יושבת על המים

יום שלישי, ה-17 באפריל 1906, היה חם במיוחד בסן פרנסיסקו. החום הכבד, שאינו אופייני לעונת השנה, לא הרפה גם כשהשמש שקעה וחושך מוכר עטף את העיר הגדולה שבמערב ארצות הברית. אלפי תושבים במיטב בגדיהם עשו את דרכם בהתרגשות לבניין הגראנד אופרה (Grand Opera House) שבמרכז העיר. באותו הערב הופיעה שם להקת האופרה "מטרופוליטן" מניו יורק והעלתה את "כרמן" עם הטנור האגדי אנריקו קארוזו בתפקיד דון חוזה. הכרטיסים אזלו שבועות מראש ובשעת ההופעה עצמה חישבה תקרת האולם להתבקע מיופייה של השירה ומאיכותה, ולאחר מכן מעוצמת התשואות וקריאות ה"בראבו" של הקהל הנלהב.

למחרת היום, עוד בטרם זרחה השמש, בשעה חמש לפנות בוקר, התמוטטה תקרת בניין האופרה הגדול. רעש אדמה בעוצמה של כשמונה בסולם ריכטר שנמשך פחות מדקה, הכה את העיר שהתעוררה למציאות חדשה לגמרי. הרעש הגדול של ה-18 באפריל 1906 ושריפות הענק שהשתוללו ברחבי העיר בארבעת הימים הבאים גבו את חייהם של כ-3,000 בני אדם, והפכו כרבע מיליון מתושביה לחסרי בית ולפליטים במנוסה. כ-28 אלף מבנים, על פני שטח של כשלושה רבעים מהעיר כולה, נהרסו עד היסוד.



חממת הפרחים בסגנון הויקטוריאני היא המבנה הוותיק ביותר בפארק שער הזהב שבעיר

הבית הראשון

אחד הבניינים ששרדו את הרעש הגדול של 1906, וגם את כל יתר הרעשים לפניו ואחריו, הוא מיסיון דולורס (Mission Dolores) – הבניין הראשון בסן פרנסיסקו. בשנת 1769 יצאה מספרד משלחת שמנתה 60 בני אדם מטעם המיסיון הספרדי של פרנציסקוס הקדוש, ובראשה גספר דה-פורטולה והכומר ח'וניפרו סרה. הם ייסדו את בניין המיסיון הראשון בסן דייגו ומשם המשיכו הלאה והקימו לא פחות מ-21 "מבצרי מיסיון" לאורך חופי קליפורניה. שבע שנים אחרי שיצאו לדרך, בשנת 1776, הקימו את מיסיון דולורס. המיסה הראשונה נערכה במקום ב-29 ביוני 1776, חמישה ימים לפני הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ותאריך זה מקובל כתאריך ייסודה של העיר סן פרנסיסקו (ששמה מנציח את פרנציסקוס מאסיסי, שנעשה קדוש אחרי מותו בראשית המאה ה-13).

ראוי לכבד את ההיסטוריה של העיר ולבקר בבניין הראשון המסמל הלכה למעשה את ייסודה. הקירות הלבנים העבים של המבנה, כמטר ו-20 סנטימטרים, נושאים על גבם גג רעפים אדומים – הסגנון המאפיין בתי מיסיון ספרדיים בקליפורניה. אוהבי טריוויה יתבוננו בבניין בן 231 השנים ויעריכו את העובדה כי מקימיו יצקו בעבודת יד 36 אלף לבני טיט, שהושארו להתייבש בשמש, ורק אז הניחו אותן אחת על גבי רעותה כדי לבנות מעט היסטוריה.

