"חיתנו את אימא שלי בגיל 12, בתימן זה נחשב אז גיל מאוחר"

אימה של מאירה פפר נישאה בגיל 12 לגבר שלא אהבה – ומה כבר ידעה אז על אהבה – המבוגר ממנה כמעט פי שניים. שושנה גדלה בכפר קטן בהרי תימן, סמוך למנאכ'ה. היא לא למדה בבית ספר, לא ידעה קרוא וכתוב, וכל מה שרצתה היה לשחק בחצר עם ילדות השכונה. אלא שבמקום זה מצאה את עצמה בליל חתונתה הכפויה, נקרעת ממשפחתה ומועברת ישירות לבית הוריו של בעלה.

>> "תמיד היו כאן גברים חזקים שמנצלים מינית. מדהים שהאמת יוצאת לאור". תמר מרקוביץ' בריאיון
>> כפות הרגליים חשפו את הסוד: כך גילתה השחקנית ורד פלדמן מי זה אבא שלה. והיא כתבה בעקבות זה ספר
>> ואיך קוסמטיקאית אנונימית מבאר יעקב הפכה לשם הכי חם בספרות האירוטית? ריאיון

העולם של הגדולים לא היטיב עמה. היא הושלכה לעבודות בית קשות, ספגה התעללויות מאחיותיו של בעלה שירדו לחייה, וגם סבלה מנחת זרועו של האיש הזר והמנוכר שנאלצה לקרוא לו בעל. היא ניסתה לברוח כמה פעמים, אך נתפסה – ובמהלך השנים ילדה לו תשעה ילדים.

"היהודים פחדו מהמוסלמים, שניסו לחטוף נערות יהודיות ולהשיא אותן לגברים מבוגרים. בנשים נשואות כמעט לא נגעו, ולכן מיהרו לחתן ילדות בגיל צעיר. אישה נשואה לא יצאה לבדה מהבית, היא נחשבה לרכוש של בעל"

 

מאירה פפר (56), בתם השמינית של בני הזוג שרעבי מתוך תשעה ילדים, נושאת כיום את שם משפחתו של בן זוגה. היא אם לארבעה ועוסקת בהוראה מתקנת, ועל בסיס סיפור חייה של אמה כתבה את הספר המטלטל "כמו חיטה ברוח" (הוצאת כנרת זמורה).

"כתבתי את הספר לזכר אימא ובנות דורה, אבל בעיקר בשבילי – כדי לרפא את הלב שלי". אימה, היא מספרת, נפטרה לפני ארבע שנים, בשנות התשעים לחייה. "למרות חייה הקשים, היא הייתה כמו חיטה ברוח – אישה שלא נשברת, רק מתכופפת עד שהסערה חולפת, ושוב עומדת".

נשים שקופות שמעולם לא טעמו אהבה

מי שתקרא את הספר תתקשה להאמין שכל מה שעבר על אמה התרחש לפני פחות ממאה שנה. "את אימא שלי השיאו מאוחר יחסית", אומרת פפר, "גיל 12 לא היה חריג אז – היו בנות שהשיאו אותן בגיל 8, 9 או 10. היה חשוב לי לספר את סיפורן של בנות תימן – נשים שקופות, חסרות מעמד, שקולן לא נשמע, וחלקן, כמו אימי, לא טעמו מעולם אהבה".

בספר מכונה האם רומיה, ועם עלייתה לישראל שמה מעוברת לראומה. ב-1949 עלתה ארצה עם בן זוגה אהרון במסגרת מבצע "על כנפי נשרים". 15 המשפחות שהגיעו מאותו כפר נקלטו תחילה בעין שמר, ובהמשך הקימו את מושב זנוח ליד בית שמש. יום אחד חדרו מסתננים למושב ורצחו את גיסה, ובתוך הבהלה חלק מהתושבים – ובהם הוריה – עזבו באישון לילה ועברו לכפר שלם. הדרמות לא נעצרות כאן, אבל עליהן תצטרכו לקרוא בספר.

