פחד מוות: הנרצחת הראשונה של 2026 היא המציאות המסויטת שלנו

2026 רק התחילה, וכבר נרשמה הנרצחת הראשונה, שאותרה הבוקר (חמישי) בדירתה בקריית ים ושמה טרם הותר לפרסום. מילה קשה, "נרצחת", אבל היא מהדהדת בראש חזק יותר מכל תחזית לשנה החדשה. וההד הזה פוגש פחד שכבר הפך לרקע קבוע. לא פחד דרמטי, פחד שקט, יומיומי, שמתחיל בגוף לפני שהוא הופך למחשבה. פחד שמופיע רגע לפני שפותחות חדשות, רגע לפני שיוצאות מהבית, לפני שאומרות לעצמנו שזו בטח רק תחושה. אבל זו לא רק תחושה והיא בטח לא פרטית.

>> הנרצחת הבאה יושבת עכשיו מפוחדת בבית – לא תעזרו לה?

זו תוצאה של מציאות לאומית שהולכת ומצטמצמת, שמקצינה לאט אבל בעקביות – בשפה, בחקיקה, בהדרה, בשולחנות קבלת ההחלטות. לא צריך למנות חוקים או אירועים כדי להבין: מספיק לחיות כאן, להיות אישה, ולהרגיש את הפער ההולך וגדל בין מה שהובטח לנו לבין מה שמתקיים בפועל. הפער הזה כבר לא נשאר ברמה הרעיונית – הוא מחלחל לחיים עצמם, לנשימה, לתחושת היציבות הבסיסית.

מצב חירום נשי

אני חיה כאן כל חיי. המדינה הזו היא בית. עם שפה, רחובות, זיכרונות. ובתחילתה של 2026 אני חווה זרות אזרחית עמוקה. תחושה ברורה שהמרחב הציבורי, החוקי והמוסרי כבר לא בנוי עבור נשים כמוני, אלא נסגר בפנינו.

ובמקביל לכל זה, הממשלה עצמה מייצרת מציאות שמעמיקה את הפגיעה בנשים, כמעט יום־יום. חקיקה שמרחיבה את סמכויות בתי הדין הרבניים על חשבון זכויות אזרחיות, חוקים שמבקשים להכתיב "זהות יהודית" במרחב הציבורי, כנסים רשמיים שמחזירים לשיח תפיסות מצמצמות על מיניות, זוגיות ותפקידה של האישה ומינויים פוליטיים שמעבירים מסר ברור לגבי סדרי העדיפויות. זו איננה שורה של מקרים נפרדים, אלא כיוון הנהגתי עקבי, שבו נשים אינן סובייקט שווה אלא קבוצה שצריך להסדיר, לפקח עליה, ולהחזיר למסגרת.

וההדרה הזו איננה נעצרת בחקיקה או בשיח. היא נוכחת גם במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות הגורליות ביותר. בשולחנות שבהם דנים במלחמה, בחטופים, בשיקום הדרום והצפון, ובעיצוב החיים האזרחיים שאחרי אסון, נשים כמעט ואינן קיימות. אנחנו שם כדי לשאת את המחיר, לא כדי להשפיע עליו

ואני לא יכולה שלא לתהות איך היו נראות ההחלטות אם היינו שם באמת, לא כקישוט, אלא כגורם מכריע. יש תחושה מתמדת של הידרדרות. לא נפילה חדה, אלא החלקה איטית, יומיומית, כמעט מנומסת. עוד חוק קטן שמצמצם, עוד תקציב שמחליק מתחת לרדאר, עוד “זה לא נורא, זה רק נקודתי”. אבל זה לא נקודתי. זה דפוס. זו מגמה. וזה הגוף שלי, החיים שלי, החופש שלי, שמשלמים את המחיר.

הפחד שלי איננו תיאורטי. הוא תוצר של חיים בתוך מציאות שבה אני לומדת לחשוב צעד אחד קדימה,  לא כדי להתקדם, אלא כדי לא להסתבך. מציאות שבה חופש הביטוי, התנועה והנוכחות כבר אינם נקודת מוצא, אלא סיכון שצריך לנהל. זו לא אלימות גלויה, אלא שינוי עמוק בתחושת המרחב.

"אני כותבת מתוך פחד ממציאות  שנתרגל אליה. שבה נגיד לעצמנו שזו רק תקופה, שזה יעבור. אבל חופש אזרחי כמעט תמיד נשחק בהדרגה, עד שיום אחד כבר לא יהיה לנו לאן לחזור. שנת 2026 היא לא דיסטופיה עתידית, זה ההווה שלנו"

 

אני רואה סביבי איך מרחבים שהיו ברורים מאליהם הופכים לזירות מתוחות. איך השפה משתנה, הטון מתקשה, והגבולות זזים בלי שאף אחד יכריז על כך רשמית. לא צריך איסור כתוב כדי להבין מה כבר לא רצוי. מספיק להרגיש את האוויר, את המבט, את השתיקה שנכנסת לפני המילים. והעייפות. אלוהים, העייפות – מלהסביר. מלהיאבק. מהדריכות המתמדת, מהצורך להצדיק, להבהיר, להרגיע. מהציפייה שנהיה מתונות, סבלניות, מכילות, גם כשהמרחב שלנו הולך ונסגר. ומתחת לעייפות יש גם כעס כבד ומודע לעצמו. כעס של מי שמבינה שהמאבק כבר איננו על הרחבת זכויות, אלא על עצם קיומן. על מה שפעם נחשב מובן מאליו: לנוע בלי לחשוב, לדבר בלי לחשב סיכונים, להיות נוכחת בלי לשלם מחיר.

אני כותבת מתוך פחד ממציאות שנתרגל אליה, מציאות שבה נגיד לעצמנו שזו רק תקופה, שזה יעבור. אבל חופש אזרחי כמעט אף פעם לא נגזל בהחלטה אחת, הוא נשחק בהדרגה, עד שיום אחד כבר אין לאן לחזור. שנת 2026 היא לא דיסטופיה עתידית, זה ההווה שלנו. ואני כותבת כדי לומר: אנחנו רואות, מרגישות. אנחנו לא מדמיינות. ומה שקורה כאן, קורה לנו. והשאלה היחידה שנשארת פתוחה היא לא אם זה חמור, אלא כמה עוד נצטרך לאבד לפני שזה יהפוך לבלתי הפיך.

הכותבת היא טל הראל דימנט, מובילת "בונות אלטרנטיבה" בהוד השרון, פעילה בקידום מגדר וחינוך שוויוני וממובילות הפורום למעורבות אזרחית ברשויות מקומיות.