למי שיש מה לומר לח'ניפרו סרה כדאי לסור לבית הקברות הקטן והצנוע שבחצר מיסיון דולורס, שם קבורים בכירי בניה ואישיה של העיר משנותיה הראשונות, ושם גם ניצב במלוא גובהו ותפארתו פסלו של הכומר. ועוד בענייני השם. מיסיון דולורס, שהגיית שמו באנגלית נשמעת כ"מישן דולורס", נמצא במרכזו של מישן דיסטריקט (Mission District), "רובע מישן" (כאמור, המיסיון). שם בולטים במפה, וגם בשטח, רחוב דולורס הנאה בשעות היום והמפוקפק הרבה יותר בשעות הלילה ופארק מישן דולורס, ריאה ירוקה גדולה על גבעה שממנה יש תצפית נוחה ונאה אל בתי מרכז העיר. הגבעה הזאת הייתה בעבר הרחוק בית הקברות היהודי של סן פרנסיסקו, שהועבר מכאן לאתר אחר.

הכל זהב, הכל זהב

בשביל רבים קליפורניה, ועריה המרכזיות סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס, מזוהות כל כך עם ארצות הברית ועם סמליה וערכיה, עד שקשה להאמין לעובדות ההיסטוריות. למעשה, מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 ועד שקליפורניה תהיה אמריקנית יחלפו יותר מ-70 שנה. עד אז היו חבל הארץ הזה וגם סן פרנסיסקו (אז כפר דייגים קטן בשם ירבה בואנה) תחת שלטון ספרדי ואחר כך, במשך כעשר שנים, מדינה במסגרת הרפובליקה המקסיקנית.

בתשעה ביולי 1846 נכנסה אוניית הקרב "פורטסמות'" של צבא ארצות הברית למפרץ סן פרנסיסקו וכבשה את העיר ללא קרב מידי מקסיקו. התיאור ההיסטורי הרשמי מספר על אודות 70 מלחים שירדו מהסיפון לחוף והניפו שם את דגל הכוכבים והפסים. שנה אחר כך, בשנת 1847, החליטו 800 התושבים (כן, רק 800 תושבים) לשנות את שם יישובם באופן רשמי לסן פרנסיסקו. אלו אירועים משמעותיים בתולדותיה של העיר, שהקדימו בשנתיים-שלוש את האירוע הגדול ביותר בקורותיה והחשוב ביותר להתפתחותה – גילוי הזהב בעמק סקרמנטו ולמרגלות סיירה נבאדה בשנת 1848.

הבהלה לזהב הביאה בשנה שלאחר מכן, שנת 1849, כ-100 אלף בני אדם לסן פרנסיסקו ולסביבתה. הכפר הקטן הפך בן לילה לקריה גדולה. נמל ים, מסילות ברזל, בתי מלון, קו טלגרף, מאות מבני ציבור ובתי מגורים וגם, איך לא – מסבאות, בתי זונות, אולמות הימורים וכל מה שצריך בשביל לפרנס את החיים הסוערים של העיר במחצית השנייה של המאה ה-19.

מי שמחפש עדות נוספת לחשיבותה של שנת 1849 בעבור תושבי העיר מוזמן להתעניין מעט בפוטבול. הקבוצה המקומית נושאת את השם המחייב "סן פרנסיסקו פורטי ניינרס". ה"פורטי ניינרס", אנשי 49', הוא הכינוי לכל מחפשי הזהב שהגיעו באותה השנה לעיר. קבוצת הפוטבול של העיר, בראשות ג'ו מונטנה וג'רי רייס, זכתה בשנות ה-90 של המאה שעברה בארבעה תוארי "סופרבול" ונכנסה לנצח להיכל התהילה ההיסטורי של העיר. שנת 49' עדיין חיה, רצה ובועטת.

