דמעות של גברים: הכוח המרפא של מפגשי אבות שכולים

"כאב שכול, אני לפעמים מסתובב בעולם בתחושה שיש לי קרניים. פה אתה יכול להיות אתה", מעיד חבר בעמותת "קובי מנדל", שבין מעגלי השכול שהיא מפעילה, מתקיימת גם "קבוצת השווים", מעגל ריפוי ותמיכה לאבות שכולים
"כאב שכול, אני לפעמים מסתובב בעולם בתחושה שיש לי קרניים. פה אין מסכות, אתה יכול להיות אתה. כאן, אתה לא האבא או הבעל של, אתה פשוט אתה. אני יוצא מהמפגש עם כוחות לשגרה שלי, ממש מחכה כבר למפגש הבא, לפגוש את האנשים היקרים, כולם אנשים טובים שהקריבו את היקר להם מכל", כך מספר אב שכול, שבנו חייל צעיר בצה"ל נהרג בבסיס בו שירת בעוטף עזה.
>> מכתב מאם שכולה: איך ממשיכים לחיות אחרי שהעולם חרב?
לרוב, במפגשים של מעגל השכול הנשים הן אלה שנמצאות בפרונט. בעמותת "קובי מנדל" נערכים גם מפגשים זוגיים וגם נפרדים. כ-1,000 משפחות שכולות לוקחות חלק בפעילויות השונות של העמותה לאורך השנה, ועם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר הכפילה הקרן את פעילותה. במעגלי השכול פועלת גם "קבוצת השווים", קבוצת שיח והעצמה לגברים בלבד, בה לצד עיבוד האבל וליווי רגשי הם חווים גם פעילויות העשרה וכיף, שמטרתן להשכיח לזמן קצר את הכאב האישי והאובדן הכבד.
קובי מנדל היה ילד תמים וסקרן בן 13 מהישוב תקוע. הוא היה הבן הבכור למשפחה דתית של חוזרים בתשובה שעלתה לישראל ממרילנד, ארה"ב. הוא ירד לטייל בנחל תקוע יחד עם חבר והשניים נרצחו על ידי מחבלים. זה קרה ב-8 במאי 2001, וכבר בשבעה החליטו הוריו, אמו הסופרת שירי מנדל ואביו סת' מנדל, ראש "הלל" באוניברסיטת מרילנד, להקים עמותה לזכרו.
היום המנכ"לית של העמותה היא אליענה ברגר-מנדל, אחותו של קובי, תושבת תקוע, בת 33 נשואה ואם לארבעה. היא הייתה בת חמש כשעלו לארץ, ונותרו לה שני אחים, דניאל וגבי. אביה, משמש יו"ר הקרן בארה"ב, אחרי שבמשך שנים ניהל את העמותה. "העמותה החזיקה את משפחתי בחיים, וזו זכות גדולה בשבילנו לעשות חסד", מספרת אליענה, "מה שמאפיין את השכול הוא שמדובר במסע שנמשך כל החיים".
יונתן הוכמן, אב שכול בעצמו, הקים קבוצת תמיכה וליווי מצדו – ואז הדרכים הצטלבו. "יצרנו שיתוף פעולה והצטרפו עוד, והעובדה שגברים התחילו לבוא מראה שהגישה שלהם השתנתה – וגם הם מוכנים לבוא לקבל עזרה", אומרת אליענה. "מה שמרפא זה שהם יושבים עם אנשים שעברו את אותו הדבר, הם לא צריכים להסביר או לתרץ, אלא פשוט להיות".
אחד החברים בקבוצת השווים הוא אורן שמר, שבנו הבכור רון נרצח בפסטיבל נובה בשבעה באוקטובר. הצעיר יפה התואר שירת במשטרה צבאית, ולקראת סוף שירותו הוא הוכר כנכה צה"ל אחרי שחיידק תקף אותו. הוא היה צעיר איכותי ומרשים שבגיל 17 נבחר לייצג את ישראל באו"ם כשגריר צעיר, ואחרי השירות נסע להדריך נוער יהודי בארה"ב. הוא היה חובב טבע וטיולים, ותכנן ללמוד ביוטכנולוגיה באוניברסיטה. הוא היה אמור לחגוג יום הולדת 24 בפסח האחרון.
