לוסי איוב: "זה הפך לאובססיה שאיבדתי עליה שליטה"
איך ניצחה לוסי איוב את הפרעת האכילה, למה היא עדיין לא מעזה להסתכל על השידורים מהגמר, ולמה הקללות שהיא חוטפת מצחיקות אותה. הזוכה הכי גדולה של האירוויזיון מספרת על הכל
"'ותגידי, את מוסלמית?' לא, אני לוחשת חזרה. אני נוצריה. 'אההה, את נוצריה, עכשיו הכול ברור, נוצרים זה בסדר. זה הרבה פחות חמור'. הרבה פחות חמור את אומרת, האומנם זה כך? נראה אותך נותנת לי להתחתן עם הבן שלך. כי פעם קראו לנו בשמות לא מחמיאים ומחמיאים פחות: מיעוטים, כהים, בני דודים, עמלקים, יורקים לבאר שממנה שותים, מחבלים השם ייקום דמם, אבל אחלה כנאפה יש להם, יימח שמם. לאחרונה קיבלנו שם חדש, אני לא בטוחה אם הוא מקומם או סתם מטופש. הוא בטח לא קליט, על גבול ההתעללות. היום בישראל קוראים לנו: 'סכנת התבוללות'".
שלוש שנים חלפו מאז שהקריאה לוסי איוב את הטקסט העוצמתי שכתבה תחת השם "יש לי וידוי" בערב הספוקן וורד בחיפה ועד שמצאה את עצמה מנחה את משדרי האירוויזיון לצד בר רפאלי, אסי עזר וארז טל. בניגוד לחבריה לקאסט, איוב לא התחנכה במוסדות הריאליטי ע"ש "האח הגדול" ו"אקס פקטור ישראל", אבל זה לא מנע ממנה להאפיל על שועלי הפריים טיים הוותיקים שלצידה. הנוכחות, הביטחון, הטבעיות, האינטליגנציה, הקוליות והסטייל שהפגינה איוב על הבמה קנו לה בין לילה מקום בפנתיאון הנערות הנכונות.
איוב גדלה בחיפה לאב ערבי־נוצרי ולאם יהודייה שהתנצרה, בת לניצולי שואה. יש לה אח אחד ושתי אחיות והיא מטפחת מערכת יחסים זוגית בת ארבע שנים עם איתי בר, סטודנט להנדסת מכונות ומדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל אביב שגם עוסק בתחום. שאלת הזהות שהעסיקה את איוב כל חייה התנקזה אל עולם השירה המדוברת, ע"ע ספוקן וורד, שעוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים. את שלוש השנים האחרונות היא מבלה במסדרונות "כאן" במחלקת הדיגיטל, ובמקביל באוניברסיטת תל אביב שם היא עומדת לסיים תואר בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה.
למרות הסקרנות הרבה שעוררה הופעתה, מאז האירוויזיון איוב נמנעה מראיונות וגם עכשיו העדיפה להעביר את מחשבותיה בכתב. ביקשנו ממנה להתבטא בנושאים שמעסיקים אותה ביומיום וגם בנושאים שהעסיקו את התקשורת ביחס אליה, כמו הידיעה על כך שחבריה לאירוויזיון קיבלו 150 אלף ש"ח כל אחד עבור הנחייתם בעוד היא המשיכה לקבל את המשכורת החודשית הקבועה מהתאגיד, או העניין עם ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין שבשומרון, שתקף אותה בעקבות אמירות שמעולם לא אמרה על אודות ההתיישבות מעבר לקו הירוק. זה מה שהיה לה לומר.