קשה, וכמעט בלתי אפשרי, לחיות היום את השנים ההן. בסן פרנסיסקו אי אפשר, וגם לא כדאי, להימנע מהגולדן גייט ברידג' (Golden Gate Brigde) – "גשר שער הזהב". שער הזהב, למי שתוהה, היה הכינוי לנמל הים של העיר ממנו נכנסו הבאים בדרכם אל הזהב ואל העושר (ועוד על הגשר המפורסם נכתב ב"עשר עובדות" בגיליון 5, מאי 2002). אפשר, וגם שווה כמו שאומרים, לבקר במוזיאון ההיסטורי וולס פארגו (Wells Fargo History Room) ברחוב מונטגומרי. חברת "וולס פארגו" נוסדה בשנת 1852 והייתה חברת הבנקאות והתעבורה הגדולה במערב ארצות הברית. הכרכרות הרתומות לשישה-שמונה סוסים שהוליכו נוסעים, דואר וזהב היו שייכות ל"וולס פארגו", ובמוזיאון שהקימה החברה השנים ההן קמות (ולמעשה רק מוצגות) לתחייה. עוד תצוגה מימי הבהלה לזהב נמצאת במוזיאון הכסף האמריקני (Museum of Money of the American West) שבבניין "בנק אוף קליפורניה", קרוב מאוד ל"וולס פארגו".

כשתצאו מבניין "בנק אוף קליפורניה" כבר תהיו בתוך צ'יינהטאון
(Chinatown). בערים רבות בעולם יש "עיר בתוך עיר" ושמה צ'יינהטאון – הרובע הסיני של העיר. כמעט תמיד מדובר במבוך של סמטאות צפופות, מקדשים, פגודות, ערב רב של דוכני מזכרות ומוצרי מזון, עשרות מסעדות קטנות וקטנות יותר, מנדרינית באוויר ותיירים מכל העולם, שמנסים לטעום את סין רחוק מהענק האדום שבאסיה. הרובע הסיני של סן פרנסיסקו מתהדר בכמה תארים והעיקריים שבהם: הצ'יינהטאון הראשון בארצות הברית וגם הצ'יינהטאון הגדול בעולם מחוץ לסין. בדרך לתארים הנכבדים האלה, וגם למעמד של אתר-שאסור-להחמיץ-בשום-פנים-ואופן, ידע האזור עליות ומורדות, ממש כמו פני השטח שעליו נבנה.

שלושה קווים פעילים של קרונועים חוצים את מרכז סן פרנסיסקו, ואף שהם בעיקר אטרקציה תיירותית, הם חלק בלתי נפרד ממארג התחבורה הציבורית של העיר. כל שלושת הקווים חוצים את צ'יינהטאון והדרך מכאן צפונה לעבר המפרץ קלה, נוחה ונעימה במיוחד באחד משני הקווים: פאוול-מייסון (Powell-Mason) או פאוול-הייד (Powell-Hyde).

אז למי תודה ולמי ברכה? אנדרו סמית' האלידיי נולד בלונדון בשנת 1836, למד מכונאות, וכשהיה רק בן 16 חצה ימים ויבשות והגיע לסן פרנסיסקו. הוא התפרנס מזה וגם מזה ובסופו של דבר הקים חברה לחבלים ולכבלי תיל. לקוחותיו הטובים ביותר היו בעלי מכרות, שבעזרת כבלי התיל משכו את הקרוניות פנימה והחוצה ממעמקי המכרות. ואז, בהשראת הקרוניות הקטנות מהמכרות, הציע האלידיי כלי תחבורה חדשני, שיצליח להתמודד עם העליות והמורדות התלולים של סן פרנסיסקו. הקרונוע הראשון עשה את דרכו ברחובות העיר בשניים באוגוסט 1873. כ-30 שנה מאוחר יותר, ערב הרעש הגדול בשנת 1906, פעלו בעיר שמונה קווים ועליהם נעו יותר מ-600 קרונועים ורכבלים. הקדמה הטכנולוגית לדורותיה נגסה בהיקף הפעילות של הקרונועים אולם מעולם לא הצליחה לדחוק אותם לגמרי ממסלולם ומנופה של העיר. בשנת 1947 הכריז ראש העירייה שהגיע הזמן שאוטובוסים מודרניים יחליפו את כל הקרונועים. מרי אזרחי של תושבי העיר, שהביעו בקולניות ובנחישות את אהבתם לאמצעי התחבורה ההיסטורי שנולד בעירם, מנע את יישום ההחלטה, ובשנת 1964 הוכרזו הקרונועים של סן פרנסיסקו כ"נכס היסטורי לאומי".

