התקווה שלנו מעבר לים: הבמאית הישראלית שמשנה את העולם

רק לפני זמן קצר הבמאית והיוצרת מאיה שקל (32), צעדה ברחובות ונציה במסגרת השתתפותה בפסטיבל הסרטים היוקרתי שבעיר. היוצרת והבעלים של סטודיו "moosh", היא לא רק קולנוענית פורצת דרך – היא גם ככל הנראה הנציגה הישראלית היחידה באזור, שהתקבלה לליינאפ הנחשק עם סרטה הקצר "אדי ואני". וכשאני קוראות לו סרט, אני בעצם מתכוונות לפרוייקט אנימציה אינטראקטיבי הממחיש לילדים וילדות את חווית החירשות דרך אמצעי מבע קולנועיים ושימוש בטכנולוגיית VR (מציאות רבודה). או בקיצור: מה שקורה כשקולנוע והייטק נפגשים.

>> שרה קורי היא הישראלית הכי רותחת בניו יורק. תשאלו את דרו ברימור
>> שחקנית, זמרת וקצינת תותחנים? אוראל גלעד מוכיחה שאפשר להיות הכל

עכשיו, שבוע אחרי, כבר אפשר לשאול איך היה?
"זו הייתה חוויה עוצמתית שפעלה על כל קשת הרגשות. לפני שטסנו, היה מתח גדול סביב האופן שבו יתקבלו יוצרים ישראלים נוכח ההקשר הפוליטי. ידענו על הפגנה מתוכננת ועל מכתב אמנים שפורסם בסמוך לפתיחת הפסטיבל. האי שבו התקיימה קטגוריית ה־Immersive שבה השתתפנו, נמצא ליד האזור המרכזי של הפסטיבל. מצד אחד זה משאיר את הקטגוריה מעט נישתית, אבל מצד שני זה יצר קהילה קרובה יותר, של יוצרים שאני פוגשת שוב ושוב בפסטיבלים".

"לפני שטסנו, היה מתח גדול סביב האופן שבו יתקבלו יוצרים ישראלים נוכח ההקשר הפוליטי. ידענו על הפגנה מתוכננת ועל מכתב אמנים שפורסם בסמוך לפתיחת הפסטיבל"

 

היו לך חששות בתור יוצרת ישראלית?
"ברור שהיו חששות, ועוד זו הייתה ההפקה הישראלית היחידה בפסטיבל, וגם השתתפתי בפאנל וחששתי שזה יעלה בראיונות. אבל בשביל זה יצרתי את הפרויקט הזה, קודם כל בשביל להקשיב לאחר ולהיות יותר פתוח וסובלני, בלי להיכנס לוויכוחים פוליטיים".

חששת מהתגובות?
"כן, אבל ידעתי שאוכל להתמודד עם זה. דיברתי עם המפיקים והמפיצים שלי, בתקווה שהם ידעו לייצג את העמדה שלי. הם בעצמם צריכים לתת תשובות על הבחירה לעבוד עם יוצרת ישראלית, כך שאנחנו ביחד בדבר הזה. בכל מקרה, העמדות שלי מאוד ברורות: אני מאחלת מאוד שהמלחמה הזו תיגמר, שיחזרו החטופים ושייפסק ההרג בעזה. אני הגעתי לפסטיבל כדי לגשר, אבל הקהל האירופאי רואה דברים וקשה לי להתווכח עם מנעד התחושות שלו. לי היה חשוב שיכירו אותי קודם כל כיוצרת, ולא יגדירו אותי לפי המקום שממנו באתי, או לפי החלטות של הממשלה שלי".

ומה שקרה בסוף?
"הופתעתי לטובה. גם מי שמתח ביקורת רצה לשוחח, לשאול שאלות ולהבין את המורכבות. התכוננתי לזה אישית, ויצאתי בתחושה שהצלחתי לפתוח לאנשים את הראש לגבי כמה חשוב שאמנים ימשיכו ליצור מבפנים, להשמיע קול ולעורר שינוי".

>> ג'וליה רוברטס, הקוסמטיקאית הישראלית והמגזין שמנסה להפיל את "ווג"

היו גם רגעים נוצצים?
"ונציה היא במה ברמה הגבוהה ביותר. הרף עולה משנה לשנה, והיה מרגש לראות עד כמה התחום מתפתח. נסענו בצוות של ארבעה: התסריטאי ניתאי דגן, המפיק יובל קלע (שהוא גם בן זוגה של שקל, ד"א), המפיקה אנה צוקרמן, ואני. בהמשך הצטרפה גם תמר (האחיינית שעליה ביססה את הסרט, ד"א) עם אימא שלה, והיה מרגש במיוחד לראות אותה חווה את זה יחד איתנו. הפסטיבל עצמו היה נוצץ אפילו יותר מהפעם הקודמת שבה השתתפתי (ב־2023, בזמן שביתת התסריטאים, כששחקנים ובמאים רבים נעדרו – ד"א). לקטגוריה שלנו מתייחסים בכבוד רב – צעדנו על השטיח האדום, ואפילו מצאנו את עצמנו הולכים כמה דקות לפני ג׳וליה רוברטס. זה היה רגע מטורף, וכשהצוות כולו היה שם לעודד יחד עם המפיקים מחו"ל, זו הייתה חוויה שלא אשכח לעולם".

