ליהיא לפיד מברכת את בתה וממיסה את הלב: "המורה הלא מדברת שלי"

30 שנה של אימהות, אהבה אינסופית, דאגה שלא נגמרת והמון דברים שנשארים בלי מילים. ליהיא לפיד מציינת את יום הולדתה ה-30 של יעלי, בתה האוטיסטית בפוסט אישי וחשוף במיוחד, שבו הצליחה לזקק את כל הכאב, הפחד והאושר שבקשר המיוחד ביניהן. ובעיקר, את מה שלמדה מבתה על אהבה שלא זקוקה למילים.

>> עינת ארליך מרגשת אותנו מתוך טיפולי ההקרנות: "יהיה פה שינוי"

"הילדה שלי בת 30. והיא עדיין ילדה קטנה שאני אנסה להבין", פתחה לפיד את הברכה, והמשיכה לתאר את עולמה של בתה, שלא מדברת, אבל מצליחה לתקשר בדרכים משלה. "היא לא מדברת, אבל העיניים שלה נוצצות לרגע בכל פעם שאנחנו נפגשות. וזה אושר. היא לא מספרת מה עובר עליה. אבל כשנעים לה היא מלטפת".

בין השורות נחשפת גם הצעירה בת ה-30, עם הרצונות, הרגשות והאהבות שלה. "היא לא הולכת על עקבים ולא מתאפרת. אבל בזמן האחרון היא גונבת לי לפעמים שמלה מהארון ונראית כמעט גברת", כתבה לפיד. "היא כן מתאהבת לפעמים, אבל זה רק כמה מבטים".

לצד הרגעים המתוקים, לפיד לא מסתירה גם את הכאב ואת חוסר האונים שמלווים לעיתים את הניסיון להבין את בתה. "היא מצליחה להסביר מה היא רוצה אבל לא תמיד ולא בדיוק, ולפעמים זה פשוט שובר לב לראות את העצב שלה כשלא מבינים אותה", שיתפה. "היא קופצת כשהיא שמחה. היא נסגרת כשהיא עצובה. וכשהיא בוכה אני רוצה לצרוח לעולם שזה לא הוגן. פשוט לא".

אחד הרגעים הנוגעים ביותר בברכה מגיע כשלפיד מתארת את הקושי לשמוע מבתה את המילה הפשוטה והטעונה כל כך, "אימא". "היא עדיין לא קוראת לי אימא", כתבה, וסיפרה כיצד לפעמים, אחרי שהיא חוזרת על המילה שוב ושוב ומבקשת מבתה לומר אותה, "כל הגוף שלה מתאמץ ויוצא משהו דומה. או שהיא פשוט מלטפת אותי".

אבל בתוך הקושי יש גם גילויים חדשים. לפיד סיפרה כי לאחרונה גילתה המשפחה שבתה מסוגלת לכתוב מילים בודדות, שפתחו עבורם צוהר לעולם הפנימי שלה. "הבנו כמה אנחנו עוד לא יודעים עליה ועל החכמה שלה", כתבה, והודתה ליעל כהן, שסייעה להם לגלות את יכולת הכתיבה הזו.

ואז מגיעה אחת השורות הכואבות ביותר בפוסט, כזו שנוגעת בפחד שהורים רבים לילדים הזקוקים לתמיכה מתמשכת מכירים היטב: המחשבה על העתיד, ועל היום שבו כבר לא יוכלו להיות שם בשבילם.

"תמיד אצטרך לשמור עליך", כתבה לפיד לבתה, והוסיפה בסוגריים משפט קטן שמחזיק בתוכו עולם שלם: "והאחים שלך כבר יודעים שאת שלהם אחרי שאבא ואני לא נהיה פה". היא גם סיפרה כיצד האחים קישטו את הבית לכבוד יום ההולדת והביאו מתנות, מחווה משפחתית שמקבלת משמעות עמוקה במיוחד לצד המילים האלה.

אלא שלמרות הכאב, הפחד והשאלות שלא תמיד יש עליהן תשובות, לפיד בחרה לסיים במילות באושר. לא באושר הגדול, המושלם, זה שמצטלם יפה ונראה כמו החיים שדמיינו לעצמנו, אלא באושר הקטן והחמקמק שמגיע לפעמים בחיוך אחד.

"כשהיא מחייכת אלי אז העולם נראה כמו מקום טוב", כתבה. "והרגע הזה הוא רגע טהור של אושר. שלה. שלי". לדבריה, בתה לימדה אותה את השיעור החשוב ביותר בחייה: "שאנחנו פה למסע למען רגעים קטנים של אושר".

את הברכה חתמה במילים שמזקקות שלושים שנות אימהות למשפט אחד: "הילדה שלי בת 30. היא לא מדברת. אבל היא נוגעת בלב שלי ככה שהיא לימדה אותי את הדבר הכי חשוב. היא לימדה אותי מה זה אומר לאהוב". ולפעמים, באמת, זה עולם.