכרה מאות מיליוני עותקים ברחבי העולם, אך נשענה על יסודות שמאוחר יותר זכו לתואר ההזוי משהו – "רוק מתקדם".

רוקסי מיוזיק לא רק השפיעו מוסיקלית, הם עיצבו את פניה של "אופנת הרוק", הקדימו את זמנם בתלבושות זוהרות, איפור כבד ומראה אנדרוגני, והיוו מודל לחיקוי לזרמים שלמים בעולמות האופנה והתרבות שאפיינו את שנות ה-70.

בניגוד למראה "המוזנח" של הרוקיסטים מלד זפלין, השבת השחורה וסגול כהה, שכלל ג'ינס קרוע, שיער ארוך (חובה) ונעלי אולסטאר, מיסדו פרי וחבורתו מראה "נקי", שיער מעוצב מרוח בליטרים של שמן וחליפות שלא היו מביישות אפילו את ביבי נתניהו בהופעה בפני תורמי הבונדס בארצות הברית. המראה הזה זכה לכינוי "גלאם רוק" (רוק נוצץ).

באופן לא מפתיע, שימשו חברי רוקסי מיוזיק מודל חיקוי לזרם "הניאו רומנטי" של שנות ה-80 שדרס את תנועת ה"פאנק". זו גרמה – עד כמה שזה יישמע מוזר – לדעיכתם של אמנים כרוקסי מיוזיק ולהפיכתם ל"דינוזאורים" חסרי זכות קיום.

רוקסי מיוזיק לא הייתה, כאמור, רק מעצבת אופנה, אלא ובעיקר יצרה מוסיקה טובה בזכות הוירטואוזיות והמעוף של חברי הלהקה. מייסדיה, ביניהם בריאן אינו, אנדי מקיי ופיל מנזנרה, עדיין משפיעים רבות על עולם המוסיקה העכשווי, למעלה מ-35 שנים לאחר צאת אלבומם הראשון (בריאן אינו היה אחראי להצלחתן של להקות כ-U2 ו-Talking Heads ומנזנרה, למשל, משמש כמנהל המוסיקלי של מנהיג להקת הפינק פלויד – דיוויד גילמור).

למרות שמדובר ברוב המקרים ב"להיטים" ושירי פופ רומנטיים שצעדו במצעדי הפזמונים, המוסיקה של רוקסי מיוזיק שואבת השראה מהרוק המתקדם והם בעלי מבנה מוסיקלי מתוחכם.

התקליטור שלפנינו מהווה את אחד המוצרים המרגשים והחשובים ביותר בתחום בשנים האחרונות. מישהו בחברת התקליטים החליט לעשות מעשה ובעבודת מחקר סיזיפית "חרש" את כל ארכיוני רשתות הטלוויזיה, מארכיון ה-BBC בלונדון ועד לתחנות טלוויזיה בגרמניה ובסקנדינביה, והרכיב מארג מרשים של קטעי הארכיון של הלהקה משנת 1972 ועד 1982. מיותר לציין שכל החומר שרוכז בשני תקליטורים מפוארים עבר "שדרוג דיגיטלי",הן מבחינת הסאונד והן באיכות התמונה והתוצאות מרגשות וממכרות.

כאספן כפייתי של קטעי וידאו (במיוחד של אלה שתיעדו את תרבות שנות ה-70) התקליטורים מהווים נכס שאין לו מחיר – רבים מהקטעים, חלקם מתעדים הופעות חיות וחלקם סרטוני פרומו, רואים אור בפעם הראשונה. אלה שזכו להיות משודרים בעבר, בדרך כלל "הסתובבו" בשוק המשוגעים לדבר באיכויות שהזכירו את העבודות הפיראטיות של קלטות הווידיאו מהתחנה המרכזית (ואף גרוע מכך).