אורן שמר: "בעבר איבדתי את אבא שלי וזה היה קשה, אבל שום דבר לא ישווה לאובדן בן. את ליל הסדר עשינו עם משפחות שכולות. היה חשוב לנו להיות במקום שבו נרגיש כמו כולם בלי שום שיפוטיות כלפינו"
אורן, מאמן אגרוף תאילנדי ובעל מונית שמסיע ילדים מחינוך מיוחד למסגרות, מספר: "רון שלנו לא היה ילד של מסיבות ולא שמע מוזיקת טראנס. הוא היה ילד ערכי, תלמיד מצטיין עם בגרות במדעים. המסיבה בדרום הייתה המסיבה הראשונה אליה הלך. זה קרה אחרי שבטיול שלו בדרום אמריקה הוא פגש חבר'ה טובים, והם סיפרו לו על מסיבה איכותית שמתקיימת והוא זרם איתם. בשישי בערב, ערב שמחת תורה, הוא היה בקידוש אצלנו בבית בלוד. היה לו חשוב תמיד לאחד את המשפחה. ניסיתי לשכנע אותו שזה רחוק ועלולים להיות פקקים, אבל הוא כבר קבע עם חברים ולא רצה לבטל".
החיבור הוא הדלק
מה אתה יודע על נסיבות מותו?
שמר: "בשבת בבוקר אשתי סיגלית קיבלה טלפון ממנו, הוא הרגיע אותה ואמר לה שהכל בסדר ויותר לא שמענו ממנו. היא התחילה לעשות טלפונים, התברר שהוא יכול היה להתפנות מרגע שהחלו האזעקות, אבל הוא חיפש את שני חבריו. הוא מצא אותם והם החלו להימלט, אבל כאשר נשמעה אזעקה הם נמלטו למיגונית. רון, שהיה בחור חסון ורחב, אמר לאנשים להתחבא. הוא הסתער ועמד ראשון כשהמחבלים זרקו רימונים וגונן בגופו על יושביה. הוא נפגע, חברו דן נפצע קשה ולאחר כמה שעות מת. עומר חברם שרד".
"בהתחלה חשבנו שרון חטוף", מספר אביו אורן שמר, "הוא נפצע ועוד עמד על רגליו. המחבלים משכו אותו וניסו לחטוף אותו והוא סירב, אבל כעבור שבוע נמצאה גופתו במרחק קצר מהמיגונית אחרי שהמחבלים ירו לו בראש. הוא קבור בלוד. אשתי מבקרת את הקבר כל הזמן, ואני הולך מדי שישי".
כמה קשה.
שמר: "בעבר איבדתי את אבא שלי וזה היה קשה, אבל שום דבר לא ישווה לאובדן בן. את ליל הסדר עשינו עם משפחות שכולות. היה חשוב לנו להיות במקום שבו נרגיש כמו כולם בלי שום שיפוטיות כלפינו".
עד כמה עוזרים לך המפגשים הקבוצתיים של העמותה?
שמר: "מפגשי האבות השכולים עוזרים לי מאוד, עצם הביחד מעניק לי תמיכה. בבית אתה צריך להיות לפעמים המשענת, ובמפגשים האלה אתה לא גב של אף אחד. אני מחכה למפגשים האלה, אני יוצא מהם מחוזק והם נותנים לי דלק להמשיך. הכל שם נעשה מכל הלב ולא כדי לצאת ידי חובה. לאשתי יש קבוצות משלה, לעמותה יש גם מפגשים של זוגות, אבל יש משהו שמחבר בין אבות שכולים. אני מנסה להיות אופטימי ולפעמים מוצא את עצמי אפילו מחייך, אבל האובדן חי איתי ותמיד תישאר אותה טיפה מרה בפה".