"אימא שלי מספרת שהתנצרה בשביל עצמה. זה אף פעם לא היה תנאי. זאת גם הגישה שלי כלפי גיור. זה עניין דתי, זה משהו שצריך לבוא מבפנים ולא בגלל זוגיות או כפייה חיצונית. בתור אתאיסטית אני לא רואה ערך בלשנות את הדת שלי"
אירוויזיון
"האירוויזיון היה אחד הדברים הכי עוצמתיים שחוויתי בחיים. השקעתי המון בהכנות למשדרים, הכנסתי את עצמי למשטר. התעמלתי, אכלתי וישנתי טוב, לקחתי שיעורי אנגלית, משחק ותנועה, שיננתי טקסטים כל היום, למדתי בעל פה את כל השירים והפכתי למעריצה שרופה. בסופו של דבר השבוע של המשדרים היה כל כך אינטנסיבי שלא היה כמעט זמן לעצור רגע, לחשוב ולהילחץ – אבל בשנייה שמרגישים את הקהל ואת האנרגיה באולם המתח מתפוגג והופך להתרגשות אדירה. הייתה אווירה ממש טובה בין המנחים. עם אסי יצא לי לבלות הכי הרבה זמן, זה הרגיש כאילו כל החיים הוא התכונן בדיוק לתפקיד הזה. למדתי ממנו המון, בעיקר על החשיבות של ליהנות מהדרך. היה מדהים לעבוד גם עם ארז, הרגשתי שהוא לקח אותי תחת חסותו בתקופה הזאת. הוא תמיד שידר שאם אני צריכה עזרה בכל דבר הוא שם בשבילי. בר הייתה הכי רגועה ולקחה הכול בפרופורציה, זה היה מרכיב חשוב באווירה כי קל מאוד לאבד פרופורציה בתוך חוויה כזאת. יום אחרי האירוויזיון ארזתי מזוודות וטסתי עם איתי, בן הזוג שלי, לשמונה ימים לאוסטריה ואיטליה. הייתי חייבת להוריד הילוך ולהיעלם לקצת".
ביטחון עצמי
"בעבודה שבה בחרתי אני נאלצת להסתכל על עצמי כל הזמן, מזוויות שבחיים לא ראיתי. זה מאוד שונה ממבט בראי למשל. זה הפך אותי להרבה יותר מודעת לשפת הגוף שלי, לקול שלי. בהתחלה היה לי נורא קשה, זה ריסק לי את כל הביטחון. לא הייתי מסוגלת לצפות בסרטונים של עצמי, שלא לדבר על לשמוע את עצמי. זה תפס אותי לא מוכנה כי תמיד אהבתי להצטלם ולהיות על במה, אבל משהו בחשיפה למאות אלפי אנשים הופך את החוויה לקשה יותר. באירוויזיון עדיין אין לי אומץ לצפות, אגב. למרות שזו הייתה חוויה מאוד חיובית עבורי, היא הייתה מלווה בהמון לחץ: להישמע טוב, להיראות טוב, לזכור את הטקסט, לשדר רוגע ושליטה, לזכור איפה אני צריכה להיות. אה ולא ליפול על הבמה".
"החוקים הרבה יותר ברורים כשיש 'אנחנו' ו'הם', אבל המציאות פחות פשוטה. נגזר עלינו לחלוק את פיסת הארץ הזאת. אני מרגישה שהזהות שלי מחזיקה בתוכה הרבה מהמורכבות הישראלית־פלסטינית־יהודית־ערבית"
בית
"אני גרה בתל אביב כבר שלוש שנים ומאוהבת בעיר הזאת, קשה לי לדמיין את עצמי עוזבת אותה, אבל עבורי חיפה תמיד תהיה הבית. זה המקום שבו אני יכולה להוריד קצת את הקצב ולשחרר מכל ההגנות. זאת הנחמה, זה האוכל של אימא ואבא, זאת סבתא, הדודים, האחים, האחיינים. אנחנו תמיד צוחקים שגדלנו בקומונה ותכל'ס זה לא באמת רחוק מהמציאות. לפעמים יש לי גם מחשבות על חו"ל, בעיקר בגלל הרצון להרפתקה. אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת לעזוב הכול ולעבור למדינה אחרת. אני מאוד מחוברת למשפחה שלי".
גזענות
השיר "יש לי וידוי" הגיע ל־650,000 צפיות בפייסבוק ולכמעט 200,000 צפיות ביוטיוב. אחת המשמעויות העיקריות של זה מבחינתי היא שאנשים רוצים לשמוע. קיבלתי הרבה תגובות מאנשים שהצליחו להזדהות כי הם מצאו את עצמם בצד כלשהו של המתרס. הוא מאוד דיבר לאנשים ששומעים כל הזמן שהם "לא נראים" תימנים, רוסים, ערבים, ישראלים וכו', וגם דיבר לאנשים שיצא להם להגיד את זה והבינו פתאום שזה לא לעניין".