ערך השקל

שקל נולדה בניו יורק לאימא אמריקאית ואבא ישראלי. היא אמנם עוד לא הצליחה להגשים את החלום האמריקאי, אבל בינתיים היא בהחלט פורצת דרך גלובלית. את לימודי הקולנוע התחילה בבית הספר לאומנויות בתל אביב והמשיכה להתמקצע בתיכון "תלמה ילין". במהלך שירותה הצבאי, החליטה לקחת הפסקה מעסקי הסרטים, אבל דווקא בסיירת מטכ"ל היא גילתה שהחיים בכל זאת הופכים לקומדיה רומנטית כשבא להם – ושהצבא הוא אחלה מקום להכיר בו את בן הזוג שלה לחיים. כאמור, כיום השניים עובדים יחד, כי ריליישנשיפ גואלז זה כאן.

מתי הבנת שאת וקולנוע זה מאץ׳ לכל החיים?
"למדתי באומנויות ובגיל מאוד צעיר כבר בחרתי את המגמה שלי. התחלתי בתיאטרון והבנתי שמה שקורה מאחורי הקלעים הרבה יותר מעניין אותי. בתלמה ילין נשארתי בתוך הלמידה האינטנסיבית, נשאבתי לעבודה קשה ולרעיון שאומנות היא משהו ששמים לפני הכל. זו אג'נדה מדהימה בעיניי, כי לימדו אותי שציונים לא אמורים להסיח את הדעת".

"העמדות שלי מאוד ברורות: אני מאחלת מאוד שהמלחמה הזו תיגמר, שיחזרו החטופים ושייפסק ההרג בעזה. הגעתי לפסטיבל כדי לגשר, אבל הקהל האירופאי רואה דברים וקשה לי להתווכח עם מנעד התחושות שלו"

את שירותה הצבאי, כאמור, עשתה שקל בסיירת מטכ"ל, בתפקיד מודיעיני-טכנולוגי שהיא מנועה מלהרחיב עליו. "בהתחלה התראיינתי ליחידת הסרטה של דובר צה"ל, אבל רציתי לצאת מהבועה ולעשות משהו מרענן ואחר", היא אומרת, "סיירת מטכ"ל היא יחידה קטנה ומשפחתית באווירה של קיבוץ, והם החברים הכי טובים שלי".

היחידה הקטנה והמשפחתית הזו היא בויז קלאב שממנו יצאו הגברים שהנהיגו את ישראל.
"אני יודעת שזה נשמע גברי וקרבי, אבל בתור מי שהייתה שם, אני יכולה להגיד שזה באמת מקום קטן שכל אחד מוצא בו את הייחודיות שלו. עבורי השירות שם היה חוויה חיובית".

"אני יודעת שסיירת מטכ"ל נשמע כמו מקום גברי וקרבי, אבל בתור מי שהייתה שם, אני יכולה להגיד שזה באמת מקום קטן שכל אחד מוצא בו את הייחודיות שלו. עבורי השירות שם היה חוויה חיובית"

 

כיום שקל היא מרצה ובוגרת של המחזור הראשון של המחלקה למדיה דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, המתמחה במציאות מדומה, רבודה ומעורבת. פרוייקט הגמר שלה, המתאר שחזור וירטואלי של גן החיות הישן בתל אביב, זכה בפרס בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי "דוקאביב". כבר אמרתי שהיא רק בת 32?

סליחה על השאלה הטכנופובית, אבל למה מציאות מדומה כשיש מסך ענק ודרמטי?
"בין קולנוע וטכנולוגיה נמתח חבל דק מאוד. בשני המקרים, היצירה מתרחשת בעולמות טכנולוגיים, רק שבמקרה הזה הצופה משתמש במשקפי מציאות מדומה. זו חוויה שאני רוצה להציע מתוך הבנה שמסך שטוח לא יכול לתת הכל".

דברים למדתי על שפת הסימנים

הסרט הקצר "אדי ואני" הוא קופרודוקציה צרפתית-גרמנית-ישראלית. מדובר במסע בן 25 דקות שמותח את הגבולות בין קולנוע ומשחק מחשב, כשבמרכז נמצא רון, ילד חירש בן שמונה החושש לצאת לטיול הקמפינג הראשון שלו בבית הספר. כדי להתמודד עם הפחד, אמו ממציאה סיפור על מפלצת חביבה ביער בשם אדי, שתשמור עליו ותסייע לו לתקשר עם החברים. בחלומות רון ואדי נפגשים, והצופים שמרכיבים את המשקפיים, נכנסים אל נעלי הדמות המרכזית ומסייעים לרון לצלוח את הטיול השנתי יחד.