בספר את כמעט שלא מתייחסת לאביך.
"הוא מת כשהייתי בת ארבע, ולא ממש הכרתי אותו. הוא היה כבן 51 במותו, ואימא הייתה בת פחות מארבעים. אנחנו לא יודעים את גילם המדויק, רק משערים, כי לא היו רישומי לידה. אבא שם קץ לחייו. לילה אחד בלע כמות גדולה של כדורים, ולמחרת בבוקר אימא מצאה אותו ללא רוח חיים. זו הייתה הבחירה שלו, אחרי שלא הצליח לשאת עוד את נטל החיים".

וואו.
"אימא, למרות נקודת הפתיחה הקשה והתלאות שעברה, הייתה אישה גיבורה, נחושה ואמיצה, עם אינטואיציות חדות, סקרנות ותושייה. כך למשל, בתקופה שבה נלקחו ילדים מעולי תימן לאימוץ בטענה שמתו, היא הצילה את בנה של דודתי. התינוק חלה בפוליו וניסו להעלים אותו. במשך שנים לא האמנתי לסיפורים על חטיפת ילדי תימן, עד שזה נגע במשפחה שלנו. אימי הגיעה, דרשה את הילד והצליחה להשיב אותו. מעל הכול היא הייתה שורדת – החיים כפו עליה מלחמת הישרדות, והיא התעקשה לנצח אותה".

"התינוק חלה בפוליו וניסו להעלים אותו. במשך שנים לא האמנתי לסיפורים על חטיפת ילדי תימן, עד שזה נגע במשפחה שלנו. אימי הגיעה, דרשה את הילד והצליחה להשיב אותו"

 

בואי נחזור לילדותה של אמך בתימן. מה היא סיפרה על התקופה ההיא?
"היא כמעט לא דיברה על זה. נאלצתי לעשות תחקיר כדי להרכיב את הסיפור. בתימן של אותן שנים היהודים פחדו מאוד מהמוסלמים, שלעיתים ניסו לחטוף נערות יהודיות ולהשיא אותן לגברים מבוגרים. היו גם מקרים של חטיפות. בנשים נשואות כמעט לא נגעו, ולכן מיהרו לחתן ילדות בגיל צעיר כל כך. אישה נשואה לא יצאה לבדה מהבית, היא נחשבה לרכוש של בעלה – ולאימא היה קשה מאוד עם המשפחה של אבא".

ואז היא התאלמנה. מה זה עשה לה?
"היא הרגישה שהשתחררה מהכבלים, שזכתה סוף סוף בחופש. יום מותו היה יום השחרור שלה, אבל היא מעולם לא דיברה בגנותו. אבא נקבר בחולון, והיא קנתה לעצמה חלקת קבר במקום אחר – ומעולם לא עלתה לקברו. כשאנחנו, הילדים, היינו עולים ביום השנה, היא נשארה בבית. זה אומר הרבה על היחסים ביניהם. עם השנים ניסינו לעודד אותה למצוא זוגיות חדשה, אבל אימא, שלא ידעה מהי אהבה וזיכרון נישואיה היה קשה ומר, לא רצתה לשמוע על כך. עד יום מותה היא הייתה מוקפת בילדיה ובנכדיה – וזה הספיק לה".

את כועסת על אביך?
"אני מנסה להבין אותו ולהיות בחמלה. בעוד המשפחה של אימא הייתה ענייה, אבא הגיע ממשפחה מבוססת של סוחרי בדים, אבל כאן לא מצא את עצמו, ואת התסכולים הוציא על אימא. הוא היה גבר מזרחי שהכבוד היה מרכזי עבורו, וכשלא הצליח לפרנס – הלך ושקע. אימא לקחה על עצמה את עול הפרנסה ועבדה כל חייה בניקיון. לפעמים הייתה מעירה את אחיי הגדולים בשתיים-שלוש בלילה, והם היו יוצאים לנקות מפעלים לייצור נעליים בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב. אחר כך הייתה חוזרת הביתה, מכינה אוכל ויוצאת לעבוד אצל גברת אידה בצפון תל אביב, שם ניקתה לה ולבעלה יעקב את הבית. הם היו אנשים טובים ועזרו לה ככל שיכלו. מעבר לכך, היא גם רחצה גופות והייתה מקוננת בהלוויות".

"אני לא זוכרת מחסור גדול, היה לנו אוכל", היא אומרת, "אבל אני זוכרת היטב את אימא סופרת פרוטות בשוק וכועסת אם הרגישה שבזבזנו מים. למרות שהייתה זקוקה לעזרה משירותי הרווחה, היא מעולם לא פנתה אליהם. היא לא סמכה על הממסד – אחרי שניסו לקחת ילד מהמשפחה, פחדה שייקחו גם אותנו".

