"הייתי בת 20 וכבר אלמנה, אבל בחרתי בחיים". הסיפור המדהים של מרישה בת ה-100

בפברואר האחרון מרישה בלכרסקי-בלום חגגה יום הולדת. השמחה הייתה רבה, המשפחה התכנסה במסעדת "מלכה" של איל שני ושם המסעדה תאם היטב לתחושה של הנוכחים כלפי כלת היום הולדת. למרות מאה שנותיה, למרות הזמן הרב שעבר מאז המלחמה הההיא, בלכרסקי-בלום עדיין זוכרת הכול. את שמות הרחובות בפרבר פראגה בוורשה שם גרה משפחתה, את כתובות בתי הספר בהם למדה, את השוער בבניין שבו התגוררה כילדה ואת האישה הפולניה שפרצה לביתם ודרשה כסף ותכשיטי הזהב. גם צעקות הגרמנים "יודה", "יודה", עדיין מהדהדות בראשה אבל יותר מכל אלה היא זוכרת את המוות, עוד ועוד מוות, עד שנותרה אישה צעירה לבדה בעולם. בתקופת השואה נרצחו הוריה, שניים משלושת אחיה ובעלה הראשון שהיה אהבת נעוריה. היא נישאה בשנית אבל במהרה מצאה עצמה שוב אלמנה ובהיריון. את הזוועות שחוותה היא מדקלמת בעל פה בשיר שליווה אותה בימיה בגטו: "כבר הכול נהרס/ לא נותר דבר/ כבר איש לא יחזור/ בן אדם לא נשאר/ היכן היא אמך/ היכן הוא אחיך/ היכן ילדך שחיפש אותך/ אנשים, היכן מצפונכם?/ לבבותיכם ונשמותיכם?/ היכן ימצא מישהו בעולם אשר יחזיר לנו את הזמן האבוד?/ את עולם הפרחים, עולם החירות/ את צחוקם של בני אדם?".

מרישה בלכרסקי-בלום עם שניים מהנינים בחגיגת יום הולדת מאה | צילום: באדיבות המצולמת

איך שרדת את כל זה?
"כשאת צעירה את לא פוחדת משום דבר. זה מופלא גם בעיניי, אבל יצר החיים חזק מהכול. 300 מבני משפחתי הקרובה והמורחבת נספו, אבל מתוך השואה הבלתי אפשרית הזאת יצרתי לימים חיים חדשים והקמתי משפחה. זכיתי להיות אימא וסבתא וסבתא רבתא ואני עדיין כאן, הסיפור שלי חייב להישמע בשביל הדורות הבאים".

הגעת לזקנה מופלגת, עברת כל כך הרבה דברים, לא התעייפת?
"ועוד איך התעייפתי. זיכרון השואה מרחף ולא מרפה. הלילות עדיין קשים והסיוטים עדיין מציפים. אבל יש לי עוד כמה דברים לעשות כאן לפני שאפרד מהעולם. למשל, אני רוצה לראות את נכדי גילי, מתחתן. הוא כבר מעל גיל 40. הגיע הזמן שלו".

מה את חושבת על עידן הקורונה שנפל עלינו?
"בכל שנותיי אני לא זוכרת אירוע שבו כל האנושות כמעט מעורבת כמו זה של הקורונה, שמשנה את החיים של כולם בכל מקום, זהו אירוע שגם אחרי שהוא יעבור הוא יישאר בזיכרון שלנו לעוד הרבה זמן. ועדיין הקורונה עם כל הקושי והמוות שסביב, לא תדמה ולא תשווה לזוועות השואה. מי שהיה שם יודע שאין ולא יכולות להיות זוועות כאלה בעולם".

מרישה בלכרסקי-בלום עם הוריה משה וקרולה | צילום: באדיבות מרישה בלכרסקי-בלום

"הייתי מאוד תמימה"

"נולדתי שנייה מארבעה ילדים", מספרת בלכרסקי-בלום בקול צלול, "נחשבנו לאנשים אמידים. לאבי משה הייתה חברת תובלה, ואימא קרולה טיפלה בילדים: ליאון, אני, אדם, ופלה הקטנה. הייתה לי ילדות יפה, בבית הספר נחשבתי לאהודה, היו לנו שכנים נהדרים והיה לי גם אהוב, דוד פרידמן, שקראתי לו ארתור. התחתנו במהלך המלחמה, באפריל 1940, הייתי בת 18. אהבנו מאוד וחלמנו יחד חלומות. רציתי להאמין שנהיה יחד לתמיד. הייתי מאוד תמימה".

