לתפארת מלכי מצרים

אני הבן הצעיר במשפחה לונדונית ובה חמישה בנים. במרוצת השנים בנה כל אחד מאיתנו חיים משלו: אני בישראל, מארי נשאר באנגליה, ברי היגר לארצות הברית וטוני הוא היחידי שנשאר בלונדון. עם איאן הבכור אנחנו לא מדברים, אבל זה סיפור אחר לגמרי. אנחנו נפגשים מעט מאוד אנחנו מצליחים לשמור על קשר שבועי, אבל פגישה היא סיפור מסובך.

כדי לשמור על קשר, לא רק אלקטרוני/טלפוני, אנחנו נוהגים להיפגש בכל פעם במקום אחר ללא נשים או ילדים. הפעם היעד הנבחר היה מצרים. הוגה דעות אנגלי מהמאה ה- 18 אמר פעם "מי שעייף מלונדון, עייף מהחיים". לדעתי המשפט הזה נכון יותר לגבי מצרים.

רכבת לילה לאסואן

הגעתי לקהיר בשעות הערב. יצאתי מהבלגן של שדה התעופה ועליתי לאוטובוס בדרכי למקום המפגש – מלון "ווינדזור", שריד מימי המנדט הבריטי. בעבר שימש המלון מועדון לקצינים הבריטים והיום הוא מאכלס תיירים שמחפשים מלון עם אופי. החן של המלון טמון בכך שכמעט שום דבר לא השתנה בו מאז שנות ה- 20 של המאה שעברה. האינסטלציה רועשת, המיטות חורקות, הצבע מתקלף. אבל לא הייתי מחליף את ה"ווינדזור" גם במלון חמישה כוכבים.

הגעתי למלון ראשון והחלטתי לחכות לאחיי בבית הקפה שממול. עשן הנרגילות מילא את האוויר, והזמנתי כוס תה מתוק. לאחר שעה קלה הגיעו טוני ומארי במונית משדה תעופה וביחד חיכינו לצלע הרביעית. הזמנו נרגילה ובילינו בבית הקפה עד שסוף סוף הגיע ברי מארצות הברית.

את המסע לצפון התחלנו למחרת ברכבת הלילה לאסואן. בילינו 12 שעות במחיצתן של כמה תרנגולות בכלוב וביחד עם אוסף של מצרים שדיברו, שיחקו שש-בש ואכלו במשך כל הלילה. בתום הנסיעה האינסופית יצאנו מתחנת הרכבת. טוני, ברי ואנוכי התיישבנו בבית קפה ושלחנו את מארי לערוך סיור בבתי המלון. לאחר עשר דקות הוא חזר והודיע שמצא בית מלון צבוע בוורוד השוכן לגדות הנילוס. החדר הענק היה מטופח ונקי ומהחלונות נשקף נוף הנהר. בהמשך טיולנו במצרים הפך בית המלון באסואן לקנה המידה שלפיו נמדדו כל בתי המלון אחרים. למרות הרצון העז לשים ראש על הכריות ולישון, הנילוס קרא לנו.

אסואן יושבת על הגדה המזרחית של הנילוס באזור שבעבר כונה נוביה, ואוכלוסייתה כוללת מצרים מהצפון ובני שבטים נוביים בעלי עור כהה. אם במצרים העליונה התחושה היא שאפריקה עדיין רחוקה, הרי שבאסואן אפריקה שוכנת מעבר לפינה. מאחר שמדרום לעיר אפיקו של הנילוס צר, סלעים מכסים את קרקעיתו ואת גדותיו ומפלים חוסמים את מעבר האוניות דרומה, אסואן הינה התחנה הדרומית ביותר לספינות שמגיעות מהים התיכון דרומה. זו גם הסיבה מדוע דווקא כאן בחרו להקים את סכר אסואן המפורסם.



מבט על הנילוס ממקדש פילה.

