המשפט "נראה לי שהוא מפתח משהו" לא מתייחס לסטארט-אפ המבריק הבא, אלא למחלה או להתחלה-של-מחלה. ככה זה כשכולם מדביקים את כולם
השעה בקושי תשע בבוקר ואני אחרי כוס התה הרביעית שלי. כבר הכנתי לעצמי קנקן שלם במקום להרתיח מים לכל כוס מחדש. עם ג'ינג'ר וקינמון, אם תתעקשו לדעת. הדבש והלימון יגיעו בקנקן הבא.
קווץ' או מחלה?
הכל התחיל ביום ראשון בבוקר. הקטנצ'יק מסרב להתעורר. נו טוב, אין צלצולים בגן, אני מוותרת לו על השכמה מוקדמת, לוקחת את הגדול לבית הספר ואת עצמי לאירובי.
כשאני חוזרת, אני מוצאת את אבא מרוח על הספה, ואת בן הארבע משחק ב-wii. "אתה עוד לא בגן?! מהר להתלבש", אני פוקדת.
– "לא רוצה לגן! לא רוצה לגן! רוצה להישאר בבית!", שביזות יום א' התחילה קצת מוקדם מדי, לא?
– "נגמר יום שבת, היום יום ראשון, אתה הולך לגן", אני עושה לו ריאליטי-צ'ק.
– "אבל אני לא מרגיש כל כך טוב", מתכרכמות פניו. אני מכירה את ההצגות שלו. הוא שחקן מלידה, הקטנצ'יק הזה.
– "מי שיכול לשחק ב-wii, יכול לשחק בגן", אני קובעת, ולקול בכיו הנמרץ והבלתי פוסק פושטת לו את הפיג'מה, מלבישה אותו בחליפת הפוטר, מעיל ונעליים, וגוררת אותו לגן.
הגננת רואה ילד עם עיניים אדומות בשעה עשר, ועושה אחד ועוד אחד. "נראה לי שהוא מפתח משהו", היא קובעת, "חצי גן חולה".
"זה רק קווץ' של בוקר", אני אומרת לה ותולה את המעיל שלו על הקולב. "אבל אם את רואה שהוא 'מפתח משהו', תתקשרי ונגיע לקחת אותו".
"אבל אני לא מרגיש טוב…", הוא ממשיך עם הפאפי-פייס המתוקות שלו, עד שסדקים מתחילים להתגלות במעטה הקשיחות הדקיק שלי. "תבקש מזהבה שתכין לך תה, ואם לא תרגיש טוב תתקשר ונבוא לקחת אותך, בסדר?" עם ההבטחה הזו, פלוס עוד חיבוק ונשיקה, אני נפרדת.
מחלה!
עוברות שעתיים-שלוש והטלפון לא מצלצל, ואני בטוחה שאכן זו הייתה רק סצנה. באחת וחצי, רגע לפני החלפת המשמרות בין הגן לצהרון, הסייעת מתקשרת. "הוא לא במיטבו, הוא נח על הספה, אם אתם יכולים לבוא לקחת אותו"…
הילד, עם חום קל עד מתון, אודם בלחיים ושיעול מתפתח, ישן עד ארבע וחצי. כשהוא שומע את אחיו הגדול מגיע הביתה ומתארגן לצאת לחבר, הוא קופץ מהספה: "אני רוצה ללכת לחוג!" בעלי מסתכל עליי כאילו אני משוגעת, הרי הכלל אומר שמי שחולה מספיק כדי לא ללכת לגן, גם חולה מספיק כדי לא ללכת לחוג.
אני מורידה את הבכור אצל חבר, ובכל זאת לוקחת את הקטן לחוג – שהוא יחליט אם הוא מרגיש טוב מספיק. מבט אחד מיעל, המדריכה שלו לדרמה (אלא מה) והוא מתקפל בחזרה: אני רוצה הביתה. הוא מקבל מיעל חיבוק פלוס בובה שתשמור עליו עד שיהיה בריא, וחוזר לנמנם על הספה.
שק של ייסורי מצפון
בשמונה בערב אני אוספת חברה, ואנחנו יוצאות להופעה. הכרטיסים כבר נקנו מבעוד מועד. גם היא השאירה בבית בת שלוש חולה. שוב חולה, אחרי חמישה ימים בבית ויומיים בגן. אנחנו לוקחות איתנו את שק ייסורי המצפון, משאירות בבית את הבעלים עם הילדים החולים והבריאים, ויוצאות לקרוע את העיר.
בשתיים בלילה, כשאני מתגנבת חזרה, אני מוצאת אבא וילד על הספה. האבא המותש מנמנם, הילד, שישן כל היום, ממש ערני ועושה לעצמו מרתון סרטי טום וג'רי. הוא מספר לי בגאווה שהוא הקיא, ושאבא הכין לו תה וטוסט.
מעט מדי שעות אחר כך, אני מגרדת את עצמי מהמיטה וגם את הבכור. מורידה אותו בבית הספר ונוסעת לישיבה דחופה בעבודה. שוב אני משאירה את אבא עם הבלגן, ומבטיחה לסיים כמה שיותר מהר ולהחליף משמרות.
חוזרת במהרה. הילד כבר אחרי ארוחת צהריים, אבא משוויץ שהוא אכל ממש יפה, והקטנצ'יק משוויץ שהוא השפיל את אבא בטאקי. אבא נוסע לפגישה, והחום שוב עולה. את הארטילריה הכבדה אני משאירה לערב, ומגבת רטובה על המצח עושה את העבודה וזוכה לכינוי "מגבת הקסמים של בוב הבנאי" כשהילד קופץ בשמחה אחרי חצי שעה. בארוחת ערב הוא אמנם התקמצן, אבל הלילה, אחרי נר אקמולי, עובר בשקט יחסי.
בבוקר אני מתעוררת עם כאבי גב וגרון. מלבישה את הילד טוב-טוב ושולחת אותו אחר כבוד לגן, עם סוכריית ויטמין סי. עכשיו תורי.