דימוי גוף
"עד שנות ה־20 המוקדמות שלי לא חשבתי שאני יפה. תמיד הופתעתי כשאנשים החמיאו לי על המראה שלי. די התביישתי באיך שנראיתי בתור ילדה. התפתחתי נורא מהר, הייתי ארוכה ומגושמת, עם השנים זה התאזן. בצבא חוויתי שוב תקופה פחות טובה עם הגוף שלי, עליתי קצת במשקל ולא הצלחתי לרדת וזה נורא תסכל אותי. זה הפך לאובססיה שאיבדתי עליה שליטה. הורדתי כמעט 20 אחוז ממשקל הגוף בכמה חודשים ובשלב מסוים, גם אם רציתי, לא הייתי מסוגלת לאכול כמות סבירה. מה שניער אותי בסופו של דבר, עם הרבה עזרה מאימא שלי, היא ההבנה שאם לא אתאפס על עצמי זה ייגמר רע. השלב שהיה לי הכי קשה הוא להודות שההתעסקות שלי באוכל הפכה להיות מסוכנת. בפשטות, לא רציתי למות. בשלב מסוים חזרתי לאכול בהדרגה. לא קיבלתי עזרה מקצועית אבל בדיעבד אני חושבת שאולי נזקקתי לה".
"האמת שפחות אנשים פונים אלי ברחוב מאז האירוויזיון. אני לא בטוחה בדיוק למה. אולי פעם הייתי קצת יותר נגישה. היום אני מרגישה שאנשים טיפה יותר מאופקים לידי. לפעמים אני קולטת שאנשים מצלמים אותי בסתר. עדיף לבוא להגיד שלום"
דת
"אימא שלי מספרת שהתנצרה בשביל עצמה. ההורים שלי כבר היו בזוגיות הרבה שנים, הייתה להם ילדה בת שנתיים ועוד ילד בדרך. באיזשהו שלב היא מאוד רצתה את זה, מתוך אמונה. זה אף פעם לא היה תנאי. זאת גם הגישה שלי כלפי גיור. זה עניין דתי, משהו שצריך לבוא מבפנים ולא בגלל זוגיות או כפייה חיצונית. זאת גם הגישה של היהדות כלפי הנושא ובגלל זה גיור הוא תהליך כל כך מורכב. בתור אתאיסטית אני לא רואה ערך בלשנות את הדת שלי".
השואה ואני
"נושא השואה תמיד היה נוכח בבית. סבתא שלי תמיד דיברה עליו וסבא שלי תמיד שתק עליו. כשהייתי בת 12 מצאתי את דף העד שסבא שלי מילא חמש שנים קודם לכן, חודש לפני שהוא נפטר. הוא לא סיפר לאף אחד שמילא דף עדות. הוא מתאר שם את הרצח האכזרי של אבא שלו בשני משפטים לקוניים. קשה לי לתאר לעצמי מה זה דרש ממנו למלא את המסמך הזה. הוא הדחיק הרבה יותר ממה שגילה אי־פעם. לסבתא שלי היו המון סיפורים על חוויות שלא יאומן שהיא שרדה בתור ילדה. בדיעבד אני מתחרטת שלא שאלתי אותה יותר על כך. אני מנסה לאסוף את רסיסי המידע שנשארו ולכתוב את הסיפור של שתי הסבתות שלי. שתיהן נולדו ב־1940, האחת כאן והשנייה ברומניה. יש דמיון מצמרר בין הרבה מאוד חוויות שהן עברו. שתי ילדות בלי בית ובלי אף אחד שייקח עליהן אחריות. ברגע מסוים בחיים שתיהן הפכו לפליטות מלחמה".