שחייה מרעננת בנילוס

ירדנו לטיילת. בין הספינות התנופפו מפרשיהן הלבנים של הפלוקות – אותן סירות עץ צרות ששטות בנילוס מזה אלפי שנים. גבעות החול צבעו את הנהר באדום לוהט. לא התקשינו למצוא פלוקה פנויה ולאחר מיקוח ארוך על המחיר, הזמינו אותנו ה"סקיפר" אחמד ובנו לעלות לסיפון. יצאנו מהרציף לכיוון האי אלפנטינה, אתר היסטורי שבו נמצא ה"נילומטר" – מתקן למדידת גובה מי הנהר, אחד משלושה שהוצבו לאורך הנילוס ושהיו בשימוש במשך כ- 2,000 שנה, עד למאה ה- 19. אי אפשר לדמיין את מצרים בלי הנילוס, העורק הראשי, הלב והמוח של מצרים. החיים במצרים נתאפשרו בזכות הנהר ו- 90 אחוז מהתושבים חיים בעמק הנילוס, ששטחו מהווה פחות מעשרה אחוזים משטח המדינה.

המשכנו לשוט ואחמד כיבד אותנו בקפה ובנרגילה. סמוך לגדה המערבית ראינו ילדים מתרחצים. מארי ציין שהילדים בטח יוצאים מהמים מלוכלכים יותר מאשר נכנסו. בדיוק באותו רגע הופרעה השלווה. שמעתי צעקה, הפלוקה נטתה על צידה ואני נפלתי על הסיפון, יד אחת אוחזת בתורן. הרמתי את הראש מעל למעקה וראיתי את ברי צורח במים. אחמד ובנו פרצו בצחוק מתגלגל. מארי הושט לברי יד ואחרי כמה דקות הצליח השחיין המצטיין לעלות בחזרה לסירה. זה היה האות לפורקן וכולנו פרצנו בצחוק אדיר.

מאז ומתמיד שימשה אסואן מרכז מסחרי חשוב (בקופטית סוּאָן פירושו "מסחר") ותחנת דרכים בין מצרים לאפריקה הדרומית. עד היום השוק באסואן הוא בין המשגשגים ביותר במצרים. בשל החום פעיל השוק עד לשעות הלילה המאוחרות. השוק משמר את ניחוח השיירות שעלו מלב אפריקה ומציע שפע של תבלינים, בשמים, צמחי מרפא ועבודות יד של בני השבטים הנוביים.

באזור המחצבות שבפאתי העיר, שבעבר שימשו מקור לגרניט ולאובליסקים, נמצא האובליסק הלא גמור. לו הושלם היה גובהו מגיע ל- 42 מטרים, וביב מקבל את התואר "האובליסק הגדול ביותר במצרים", אך בזמן החציבה התגלה סדק בגוש הגרניט, שהפך אותו לחסר תועלת. האובדן של המצרים הקדומים הוא הרווח שלנו והאובליסק הלא גמור מאפשר לנו הצצה אל טכניקת החציבה ששימשה את החוצבים הקדומים.

מבצע הנדסי מדהים

על גדת אגם נאצר, במרחק 280 ק"מ מדרום לאסואן, שוכנת מערכת המקדשים הקרויה אבו סימבל. המקדשים חצובים בסלע והינם עדות לכוחו של פרעה רעמסס השני, שמלך כ-67 שנה. המקדשים נבנו בין השנים 1224 – 1290 לפני הספירה והמקדש הגדול הוקדש לאמון, לחור-אר קטי, ללפתח וכמובן לרעמסס השני, שהגדיר את עצמו כאל לכל דבר.

בחזית המקדש הראשי ניצבים ארבעה פסלים ענקיים של רעמסס השני, כל אחד מהם מתנשא לגובה 20 מטרים, ומעל לראשיהם יושבים 24 קופי בבון הצופים אל הזריחה. רוחבה הכולל של החזית מגיע ל- 35 מטרים וגובהה כ-30 מטרים. אפילו בימינו נחשב אבו סימבל להישג הנדסי אדיר ועבור המצרים הקדומים, לפני כ- 3,000 שנה, מדובר בהישג שקשה לתארו.