הכל אודות הבתולה

Iron Maiden: Live after death
יבוא: הליקון, שני תקליטורים (ההופעה 90 דקות, סרט תיעודי 150 דקות), צליל היקפי 5.1
*** (שלושה כוכבים)

Iron Maiden היא מסוג הלהקות שלא ברור בדיוק איך להתייחס אליהן. מצד אחד, מדובר בלהקת רוק ותיקה ומהוקצעת שסחפה אחריה מיליוני מעריצים ושסולנה, ברוס דיקנסון נחשב לאייקון רוק מיתולוגי. אך באותה נשימה, אין ספק שמדובר באחת מקלישאות הרוק שחבריה מייצגים בהווייתם את כל מה שגרוטסקי ושבלוני בעולם הזה – ושהמציאות שלהם הרבה יותר הזויה ממה שמצטייר בסרטי פרודיה כדוגמת ה"ספיינל טאפ".

התקליטור הכפול מתעד את ההופעה המונומנטלית של Iron Maiden בשנת 1985 בקליפורניה וכן סרט תיעודי באורך של כשלוש שעות המפרט את תולדות הלהקה, תקליטור שמעריצי הלהקה חיכו לו שנים רבות ומייצג נאמנה את העוצמה ואת האנרגיה שלה על הבמה. אך באותה עת התקליטור גם מבליט את האלמנטים המגוחכים עד אימה, החל בלבוש הצעקני, הגיטרות הצבעוניות והגימיקים הפירוטכניים, וכלה ב"עמידת המוצא" של כל רוקיסט כבד, דהיינו רגל אחת (רצוי רגל שמאל) נשענת על המוניטור הרצפתי, כשהגוף מוטה קדימה לכוון הקהל והראש נע במהירות מסחררת קדימה ואחורה לפי הקצב.

למי שאוהב את הז'אנר – Iron Maiden מהווה את הדובדבן שבקצפת. נגינת גיטרה מהירה ווירטואוזית, תיפוף שמזכיר מכונת ירייה ומערכת תופים שנראית כמו מפעל לייצור טילים בליסטיים, וכמובן הקול המיוחד של דיקנסון. כאמור, תנאי הכרחי להנאה הוא לא לקחת את בתולת הברזל ברצינות רבה מדי. אהבתי במיוחד את הביצוע האנרגטי ללהיט, בה' הידיעה, RUN TO THE HILLS.

גרמניה אחרת

טוקיו הוטל: חדר 483 – בהופעה חיה באירופה.
ייבוא: הליקון, שני תקליטורים, כשעתיים, צליל היקפי DTS
*** (שלושה כוכבים)

טוקיו הוטל, למרות השם האוריינטלי, הוא הדבר החם ביותר שיצא מגרמניה בשנים האחרונות. למרות שמדובר בלהקה ששרה רוק בגרמנית, היא זוכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם וממלאת עד אפס מקום אצטדיוני ענק.

לא להאמין, אבל אפילו אצלנו, במדינה הפרובינציאלית בלב הלבנט, יש ללהקה אתר בית מושקע בעברית, כולל עדכונים יומיים ו"ראשי מרחבים" של מועדוני מעריצים (השבוע, וזהו סקופ, מונתה ראש מרחב לאזור הגליל העליון!).

אולי בגלל גילי המתקדם קשה לי להתחבר לארבעת הצעירים בעלי התספורות המוזרות (שמזכירות במידה מסוימת את הלוק הנבוב של שנות ה-80), שגורמים (בעיקר בגלל המראה) להיסטריה רבתי המזכירה את להקות נערות הטיפש עשרה בהופעות של הביטלס.

לעומת זאת, אל המוסיקה התחברתי הרבה יותר, אולי בגלל שארבעת המופלאים (חברי טוקיו הוטל – לא הביטלס) "גילו" את סוד ההצלחה של מוסיקת הרוק: חזרה לסגנון מוסיקת שנות ה-60, סגנון שהתוו האבות המייסדים כדוגמת האבנים המתגלגלות.

הדיסונאנס הזה שבין המראה המגוחך (לטעמי) של חברי הלהקה לבין המוסיקה האנרגטית והמעניינת לעתים שהם יוצרים, הוא סוד הקסם של התקליטור הזה. גם הטקסטים (למי שמבין גרמנית או שטורח לקרוא את התרגום) מרתקים ומביעים את החולשות ואת ההתלבטויות של בני הנוער בחברת השפע של העולם המערבי – תחושות של ניכור, נביבות ואובדן דרך. באופן אישי, התקליטור הזה גרם לי לגעגועים עזים לשנות ה-70.

איסלנד על המפה

סיגור רוס: Heima
***** (חמישה כוכבים)

התקליטור שלפנינו מגיע מאיסלנד הרחוקה, ולפי דעתי מדובר במוצר שראוי שכל בן תרבות יחזיק בבית. סיגור רוס הוא אמן ייחודי שמפיק מוסיקה ייחודית ומבצע אותה במקומות ייחודיים. קשה להגדיר את המוסיקה שלו – היא מורכבת מאלמנטים מגוונים היוצרים תלכיד ייחודי ומפעים.

רוס מלווה בלהקתו המדהימה וב"אמינה", הרכב כלי מיתר קאמרי, החליט על פרויקט מיוחד בעקבות הצלחת מסע ההופעות הבינלאומי שקידם את מכירות אלבומם "טאקק". דווקא ההצלחה המסחרית גרמה לו למלנכוליה כבדה שבעקבותיה ארז את הציוד ואת חבריו ללהקה, החל לנדוד ברחבי איסלנד ולערוך בהופעות גם בשדות שוממים בכפרים הנידחים ביותר.

רוס הגיע למסקנה שלעשות מיליונים ממכירת אלבומים זה כיף, אך הגיע השעה "להחזיר תמורה" למולדתו האהובה (ומכאן גם שם הפרויקט – "הבית"). עוצמתו של התקליטור היא כמובן במוסיקה המלטפת והחודרת את מחסומי התודעה ובשירה הייחודית של ג'ון בירגיסון, אך גם במראות הקסומים ובצילומים המדהימים של נופי הארץ הצפונית הזו. אי אפשר להישאר אדיש למראה משפחות שלמות, סבתות קשישות לצד בני נוער צעירים, העושים את דרכם בשבילי הכפר הנידח ומתיישבים לאור מדורה ענקית לצפות בהופעה של רוס וחבורתו.

בין הקטעים המוסיקליים משולבים ראיונות עם רוס ועם חברי הלהקה בחזרות ובהקלטות. קשה שלא להתרשם מאופיים ומצניעותם של המוסיקאים הללו שכבר זכו בתהילת עולם, אך עדיין מתרכזים אך ורק באמנותם.

Heima, היא יצירת מופת אודיו ויזואלית, כזו שמצליחה להשכיח ממך את כל תלאות היום, את העצבים שגרמו לך פקידי עירייה קטנים, עורכי סקרים טלפוניים ואפילו קריאה של דוח וינוגרד.



סופרמרקט

U2: פופמארט, יו-2 בהופעה חיה במקסיקו סיטי
ייבוא: הליקון, מהדורה מצומצמת
שני תקליטורים, 3 שעות 37 דקות, צליל היקפי DTS
**** (ארבעה כוכבים)

לעומת הצניעות של סיגור רוס, אנו מקבלים במהדורה המיוחדת של "פופמארט" את שיא השיאים של פולחן האישיות, הצביעות והפומפוזיות של התעשייה. מדובר בתקליטור שהיה אמור לצאת לפני כעשר שנים, אך הוצאתו התעכבה בגלל מחלוקות משפטיות וענייני זכויות יוצרים.

נכון, יו-2 ובונו שוברים שיאים בכל מה שקשור להופעות רוק: הגודל והעוצמה, מסכי הענק והפירוטכניקה, הם בליגה של האבנים המתגלגלות והפינק פלויד. אך מה שאותי מוציא מהכלים הוא התפקיד שנוטל לעצמו סולן הלהקה, בונו, כמטיף הבינלאומי נגד עוולות העולם הזה והסמן המוסרי של היקום.