התנחלויות
"ישראל גנץ ניסה ליצור איתי קשר אבל לא הרגשתי צורך מיוחד לדבר איתו אחרי מה שקרה. הוא העביר לי התנצלות בדרך עקיפה, אבל זה לא העניין. העניין הוא שההתנחלויות הן שאלה בלתי פתורה מחמת נוחות. אף ממשלה לא הכריזה על החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, זו דרך לשלוט דה־פקטו בשטחים בלי להעניק זכויות אזרח לפלסטינים שחיים שם ובלי להעיר את הדוב הבינלאומי. אלה שטחים שנתונים במצב ביניים בלתי אפשרי כבר עשרות שנים. המצב הזה גם משאיר את ההתנחלויות מחוץ לתחומה הריבוני של מדינת ישראל וגם גודע כל תקווה לפתרון, להסכם קבע, לשלום".
זהות
"אני יכולה להבין למה אנשים רואים צורך לתייג כל אחד. זה הרבה יותר קל. החוקים הרבה יותר ברורים כשיש 'אנחנו' ו'הם'. אנחנו מגדירים אנשים כדי להכווין את הרגשות האוטומטיים שלנו כלפיהם. אבל המציאות פחות פשוטה ממה שנוח לנו להאמין. החיים שלנו שזורים אלה באלה. נגזר עלינו לחלוק את פיסת הארץ הזאת. במובן הזה אני מרגישה שהזהות שלי מחזיקה בתוכה הרבה מהמורכבות הישראלית־פלסטינית־יהודית־ערבית. אני מרגישה מאוד שייכת לכאן. למעשה הכי 'מכאן' שאפשר להיות ולא הייתי מוותרת על זה בעד כלום. הייתי מדריכת סימולטור בחיל האוויר. הייתה לי חוויה מעניינת מאוד והייתי מוקפת באנשים טובים ורקמתי חברויות עמוקות. אני חיה בשלום עם המורכבות של הזהות שלי והיום אני בנקודה בחיים שהנושא הזה מאוד פתור אצלי".
לוסי אהריש
"לוסי אהריש מהממת, היו לי כמה שיחות מרתקות איתה. לאחרונה גילינו שהרבה פעמים מציעים לנו את אותן עבודות. אם אחת לא פנויה להנחות איזה אירוע מתישהו פשוט פונים לשנייה. התגובות לחתונה שלה ושל צחי היו די צפויות. מה שלא היה צפוי זה סדר הגודל של ההתעסקות הציבורית בהחלטה פרטית ואישית לחלוטין של שני אנשים. זה פשוט הזוי לחשוב שהם היו צריכים להסתיר את הקשר שלהם במשך כל כך הרבה זמן כאילו מדובר בפשע. גם בעדי שילון ויוסף סוויד אני לא מקנאה. מזעזע בעיניי כל מה שהם צריכים להתמודד איתו".
משפחה
"אני מאוד רוצה ילדים וזה תמיד העסיק אותי. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל מעסיקה אותי שאלת השילוב בין קריירה לאימהות. אני מרגישה שבשנים האחרונות השאלה הזאת נחשבת ללא פמיניסטית, לטאבו. בעיניי זו טעות.התיקון הוא לא להפסיק לשאול נשים איך הן משלבות קריירה עם גידול ילדים אלא להתחיל לשאול גברים את אותה השאלה בדיוק".
"בצבא עליתי קצת במשקל ולא הצלחתי לרדת וזה נורא תסכל אותי. זה הפך לאובססיה שאיבדתי עליה שליטה. השלב שהיה לי הכי קשה הוא להודות שההתעסקות שלי באוכל הפכה להיות מסוכנת. בפשטות, לא רציתי למות"
נישואין
"איתי ואני הכרנו בנפאל ב־2015, שנינו היינו שם ברעידת האדמה. היה לנו חיבור מדהים מההתחלה והחלטנו לטייל יחד בסין. כשאיתי חזר לארץ שלושה חודשים אחרי, זה כבר היה ברור לשנינו שאנחנו נהיה ביחד ובאמת עברנו לגור יחד אחרי פחות משנה.
"גדלתי בבית שהאהבה בו היא הערך הכי חשוב. המשפט 'אני אוהב/ת אותך' כנראה נאמר בבית שלנו יותר מכל משפט אחר. הוא אף פעם לא היה שמור לאירועים מיוחדים או 'לרגע הנכון', לכן אני לא כל כך רואה הבדל בין החיים שלי עם איתי עכשיו לבין החיים שיהיו לנו ביום אחרי שנהיה נשואים. אבל ברמה הטקסית יש משהו מקסים בחתונה".