במהרה הפכו החלומות לסיוטים. "נאלצנו לענוד טלאי צהוב. לא ענדת? היו יורים בך. אבל סבלנו לא רק מהגרמנים, הפולנים יחד עם הגרמנים פרצו לבתים שלנו ולקחו מכל הבא ליד", היא מספרת, "בשלב מסוים הגרמנים סגרו עלינו וארתור הציע שנעבור לראדום (עיר במרכז פולין, דב"א) שנחשבה לבטוחה יותר. סירבתי לעזוב את משפחתי והוא הציע שייסע לבד ובינתיים יארגן לנו חיים חדשים ואז כולנו נצטרף. זה לא קרה מעולם. ארתור עלה לרכבת עם אביו. פולני שזיהה אותם הלשין עליהם לקצינים הגרמנים. אחד הקצינים ירה בהם למוות. גופותיהם הושלכו אל מחוץ לרכבת. הייתי בת 20 בקושי וכבר אלמנה".

ומה קרה איתך בזמן הזה?
"הועברנו לאזור שהגרמנים קיבצו בו את היהודים, מה שהפך זמן קצר אחרי לגטו. יהודים נהרו לשם מכל האזורים, הם לא ידעו שהם הולכים אל הגיהנום, אבל לרבים זו הייתה התחנה האחרונה לפני המוות. היו שני גטאות שחוברו על ידי גשר עץ. יהודים שעברו בגשר נורו כמו במטווח. השריוניות הגרמניות שהיו סביב ירו לתוך ההמון שבגטו בלי אבחנה. אני זוכרת שאימי אמרה: "נאכל לחם עם מים, רק שיאפשרו לנו לחיות, לשרוד", חיינו מיום ליום. הזמנים נעשו קשים יותר ויותר, יהודים מתו בהמוניהם מרעב וממחלות. מחלת הטיפוס השתוללה, הצחנה, הלכלוך והצפיפות היו בלתי נסבלים. גם אחי אדם חלה, ולמרות שהבריא הוא לא שרד עד סוף המלחמה. למזלי היה לי מראה קצת ארי ותעודות מזויפות ויכולתי קצת להסתובב, אבל גם מעלי ריחפה סכנת מוות כל הזמן. יום אחד הגיעו סדרנים יהודים שהובלו על ידי קצינים גרמנים לחפש יהודים. הגרמנים פרצו אל המקום כמו חיות טרף. התחבאתי בתוך ארגז קטן וכך ניצלתי מהם".

מתי איבדת את הורייך?
"ב-1942. אבא נשלח לטרבלינקה ולא חזר, בן 46 היה כשנרצח. גם אימי ואחותי הקטנה נתפסו ובאישון לילה נלקחו לטרבלינקה. אימא הייתה בת 45 ואחותי הקטנה והיפה פלה עם העיניים הכחולות בקושי הייתה בת 14 כשהנאצים חיסלו בדם קר את שתיהן. שלושה חודשים לפני סיום המלחמה נהרג אחי אדם, אחרי שמארב גרמני כיתר את הכפר שבו שהה כחבר מתחרת פולנית שהגנה על ורשה. כולם רוססו למוות ונקברו בקבר אחים. אדם היה בן 20, צעיר יפה תואר שכל החיים היו לפניו ואילו ידעתי היכן בדיוק קבר האחים הזה, הייתי דואגת לשים לו מצבה".

מרישה בלכרסקי-בלום חוגגת 100 עם משפחתה בפברואר האחרון (2022) | צילום פרטי

איך את הצלחת להינצל מהמחנות?
"אני ניצלתי בנס. הייתי כבר על הרכבת וקפצתי ממנה. נפצעתי בראש, פולני שמצא אותי לקח אותי אליו. לא ידעתי את כוונותיו, זה היה על החיים ועל המוות, אחותו טיפלה בי והם החביאו אותי בעליית הגג ואז עם סוס ועגלה הוא החזיר אותי לוורשה".