גילה ויזל אימו של רס"ר אלקנה ויזל ז"ל, מספרת שאלקנה הפציר במפקדיו שיגייסו אותו ימים אחדים אחרי פרוץ המלחמה. גלית ויזל, אשתו של אלקנה התנתה זאת בכך שיתחייב ללמוד דף יומי בגמרא, והוא הסכים. אלקנה נפצע ב"צוק איתן" ויכול היה לקבל שחרור ממילואים אך סירב. כשפרצה המלחמה בשבעה באוקטובר, הוא התעקש להתגייס. בינואר 2024 נהרג במהלך פעילות מבצעית באסון קריסת המבנים ברצועת עזה, יחד 19 חיילי מילואים נוספים, 14 מהם מהמחלקה שלו. בן 35 בלבד היה במותו, הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים קטנים, שהצעירה בהם בת קצת יותר משנה.
זר לא יבין
אימו גילה ויזל מהיישוב אפרת מספרת: "אלקנה נולד בגוש קטיף, שם גרנו עשור, ושם הוא נפצע ונהרג. אלקנה עסק בחינוך והיה מחנך בכיתה ו', הוא הביא לכיתה הרבה מעולם היצירתיות שלו. הוא היה גם להטוטן בתחום הג'אגלינג ועשה מופעים בתחום. הוא נהרג באירוע רב נפגעים מצמרר שלא היה כמוהו בכל המלחמה. ברבע לעשר בלילה דפקו בדלת ומאז אנחנו חיים כמו במנהרת זמן".
איך הגעתם לעמותה של קובי מנדל?
ויזל: "הם פנו אלינו. הכרנו את העמותה ואת הסיפור של קובי והחבר שלו שנרצחו. חברות של הבת שלי התנדבו בעמותה וכך ידענו על הפעילות, ולצערנו אנחנו היום שם. אני אוהבת את ההפרדה שיש שם. מצד אחד יש פעילות מעורבת, אבל האופציה של ההפרדה לעיתים נכונה לכולם. נשים מוצאות שפה בינן לבין עצמן, ולאבות שכולים קל למצוא שפה משותפת כשהם יחד".
ויזל: "גברים שפכו את לבם, וכולנו באותה סירה. במהלך המפגשים נוצרו חברויות חדשות, ומי שלא חווה מה שאנחנו חווים לא יבין זאת"
בנימין ויזל, אביו של אלקנה ז"ל, מספר: "השתתפתי גם במפגש מעורב ויש בהחלט עניין במפגש של זוגות, אבל יש גם משהו בשיח אבות שבו אתה מרגיש שכולם מדברים באותה שפה".
מה אתה יכול לספר על המפגשים?
ויזל: "הייתה לנו למשל פגישה בווילה מדהימה במושב ליד בית שמש. היינו 40 גברים, אבות של נרצחים מהנובה ואבות של לוחמים. הייתה ארוחת בוקר, בנינו אדניות מעץ, עשו לנו רפלקסולוגיה והיה לנו מפגש עם מדריך שבו כל אחד סיפר מה הוא מרגיש. אנשים נפתחו וזו הייתה ממש תרפיה. היה שם יותר גילוי לב מאשר בפגישות המעורבות, כי לפני נשים לא תמיד נעים לנו. אני די סגור, אבל גברים שפכו את לבם, וכולנו באותה סירה. במהלך המפגשים נוצרו חברויות חדשות, ומי שלא חווה מה שאנחנו חווים לא יבין זאת. יש לי שני חברים קרובים, אחד מהם הוא אב שכול ואני מרגיש שאיתו יש לי עוד שפה לדבר בה. כשאתה אבא שכול המבט שלך על החיים משתנה. שותפות הגורל עוזרת לנו להתחבר ונותנת לנו דלק וכוח להמשיך הלאה בחיינו".