מוות מוחי

חברתי, שתחיה חיים ארוכים ומלאי משמעות, אוהבת מאד להושיב אותי מול המסך (הגדול והקטן כאחד), ולגרום לי לצפות בקומדיות רומנטיות. חלקן סבירות, חלקן נוראיות, אבל כולן משעשעות לפרקים. למרות שאחרי כל אחת כזו אני מקלל את הרגע בו הסכמתי לשבת שעה וחצי ולראות בחורה יפה מתאהבת בבחור יפה ועוברת תהפוכות גורל כאלו או אחרות, עד הסוף הטוב, אני לא באמת יכול לסרב. שהרי, גם קומדיות רומנטיות הן ז'אנר קולנועי, ועוד כזה עתיק יומין. אני, כחובב קולנוע חסר תקנה, חייב לעצמי את ההשכלה הרחבה, וזה אומר שעלי לצפות גם בסרטים שאני פחות מחבב.

וזה הזמן לגילוי נאות – יש קומדיות רומנטיות שמעלות בי הרבה יותר מחיוך. כמו כל גבר ממוצע "נוטינג היל" גורם לי לשנוא את יו גרנט, "אישה יפה" גורם לי לתעב את ריצ'רד גיר, ואפילו "הדייט שתקע אותי" גרם לי לרצות ללכת לפאב ולחפש את מנחת הטלוויזיה הראשונה שאפגוש. לעזאזל, "כשהארי פגש את סאלי" הוא אחד מהסרטים האהובים עלי. הנה, אמרתי את זה.

אז הסכמתי ללכת לראות את "על גופתה המתה". נכון, הסיפור נשמע כמו פגישת מחזור של "רוח רפאים", וחברתי טענה בתוקף שאווה לנגוריה יודעת לשחק עוד משהו חוץ מאת גבריאל מ"עקרות בית נואשות".

הסרט מתהדר בנוכחותו של פול ראד, שמסתמן כ"מותק" החדש של הוליווד (אחרי שצמח מתוך חבורתו של ג'אד אפאטו, שאחראי על "בתול בן 40", "חרמן על הזמן" ו"הדייט שתקע אותי"), ותפקיד קטן של ג'ייסון ביגס, שלמרות חיבתו לפאי אמריקאי משובח, לדעתי מדובר בשחקן מוכשר במיוחד.

ובכן, הרשו לי לחלוק את רשמיי המעטים מהשעה וחצי שלא אקבל בחזרה לעולם: "על גופתה המתה" הוא בזבוז זמן. מדובר באופציה סבירה מינוס לבילוי של יום שישי, אבל בבית. קצת מצער לחשוב כיצד עלה הרעיון להפיק את הסרט הזה, אבל בואו ננסה בכל זאת: ישיבת הפקה באולפן הוליוודי. כמה מפיקים שמנים אוחזים בסיגרים ומעלים רעיונות. "בואו נעשה שוב את "רוח רפאים", אבל הפעם הרוח תהיה של האישה והיא תהיה כלבה אמיתית!!".



שקט. מישהו מהנהן ומסנן "נכון. כי כל הנשים כלבות בכל מקרה". המפיק הראשון ממשיך בהתלהבות "שהרי נשארו לנו כמה אלפי דולרים מהרימייק האחרון לסרט אימה משנות השבעים, אז בואו נצלם את כל הסרט בבית של הדמות הראשית, נזרוק עוד איזה חמישים דולר על אפקטים, ובשביל שאף אחד לא יבין שהסרט שלנו שונא נשים, נביא את זאתי מ"עקרות בית נואשות", שתהיה מצחיקה". שקט. ואז מחיאות כפיים.

עלילת הסרט עוקבת אחר בחור חביב (פול ראד) שאשתו מתה ביום נישואיהם. שנה לאחר מכן אחותו לוקחת אותו למדיום (שעובדת גם בקייטרינג עם שותף הומו – ביגס), ובניגוד לציפיות (ובהתאם לנוסחאות), המדיום והבחור החביב מתאהבים. אבל אז, אבוי, רוחה של האישה מתעצבנת ומקנאה, והיא מתחילה לרדוף את המדיום.

מדובר ביצירה דלוחה, שנראית זולה, מבוימת רע (ללא טיפת השראה), ערוכה ללא חוש קצב ומשוחקת רע. מאד. אווה לנגוריה מוכיחה רשמית שהיא לא יכולה לסחוב סרט שלם על כתפיה הדקיקות, ואולי עדיף שהיא תישאר בשדרת וויסטריה. פול ראד מוכיח שהוא חייב להחליף סוכן, וג'ייסון ביגס מזכיר לנו שהוא חייב למצוא אחד, ומהר. לא ייתכן שהכישרון שלו יבוזבז על קומדיות לא מצחיקות, שמנסות לרכב על כשרון הסלפסטיק המעולה שלו.  

הסרט כתוב רע מאד ומדיף ריח חזק של שנאת נשים, שהרי כל הדמויות הנשיות בו טיפשות, רעות, או סתם לא מעניינות – החל מלנגוריה המתה שרודפת את הבחורה שיוצאת עם בעלה, דרך אותה בחורה שמתנהגת כילדה חסרת אחריות לאורך כל הסרט, ועד אחותו של הגיבור, שלמרות הכוונות הטובות שלה לעשות טוב בעולם, רק רוקמת מזימות תככניות וחסרות אנושיות.

בשביל שתי בדיחות גופניות משעשעות לא צריך ללכת לקולנוע, ולא משנה כמה אנחנו אוהבים את ראד, לנגוריה וביגס. עדיף להישאר בבית ולצפות שוב ב"אמריקן פאי" או "זמנים קשים" (דרמת המתח הנפלאה בה לנגוריה משחקת בתפקיד קטן ומותאם ליכולות המשחק המוגבלות).

ולמי שלא מאמין לי, אולי הוא יאמין לחברתי, שתמשיך לגרור אותי לקומדיות הללו, אבל סיכמה את הסרט במשפט ממצה במיוחד – "נרדמתי".

 

"על גופתה המתה", ארה"ב 2008. במאי: ג'ף לואל. שחקנים: אווה לנגוריה-פרקר, ג'ייסון ביגס, פול ראד, לייק בל