הקרונועים של סן פרנסיסקו הם לא רק מערכת התחבורה הציבורית הראשונה מסוגה בעולם, אלא גם האחרונה מסוגה שעדיין פעילה באופן יומיומי כאמצעי תחבורה ציבורי. במרוצת השנים אומצה השיטה בכתריסר ערים גדולות ברחבי תבל ובכולן ירשו את מקומה אוטובוסים, רכבות חשמליות ורכבות תחתיות. בשנות ה-80 של המאה שעברה שופצה המערכת כולה, ו-38 הקרונועים הפועלים בשלושת קוויה אמורים להמשיך לנסוע בבטחה גם ב-100 השנים הקרובות. הקרונוע הראשון משנת 1873 מוצג באסם הקרונועים (Cable Car Barn) שברחוב מייסון, המשמש תחנת כוח, מוסך, חניון ובעיקר מוזיאון לכל מה שקשור בקרונועי העיר.



על אף שיש בה עליות ומורדות תלולים, סן פרנסיסקו היא יעד נחמד לטיולי אופניים

יושב על המים

כשהקרונוע נוסע במורד התלול הפונה צפונה לעבר המפרץ, נשקף נוף עוצר נשימה שבקצהו האחד גשר שער הזהב ורובע פרסידיו (Presidio) הירוק ובקצהו האחר טלגרף היל (Telegraph Hill), "גבעת טלגרף", ומעבר לה גורדי השחקים של מרכז העיר. בתווך שכונות פסיפיק הייטס (Pacific Heights) ומרינה (Marina), עם שלל בתיהן הוויקטוריאניים, ובלב המים הכחולים של המפרץ האי אלקטרז (Alcatraz). יכול להיות שבדיוק בקרונוע כזה, במקום הזה, ישב אריק איינשטיין כשכתב "יושב בסן פרנסיסקו על המים, שוטף את העיניים בכחול ובירוק". וואלה, לא יכול להיות – בטוח!

נדמה שנמלי הדייגים בערים הגדולות בכל רחבי העולם חולקים את אותו הגורל, וגם את אותה תפיסה של תכנון עירוני מודרני. רציפי הדייגים והמספנות של פעם מוסבים למוקד עירוני של בילוי ובידור ולאתר תיירותי מרכזי. אחרי כ-100 שנים, מאז נבנה המזח הראשון בשנת 1853, היה נמל סן פרנסיסקו נמל דייגים אמיתי, חי ותוסס. מאז אמצע המאה שעברה הועם זוהרו ונדמה שהרציפים והמזחים ננטשו ונשכחו. בשנת 1978 נבנה כאן המרכז המסחרי הראשון פיר 39 (Pier 39), "מזח 39", שכולל טיילת מרכזית אחת ושתי קומות של מסעדות, מזללות וחנויות. ההצלחה המיידית הפיחה חיים בנמל כולו ומיזמי תיירות נוספים פתחו את דלתותיהם לרווחה בפני כל מי שמגיע לכאן ומוכן לשלם דמי כניסה: אקוואריום ימי, מוזיאון שעווה, הצוללת הוותיקה "פמפניטו" גיבורת מלחמת העולם השנייה, המוזיאון הימי של סן פרנסיסקו.

לסן פרנסיסקו ולסביבתה הקרובה יש עוד המון מה להציע מעבר לסיור היסטורי ממרכז העיר לנמל הישן. אפשר לטייל בעקבות רוח החופש והמחאה של שנות ה-60, לאסוף חוויות ירוקות בפארקים הגדולים שבמערב העיר, לחצות את המפרץ לכיוון אוקלנד ואוניברסיטת ברקלי, לתור בעשרות היקבים בעמק נאפה שמצידו הצפוני של גשר שער הזהב ועוד ועוד. כל שצריך הוא לפזר את הערפל המפורסם כל כך של העיר, להתמסר אליה, ותמיד לזכור שמתחת לאווירה השקטה והשלווה אורב הרעש הבא.

מתוך: מגזין מסע עולמי

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה