רואות ואינן נראות: 10 תצפיתניות מדברות לראשונה

גיבורות בעל כורחן: מיצב הווידאו החדש של טליה לביא במוזיאון תל אביב נותן קול לנשים שראו הכל – ואף אחד לא ראה אותן: התצפיתניות של גזרת עזה. בתוך חלל חשוך יוקרן בקרוב "משל החמ"ל" – מיצב וידאו חדש של היוצרת והבמאית טליה לביא, שמכניס אותנו לעולם שבדרך כלל לא זוכה למבט, רק נותן אותו: עולמן של התצפיתניות.

>> "מיד זיהיתי את הכאב": התערוכה שנולדה מתוך שיחות נפש עם לוחמים

נשים צעירות, שיושבות לבד בחדרים עם מסכים, על קו הגבול. תפקיד טכני לכאורה, זוטר, כזה שמקבלות עליו סטיקר מגדרי מובהק: "יש לך עיניים? את בחורה? התקבלת", כמו שאמרה אחת מהן. אבל בפועל, הן נושאות אחריות כבדה. ראייה שמתחילה ונגמרת בחיים של אחרים.

אחרי השבעה באוקטובר – והכשל המערכתי סביב התרעות התצפיתניות – התפקיד הזה כבר בלתי ניתן להפרדה מהטרגדיה. 15 תצפיתניות נהרגו בבסיס נחל עוז, חלקן נחטפו. שתיים בלבד שרדו. הן התריעו, הזהירו, התחננו – ונשארו שקופות. "משל החמ"ל" מגיע בדיוק מהחלל הריק הזה, מהדממה שדיממה את עצמה למוות. העבודה מורכבת מעשרה מונולוגים של תצפיתניות ששירתו בגזרת עזה בין השנים 2016 ל־2024. כל אחת מהן ישבה שנים מול מסך – ועכשיו היא  מול מצלמה, וזה אולי המסך הראשון שמביט בה בחזרה.

המיצב כולו מתקיים בשחור. נטול וידאו מהשטח, אין ארכיון, בלי הסברים. רק פנים וקול. כל אחת מספרת את החוויה שלה: שגרה, שעמום, אחריות, בדידות, אשמה, החלטות שאין להן תשובה אחת. בערוץ הקרנה נוסף מוקרן רצף מעבר שקט בין העדויות, כמו החלפת משמרת. העברת לפיד אילמת בין נשים שהפכו לקהילה שהושתקה באופן המקומם ביותר. זו מקהלת עדויות, קונטרפונקט עדין של נשים בתוך מערכת כוח גברית.

טליה לביא, שפרצה עם "אפס ביחסי אנוש" והפכה את השירות הצבאי לקומדיה נשכנית, בוחרת כאן בכיוון ההפוך: בלי הומור וללא עלילה, רק הקשבה פעילה. המינימליזם הזה עובד בדיוק בגלל שהוא לא מנסה לסחוט רגש, אלא פשוט נותן להן לדבר. המיצב הוא חלק ממחקר עומק רחב יותר של לביא, הכולל מאות עדויות שנאספו לקראת סרט עלילתי וסדרה דוקומנטרית שנמצאים בפיתוח.

 מוזיאון תל אביב לאמנות, בין התאריכים 18.11.25–11.4.26, הקרנות כל שעה עגולה ורבע.