סטייל
"ביומיום אני בוחרת את הבגדים שלי בדרך כלל לפי נוחות. שמלות רחבות בקיץ וסריגים גדולים בחורף. זה היה הדבר הראשון שהייתי צריכה להתגבר עליו בבחירת הבגדים לאירוויזיון – להשלים עם העובדה שנוח זה לא הולך להיות. כל שמלה לקח ללבוש בין 20 דקות לחצי שעה, והאתגר הכי גדול היה בגמר כשהיו לי 12 דקות להחליף שמלה, לאסוף שיער, להגיע לצד השני של האולם ולטפס לקהל. בחירת הבגדים הייתה תהליך ארוך ומורכב של שיתוף פעולה עם סיון חימי, הסטייליסטית שלי, ועם המעצבים הכל כך מוכשרים: ויוי בלאיש, אלון ליבנה, דנה הראל וענבל דרור. לפני האירוויזיון לא הכרתי אף מעצב אבל במפגשים עם המעצבים האלה היה משהו כל כך אישי שזה הרגיש כאילו הם עיצבו עבורי את הבגדים מתוך ההיכרות שנרקמה בינינו. התוצאה הייתה חמישה לוקים שונים מאוד אחד מהשני, שבכל אחד הרגשתי 'אני' קצת אחרת. בנוסף, תהילה גוטליב (איפור), אדיר יעקוב וזיו אמסלם (שיער), צוות הביוטי, גרמו לי להרגיש הכי יפה שהרגשתי אי־פעם. העבודה באירוויזיון הייתה כל כך אינטנסיבית שפשוט הפכנו כולנו לסוג של משפחה".
סלבריטאות
"אני לא יודעת אם החלקתי בכלל לתוך הטייטל 'סלב'. אני מנסה כל הזמן למצוא את נקודת האיזון בעולם הזה ובתעשייה שבה אני מרגישה בנוח. כן הבנתי די מהר שעם כל האהבה שקיבלתי מגיע גם המחיר של לוותר על חלקים מהפרטיות שלי. האמת שפחות אנשים פונים אליי ברחוב מאז האירוויזיון. אני לא בטוחה בדיוק למה, אולי פעם הייתי קצת יותר נגישה. מי שזיהה אותי בעבר הרגיש חלק מקהילה קטנה של אנשים שהכירו את הדברים שעשיתי וזה היה מגניב לזרוק מילה טובה. היום אנשים טיפה יותר מאופקים לידי. לפעמים אני קולטת שאנשים מצלמים אותי בסתר. עדיף לבוא להגיד שלום".
"בדרך כלל אני לא נעלבת מקללות. זה נראה לי קצת ילדותי לשבת מול המסך ולקלל אנשים ואני לא יכולה לקחת את זה ברצינות, אבל כן היתה קללה שממש הצחיקה אותי. מישהו כתב לי פעם 'לכי תשני על האף'. לא הבנתי מה זה אומר אבל אימצתי"
פוליטיקה
"הייתי רוצה לראות יותר יוזמות שמקדמות חיים משותפים בין ערבים ויהודים ובאופן כללי מסגרות שמאפשרות מפגש בלתי אמצעי בין האוכלוסיות שחיות בישראל. המחסור במפגשים מהסוג הזה מפתח ניכור ושנאה שקשה מאוד להתגבר עליהם ככל שמתבגרים. אוכלוסיות שלמות, גם יהודיות, מרגישות מודרות מהחברה הישראלית, ראינו את זה לאחרונה ביתר שאת במחאה האתיופית. עדיין לא החלטתי למי להצביע. היה לי קשה להחליט גם בפעם הקודמת".