מאיפה הגיע הרעיון להנגיש את שפת הסימנים?
"זה התחיל עם האחיינית בת ה-12 שלי, תמר, שנולדה חירשת. יש לה מכשיר שמיעה שעוזר לה לשמוע ולדבר. דרכה למדתי ששפת הסימנים היא שפה עשירה בטירוף מבחינה תרבותית וסיפורית, ושהיא משתנה ממדינה למדינה. מצד שני, הדרכים ללמוד את שפת הסימנים הן סופר מוגבלות. אין לזה דואולינגו, מקסימום סרטון ביוטיוב או שיעורים פרטיים. זה גרם לי לחשוב איך אפשר להפוך את הלמידה לנגישה, חווייתית, ובעלת פידבק אמיתי".

"לא רציתי ליצור כלי ללמידת שפת סימנים, אלא חוויה שמציפה את האתגר הרחב יותר: איך לפגוש מישהו שונה ממך ולראות בזה הזדמנות ולא איום. זה כלי חשוב שכולנו צריכים במדינה המקוטבת שלנו, ובעולם"

 

עבדתן על הפרוייקט ביחד?
"תמר הייתה שותפה לאורך כל הדרך, התנסתה ונתנה פידבקים, ובסוף, כאמור, היא הייתה איתנו בפרימיירה בוונציה. היו גם שיתופי פעולה עם ארגוני חירשים וכבדי שמיעה, וגם דרך הקשר הקרוב עם תמר, הבנתי שהאתגר העיקרי אינו בכך שאין שפה משותפת – אלא בכך ששומעים רבים נמנעים מלתקשר עם מי ששונה מהם. זה נובע מחוסר ידע, חוסר סבלנות או חוסר אמפתיה. לא רציתי ליצור כלי ללמידת שפת סימנים, אלא חוויה שמציפה את האתגר הרחב יותר: איך לפגוש מישהו שונה ממך ולראות בזה הזדמנות ולא איום. אני חושבת שבאופן כללי זה כלי חשוב שכולנו צריכים ספציפית במדינה המקוטבת שלנו, אבל גם ברחבי העולם".

לא כולם יודעים, אבל לעשות סרט בישראל זה כמעט בלתי אפשרי. איך בכל זאת הצלחת לקבל מימון לפרויקט שעלה כמה מאות אלפי אירו?
"קרן מקור היו הראשונים לתת לנו מימון. זה היה סכום מהמם שהספיק לסרט קצר, אבל לא במונחים של תלת מימד או אנימציה. משם המשכנו לחממת פיתוח בפריז, השתתפנו בפסטיבל מאוד נחשב ועשינו פיץ׳ מול מלא מפיקים ומשקיעים כמה ימים ברצף. למזלנו מטא (פייסבוק ושות׳ בשבילכן, ד"א) הפיצו קול קורא וחיפשו פרויקטים שמשתמשים בטכנולוגיות שלהם. הגשנו על עיוור, לא חשבנו שיקראו את ההצעה שלנו. כשקיבלנו תשובה חיובית, הבנו שיש פה משהו מהמם – כי זו לא הייתה רק תמיכה כספית, אלא גם טכנית".

היו קולות שלא רצו לתמוך במיזם ישראלי?
"להפך, כל מה שקיבלנו מאירופה קרה ב-2024. מבחינתי זה היה מרגש בדיוק כמו הקבלה לוונציה. זה מראה שאנשים מסוגלים לראות דרך אומנות ותרבות, בעיקר כשמדובר בפרויקט שעוסק במפגש עם השונה. החשיפה שלנו באירופה עזרה לאנשים בצד השני להבין שישראלים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם, ולא רק ישות זרה. יש לי תוכנית גם להטמיע את הפרויקט בבתי ספר של יהודים וערבים, בדיוק מאותן סיבות".

וככה הגעת לפסטיבל ונציה?
"המייל שאישר את הקבלה לוונציה התקבל בבוקר של הפסקת האש, אחרי המלחמה עם איראן. זה נתן לי תחושה שיש עתיד גם אחרי כל החרא שאנחנו אוכלים פה, ושאמנות היא באמת מעל הכל. זה גם הרווח האמיתי – להצליח לגשר על הפער ולעזור לאנשים להבין שמפגשים עם מי ששונה מאיתנו הם הזדמנות, ולא איום. זה חשוב ספציפית בישראל, כשהקיטוב החברתי רק הולך ונמתח, וזה חשוב עבור ילדים בפרט – כי זו טכנולוגיה שמעודדת אותם לגלות פתיחות וללמוד".

ומה הלאה? עכשיו את עם הפנים לפסטיבל קאן?
"הרעיון הוא באמת להגיע לעוד פסטיבלים בעולם, לא רק באירופה. יש שוק גדול בתחום באסיה ובארה"ב. ברגע שהפרויקט יעלה, יוכלו לחוות אותו בכל מקום בעולם. בסוף מה שחשוב לי זה להשפיע וליצור שינוי עם היצירה".