כל הכבוד לנועה קירל על מתי כספי, אבל כמה עצוב פה שככה זה עובד

זה תמיד מתחיל בהפתעה, ואז מתרבה כמו שירים של רמי קליינשטיין בגני ילדים: כותרות וכתבות על נועה קירל. והפעם, הקילרית מרימה מופע התרמה למען מתי כספי, שחשף כי הוא זקוק לכסף לטיפולי סרטן מצילי חיים שאינם כלולים בסל התרופות.

המחשבה הראשונה שהייתה לי: מלכה, נועה! מרגשת. באמת נדיר לראות התגייסות של הדור הצעיר למען האמנים הוותיקים. כלומר, הייתי מתגייסת בכיף בעצמי, אבל אני לא בטוחה שמישהו ישלם על מופע שלי צועקת על ילדים "כנסו כבר להתקלח!". ובכך, פחות או יותר, מסתיימת תרומתי לעולם האמנות. אז כיף לראות שמי שיכולה, גם עושה.

>> דיור מוגן למשפחות – מתי כבר ימציאו את הסטארט-אפ הזה?

מדינת הזייה

רק שאז באה המחשבה השנייה: רגע, למה? למה בכלל זה התפקיד של הצעירים לדאוג למבוגרים לטיפולים רפואיים? ולמה משוחררי שבי צריכים לגייס כספים מהציבור כדי לשרוד? ולמה, שנתיים לתוך המלחמה, פאקינג שיט, אני עדיין מקבלת סמסים מאימהות מהכיתה לתרום לפלוגות של הבעלים שלהן כי אין להם אוכל חם או ציוד מבצעי מספק?

"למה בכלל זה התפקיד של הצעירים לדאוג למבוגרים לטיפולים רפואיים? ולמה משוחררי שבי צריכים לגייס כספים מהציבור כדי לשרוד במדינה הזאת?"

 

זה מכעיס. כי מעבר לתשובה השערורייתית והברורה מאליה לשאלה "איפה הממשלה שמה את הכסף שלנו?", נשאלת שאלה נוספת, מחרפנת אפילו יותר: איפה האכפתיות שלה, ולמה, לעזאזל, מלכתחילה יש לנו בשלטון חברי כנסת שממשיכים להשתין עלינו מהמקפצה? 

אחת שאכפת לה

עכשיו, לי אכפת. למען האמת, יש לי כל כך הרבה דברים על הראש – חוץ משיער שרק הולך ונושר שתקוותי תלויה בסוכריות גומי שהזמנתי מ-iherb בהמלצת חברות. תגידו לי, באיזה קטע, אני, מישהי שאינה פוליטיקאית או אשת מקצוע שקשור לסחלה הזה, מוצאת את עצמה סופרת כמה שופטים שמרנים יש אל מול ליברלים? או רגועה בקפה של הבוקר רק אם אני יודעת שהחוק הזה שרוצים להעביר היום גם ככה יפול בבג"צ? ולמה אני עוקבת אחרי כספים קואליציוניים כאילו אני גנבת? או כאילו אני מנסה לתפוס אחת על חם? 

האם אני משפטנית? האם יש לי חליפה שחורה מלאת פאסון? האם יש לי נעלי אוקספורד למרות שלמדתי בקרית אונו? האם אני קוראת לאנשים "מכובדיי"? התשובה לכל אלה היא: פחחח. אז איך אני מוצאת את עצמי, כל בוקר מחדש, עם תחושה שאני אחראית לגורל המדינה, כאילו אני עומדת בראשה, תוך כדי שאני מנסה לתרום מזמני וכספי, כפי יכולתי, למטרות שאני מנסה להציל?

"איך אני מוצאת את עצמי, כל בוקר מחדש, עם תחושה שאני אחראית לגורל המדינה, כאילו אני עומדת בראשה, תוך כדי שאני מנסה לתרום מזמני וכספי, כפי יכולתי?"

 

יש לנו ממשלה שטומנת בתוכה את הפוטנציאל להפוך כל אחד ואחת מאיתנו לנזקקים, רק שהתאריך אינו ידוע ואף אחד לא יודע אם מישהו יכול לעצור את ההידרדרות הזאת לתהום. כי גם אם לא איבדת את העבודה שלך ישירות, בעתיד כנראה שיקנו פחות בחנות הירקות שלך, ישטפו אצלך פחות את האוטו, יתאמנו אצלך פחות או שפשוט פחות יגיעו לבלות במסעדה שלכם. 

בניגוד ללהיט התורן שחורך את המצעדים בגני הילדים עם הוואן-ליינר "עוד יותר טוב" – נראה שדווקא ההפך הוא הנכון. אני פשוט מתגעגעת לימים שבהם הייתה לי אמונה תמימה: שתפקיד המשטרה הוא לשמור עלינו. שתפקיד ההנהגה הוא לדאוג לנו. שהאנשים במוסדות השלטון יודעים מה הם עושים ולא עוסקים בנפוטיזם. ובכלל, אני מתגעגעת לאמונה ההיא שהטובות מנצחות בסוף. כי אם יש משהו שכואב לי בלהתבגר מלבד הגב התחתון, זו הידיעה שקארמה היא לא באמת כלבה, צדק לא תמיד קיים ולפעמים אוכלים אותה כי פשוט ככה העולם בנוי. 

איך קרה לנו שמדינה של סולידריות, רעות ו"שבט אחים גם יחד", הפכה למדינת "כל אדם לעצמו"? זה כואב. ואגב להיות אדם לעצמו זה עוד איכשהו נסבל, אבל תנסו להיות אישה לעצמה במדינת ישראל, ושם זה כבר נהיה כמעט בלתי אפשרי.