פרנסה
"לגבי סוגיית השכר באירוויזיון – ברור שזה מבאס אבל לרגע לא הרגשתי מנוצלת. ידעתי בדיוק למה אני נכנסת ובאילו תנאים. מדובר במגבלה שהיא חלק מהעניין כשאת עובדת במגזר הציבורי. הרבה מעובדי התאגיד עבדו באירוויזיון בצורה אינטנסיבית והרוויחו הרבה פחות מעמיתיהם הפרי־לנסרים על אותן עבודות בדיוק. אני לא הייתי מקרה מיוחד מהבחינה הזאת".
ציפיות
"הדבר הכי קשה הוא הציפייה של כולם שמשהו מאוד גדול יקרה עכשיו, כל הזמן שואלים אותי 'מה הלאה'. כאילו יש איזה מומנטום וחייבים לנצל אותו לא משנה למה, העיקר מהר. אבל אני אוהבת לעשות דברים בקצב שלי. קיבלתי הרבה הצעות אבל מבחינתי תאגיד השידור 'כאן' הוא הבית שלי וחטיבת הדיגיטל היא מוקד העשייה הכי משמעותי שלי. בעיקר בזכות העובדה שזו במה שמאפשרת להעלות לסדר היום נושאים שמודרים לרוב מהזירה הציבורית – מהבעיות של הדור שלנו עד דילמות פילוסופיות במשרד. אני לא פוסלת את הפריים־טיים אבל מעל הכול חשוב לי לעשות תוכן שאני מאמינה בו. כרגע אני עובדת על סדרה תיעודית ומחפשת במקביל כיוונים טלוויזיוניים שיתאימו לי בצורה הכי מדויקת. הפנטזיה הטלוויזיונית הכי גדולה שלי היא לככב בסדרת הדרמה שאכתוב".
קללות
"אני לא נעלבת מקללות, נראה לי ילדותי לשבת מול המסך ולקלל ואני לא יכולה לקחת את זה ברצינות. אני יכולה לקחת ללב ביקורת אמיתית וכנה בעיקר אם אני מסכימה עם חלק ממנה. כן היתה קללה שממש הצחיקה אותי, מישהו כתב: 'לכי תשני על האף'. לא הבנתי מה זה אומר אבל אימצתי".
"נושא השואה תמיד היה נוכח בבית. סבתא שלי תמיד דיברה עליו וסבא שלי תמיד שתק עליו. כשהייתי בת 12 מצאתי את דף העד שסבא שלי מילא חמש שנים קודם לכן, חודש לפני שהוא נפטר. הוא מתאר שם את הרצח האכזרי של אבא שלו בשני משפטים לקוניים"
ריאליטי
"אמרתי לא למלהקים שהציעו לי להשתתף ב'האח הגדול' כי הרעיון של להיות סגורה בבית ומתועדת במשך שלושה חודשים לא מושך אותי. אם ריאליטי אז אולי הייתי משתתפת ב'רוקדים עם כוכבים' אם היו מחזירים את הפורמט הזה. תמיד רציתי ללמוד לרקוד אבל אני חושבת שאני מקרה אבוד, אולי זה היה מוכיח לי אחרת. לכל ז'אנר יש את המקום שלו כל עוד יוצרים אותו בצורה איכותית, אם היו מציעים לי פורמט שמעניין אותי הייתי שוקלת להנחות אותו".
שפת אם
"אני מאוד אוהבת שפות ומרגישה בנוח בעברית, ערבית ואנגלית. את הבגרויות שלי עשיתי בערבית, באירוויזיון הרגשתי בנוח באנגלית, אבל כשזה מגיע לכתיבה אומנותית, הכי קל לי להתבטא בעברית. אני מניחה שזה בעיקר בגלל שזאת השפה שאימא שלי נהגה להקריא לי בה סיפורים ושירים. היא התקבעה אצלי בתור השפה שמספרים בה סיפור, ששרים בה שיר ערש. הספר האחרון שקראנו יחד היה הארי פוטר ואבן החכמים. ערב אחד היא התעייפה מלהקריא אבל אני הייתי ממש במתח, אז הייתי חייבת להמשיך לקרוא בעצמי".
צילום דודי חסון
סטיילינג סיון חימי
ניהול קריאייטיב טל קליינבורט
איפור תהילה גוטליב לסולו במוצרי אסתי לאודר
עיצוב סט מינה סטארק ל-Artbook