ב-1964 יצא לפועל מבצע הנדסי במטרה להציל את אבו סימבל מחורבן. על מנת להצילם משקיעה באגם הורמו המקדשים, יחד גושי הסלע שבתוכם נחצבו, לגובה של כ-60 מטרים במעלה ההר. המקדש פורק ל- 2,000 גושי אבן שמשקלם בין עשרה ל-40 טון ובמקום החדש נבנתה כיפת בטון גדולה, המדמה את הצלע המקורית של ההר. הפרויקט מומן על ידי אונסק"ו והושלם ב- 1968.

נכנסנו לתוך המקדש. הקירות עוטרו בציורי קיר בגווני זהב. בשני האולמות שבקצה המערבי של המקדש ניצבו שלושה פסלים של האלים אמון, חור-אר קטי, ולפתח, ואחד של רעמסס השני. פעמיים בשנה, ב- 22 בפברואר וב-22 באוקטובר, חודרות קרני השמש אל האולמות ומאירות את פניהם של הפסלים בזה אחר זה. חוקרים משערים שתאריכים אלה הינם יום הולדתו של רעמסס השני ויום הכתרתו לפרעה. מטרים ספורים מהמקדש הגדול שוכן מקדש חתחור, שבחזיתו ניצבים שישה פסלים: ארבעה של רעמסס השני ושניים של אשתו המלכה נפרטרי. לידם ניתן למצוא כמה פסלים קטנים של הנסיכים והנסיכות, בניו ובנותיו של רעמסס השני.



מקדש אבו סימבל.

ביתם של התנינים המקודשים

לאחר שלושה ימים באסואן פנינו צפונה לכיוון היעד הבא, לוקסור. בדרך החלטנו לבקר בשני אתרים עתיקים נוספים, אידפו וכום אומבו, ובשוק הגמלים שבכפר דראו. המרחק בין אסואן ללוקסור הוא כ- 200 ק"מ. שוק הגמלים בדראו עולה מהמדבר כמו מיראז', מראה נדיר של אלפי גמלים המצטופפים בשטח קטן, עשרות אנשים מתווכחים וצועקים, תוהו ובוהו מסודר.

המקדש המפואר של קום אומבו ממוקם כ- 30 ק"מ מצפון לאסואן, על גדת הנילוס. בזמנים קדומים עברה כאן דרך 40 הימים שבה הובלו סחורות מסודאן לעמק הנילוס, וגם הדרך שהובילה למכרות שבמדבר המזרחי של מצרים. המקדש החרב ברובו, שהושלם על ידי הרומאים במאה הראשונה, הוקדש לאל התנין. המצרים הקדומים האמינו שהתנינים במי הנילוס הינם קדושים, וגם כיום אפשר להתרשם מבריכת התנינים ומהחדר שבו נשמרו התנינים החנוטים.

אידפו נמצאת כ- 60 ק"מ מצפון לקום אומבו ובה מקדש תלמי המוקדש לחורוס. כאן נעשה הניסיון האחרון בבנייה מצרית פרעונית בקנה מידה גדול, והמקדש שמור להפליא בעיקר בגלל ריחוקו היחסי מהנילוס. את המקדש החל לבנות תלמי השלישי בשנת 237 לפני הספירה והפרויקט הושלם 180 שנה מאוחר יותר.

כאשר חלפנו על פני מקדש לוקסו האירה תאורה דרמטית את פסלי הפרעונים. הבטתי אל הגדה המערבית של הנילוס, הגבעות של "עמק המלכים" נראו מאיימות ומושכות כאחד. למרות שבימים האחרונים בילינו כמה שעות באתרים היסטוריים, ציפיתי בקוצר רוח לביקור בקברי הפרעונים. הציפיות התממשו כולן, אך על זאת – בפעם אחרת.

סטיב אלן הוא צלם ועיתונאי