אלמנה בפעם השנייה

במהלך המלחמה נישאה בלכרסקי-בלום שנית. כולם קראו לו סטניסלב, אבל היא קראה לו סטאך. הוא היה פולני, לא יהודי, חבר במחתרת הפולנית שהתגורר בשכנות. "חליתי בדלקת ריאות והוא דאג לי. הוא לקח אותי אליו, הציל אותי ממוות ונפשותינו נקשרו", היא מספרת, "התאהבתי בו. הרגשתי לפתע שאני חיה בגן עדן, הוא צייד אותי בבגדים, איפור ובכל מה שנחוץ לאישה. הייתי שוב אישה נאהבת ואחרי שנותרתי כמעט לבד בעולם פתאום היה לי בשביל מי לחיות. אני הייתי בת 22 והוא בן 34 כשהריתי, חשבתי שזה לא הזמן המתאים אבל הוא אהב אותי והשתוקק לתינוק ממני".

מרישה כשעלתה לישראל ב-1957 | צילום: באדיבות מרישה בלכרסקי-בלום

לרוע המזל גם הנישואין הללו לא שרדו זמן רב. ב-1 באוגוסט פרץ מרד ורשה, שבמהלכו התקוממה המחתרת הפולנית נגד הנאצים. שלושה שבועות מאוחר יותר בלכרסקי-בלום מצאה את עצמה בצומת דרכים מחרידה. "סטאך נפצע מרסיס בירך שלו, התפתח זיהום והוא איבד את ההכרה. בינתיים הגרמנים כבשו חלק מוורשה. לא ידעתי את נפשי, מצד אחד סטאך חסר הכרה ומצד שני אני עם ילד בבטן וחסרת אונים", היא נזכרת, "בחור שהיה במקום אמר לי 'צאי ותצילי את עצמך ואת הילד שבקרבך, אני אטפל בבעלך ואם ימות אקבור אותו'. עזבתי בכאב גדול את אבי ילדי שעוד לא נולד. למוחרת סיפר לי אותו בחור שסטאך מת. הוא קבר אותו בחצר".

בלכרסקי-בלום הייתה בחודש חמישי להריונה כשהתאלמנה בפעם השנייה. היא הצטרפה לאישה שהוברחה לכפר יחד עם ילדיה הקטנים בקרון שהיה מיועד לבהמות. "כשהייתי בחודש התשיעי ורשה כבר הייתה חופשייה. חזרתי לשם וילדתי את בתי הבכורה אסתר. אחרי הלידה ערכתי הלוויה לסטאך". קרוב משפחתה היחיד שנותר בחיים היה אחיה הגדול ליאון , אצלו התגוררה עד שהכירה את שימק (שמחה) בלום, לימים בעלה השלישי. כמוה, הוא היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו – הוריו, שתי אחיותיו הבוגרות שהיו נשואות  לשני אחים ואחת מהן הייתה בהיריון מתקדם, שתי אחיותיו הצעירות ואחיו הקטן בן ה-8 והוא נותר לבד בעולם. ביוני 1947 שימק והיא נישאו. הוא גידל את בתה הקטנה אסתר כאילו היא בתו ונולדו להם עוד שני ילדים – מירה ומשה. בשנת 1957 הם עלו לארץ. כיום הבת הבכורה מתגוררת בגרמניה, הבן הצעיר חי בסן פרנסיסקו ורק הבת מירה חיה בישראל. שמעון נפטר לפני 32 שנה בגיל 67, ואחיה של מרישה, ליאון, נפטר לפני 22 שנה והא שומרת על קשר הדוק עם ילדיו מייק ואניה. "בחרתי בחיים. היו לי חיים טובים, ראיתי עולם, טיילתי, חוויתי, נהנתי ואהבתי לשיר ולרקוד", בלכרסקי-בלום מסכמת, "אבל השואה תמיד הייתה שם. השואה אף פעם לא נעלמת".

"רציתי להאמין שנהיה ביחד לתמיד", מרישה וארתור בעלה הראשון | צילום: באדיבות מרישה בלכרסקי-בלום

> "אימא סיפרה איך במחנה הנשים שתו את הפיפי אחת של השנייה בשביל לשרוד"