"אבא היה גבר מזרחי שהכבוד היה מרכזי עבורו, וכשלא הצליח לפרנס – הלך ושקע. אימא לקחה על עצמה את עול הפרנסה והלכה לנקות מפעלים לייצור נעליים בנווה שאנן. היא גם רחצה גופות והייתה מקוננת בהלוויות"

 

איך גדלת, יתומה מאב, כשאימא כל הזמן עובדת?
"האחים שלי גידלו אותי. נולדתי בל"ג בעומר והם גם בחרו לי את שמי, מאירה. זה לא היה קל לגדול כך. אימא, שקיבלה מכות, גם נתנה מכות – ואני חטפתי ממנה. אם איחרתי, למשל, זו הייתה מבחינתה דרך חינוך. היום זה מזעזע אותי כאימא, שמעולם לא הרימה יד על ילדיה. לא היו בינינו שיחות נפש. שנות העשרה שלי היו קשות מאוד – היא דרשה צניעות ואסרה עליי לצאת, והייתה התנגשות מתמדת בין העולם שלה לבין איך שאני הרגשתי. אבל כשהייתה קוראת לי 'יא בינתי', הרגשתי שהיא אוהבת אותי. היא לא חיבקה אותי, אבל האחים שלי חיבקו הרבה במקומה".

"למרות התנאים הקשים, כולם אצלנו למדו ועבדו. אף אחד לא הידרדר לסמים או לפשע", היא מדגישה. "חלק מהאחים עזבו את הלימודים מוקדם כדי לעזור בפרנסה, אבל כולם היו ילדים טובים".

בלי עבר אין עתיד

בגיל 24 פפר נישאה, ולה ארבעה ילדים. היא נקשרה מאוד לחמותה. "חמותי הייתה אישה עדינה ורכה, והפכה למנטורית ולחברה הכי טובה שלי. עברתי אצלה מעין חינוך מחדש – היא לקחה אותי לקונצרטים ופתחה לי עולם. רק אחרי שנפטרה משהו זז בי: פתאום רציתי שוב את אימא שלי, חיפשתי את הקרבה אליה – והיא גם הגיעה. אפילו ניסיתי ללמד אותה קרוא וכתוב".

אתן כל כך שונות?
"כן. אני מרגישה בת מזל שזכיתי לחיות כאן, בישראל, בתקופה הזאת. קשה לי לדמיין מה היה קורה אילו הוריי לא היו עולים ארצה – כנראה שהיו מחתנים גם אותי כילדה. אבל תודה לאל אנחנו כאן. ועדיין, אני יודעת שבלי עבר אין עתיד, ודרך הספר אני מבקשת להמשיך להדהד את חייה של אימי ושל בנות דורה".

"אימא, שקיבלה מכות, גם נתנה מכות – ואני חטפתי ממנה. זו הייתה מבחינתה דרך חינוך. היום זה מזעזע אותי כאימא, שמעולם לא הרימה יד על ילדיה. הכעיס אותה שאני אימא שמחבקת את ילדיה"

 

"תראי עד כמה השוני גדול", היא ממשיכה, "כשבתי נעמה הייתה בת שלוש או ארבע, ואימא שלי הייתה מגיעה אלינו, היא ראתה עד כמה אני אימא מחבקת. זה הכעיס אותה – היא אמרה שהילדה צריכה לגדול אחרת, שהחיים קשים ושמרוב חיבוקים היא לא תלמד להתמודד. כמה שהיא טעתה".

נעמה השתחררה לפני שנה מהצבא ובקרוב תתחיל ללמוד, מספרת פפר. בנוסף לה יש לה שני בנים ובת: אמיר, הבכור, מהנדס סאונד; יובל, שהשתחרר לאחרונה מהנדסה קרבית אחרי שש שנים וכיום מטייל בעולם; ויואב, תלמיד תיכון, שבזמנו הפנוי גולש ומשחק טניס.

כמה נכדים אימא הותירה?
"מי סופר. יש עשרות – וכל הזמן מצטרפים עוד נכדים ונינים".