בונו למעשה יצא במסע ההופעות שנערך 1997 נגד כל מה שהוא בעצמו מייצג – המסחור של תעשיית המוסיקה והפיכתה ל"סופרמרקט" שמוכר את מצרכי התרבות והאמנות במבצעים של שקל. כשהפינק פלויד יצרו בשנות ה-70 את ה"חומה" כמחאה על הניכור שיש בין אמני הרוק לקהלם, זה נשמע אמין ואותנטי. כשבונו וחבורתו מנסים להעביר את המסר הזה, זה נשמע פלצני ומתחסד, במיוחד שבונו משחק אותה לפחות אלוהים.

כמוצר מוסיקלי התקליטור בהחלט מספק את הסחורה, ואף למעלה מזאת – הלהקה נשמעת נהדר והשואו והתפאורה מרשימים ברמות גבוהות. לו בונו היה מסתפק בכך, כפי שעמיתיו הקשישים מהאבנים המתגלגלות מסתפקים, דהיינו לבצע קונצרט מוצלח להנאת הקהל, ניחא, אבל המגלומניות גורמת ליו-2 לתבל את המוסיקה שלהם במנה גדושה מדי של מסרים ושל מחאה מזויפת המאפילה על כישרונם הטבעי. הבעיה המרכזית היא שבונו לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי ושיש לו את כל האמצעים לסגוד לעצמו.

ובכל זאת, אם יודעים להתעלם מהזיוף המבחיל הזה, התקליטור שלפנינו תיעד את השואו הגדול ביותר בעולם, חוויה אין סופית של רוק משובח מלווה בפירוטכניקה מהממת ובסאונד בלתי נשכח (אה כן, בונו, בעלות של מכונת הקרח היבש שמפיקה את העשן להופעה, יכולת לממן ארוחות חמות למשך שנה לעניי צפון אירלנד).

זיכרונות מהסופרימס

להקת הסופרימס: זיכרונות
ייבוא: הליקון, כשעתיים, צליל היקפי DTS
**** (ארבעה כוכבים)

להקת הסופרימס עם הכוכבת הגדולה דיאנה רוס, הייתה הדבר הכי חם בשנות ה-60. מדובר במכונה משומנת שסיפקה לעולם להיטים כ""Love Child, "The Happening" ו-"Stop! In The Name Of Love", אך מעבר לכך היא הייתה הראשונה בין ההרכבים שגילתה, עוד לפני שמישהו בכלל חלם על ה-MTV את המדיום הטלוויזיוני, וסיפקה בגדול את הצורך לצפות במוסיקה ולא רק להקשיב לה.

במבט לאחור לא הייתה תכנית ברשתות הגדולות בארצות הברית ששלוש "נערות החלום" האמריקניות לא נטלו בה חלק – מתכניתו המיתולוגית של אד סאליוואן, ועד לתכנית הבידור השבועית של סטיב אלאן.

התקליטור מאפשר להיזכר לא רק בלהיטים בני האלמוות של ההרכב המצוין הזה, אלא גם לשחזר בנוסטלגיה את רוח התקופה – את נערות הגוגו, את תסרוקות האפרו ואת נעלי הפלטפורמה. למרות שהייתה זו תקופה שצולמה בשחור-לבן, מדובר בתקופה צבעונית ומרשימה.

הדבר היחיד שעצוב בסיפור של הסופרימס, נעוץ בעובדה שבניגוד לשם שעשתה לעצמה דיאנה רוס, שנחשבת עד היום לאחת הדיוות הגדולות ביותר בכל הזמנים, איש לא זוכר ולא מזהה את שמותיהן של מארי ווילסון ופלורנס באלארד, חברותיה ללהקה.

 

מתוך מגזין MAXIM