טהראן זה כאן? ההדתה מתפשטת – ונשים משלמות את המחיר

אתמול ציינו את יום האישה הבינלאומי, אך עבור הנשים בישראל, שנת 2026 אינה זמן לחגיגות, אלא זמן למלחמה על הבית. הסיסמה שמרעידה את רחובות טהראן, "נשים, חיים, חירות", הפכה מקריאה רחוקה של נשים אמיצות באיראן, לקריאת ההשכמה המהדהדת של כל ישראלית וישראלי. איראן היא מזמן לא רק אויב צבאי, היא תמרור אזהרה חי למה שקורה כשקנאות דתית משתלטת על מדינה. איראן הפכה לנחשלת לא בגלל היעדר פוטנציאל, אלא משום שהדת הפכה בה לכלי של דיכוי ושלטון. לשם בדיוק הממשלה הזו מצעידה אותנו, למקום שבו ההלכה גוברת על החוק, והאמונה העיוורת מחליפה את הקידמה.

>> "יום האישה 2026 הוא לא יום חג – הוא צריך להיות יום זעם"

הפער מעולם לא היה ברור יותר. מצד אחד עומד הציבור הישראלי החופשי, שבנה כאן מעצמה אזורית, שמאמין בשוויון לנשים, במדע, ובזכויות האדם. מצד שני, עומדת חבורה שמנסה להפוך את ישראל לגרסה היהודית של הרפובליקה האסלאמית. זה מתחיל במחיקה עקבית של נשים מהמרחב הציבורי, החל מהניסיונות להוציא נשים מיחידות צבאיות לוחמות, דרך קידום חוקי הפרדה מגדרית באקדמיה, ועד לכפיית "זהות יהודית" דורסנית במרחב הציבורי. זו תחילתה של הדרת נשים מוחלטת שנועדה להפוך אותנו לשקופות בחסות חקיקה דתית דורסנית.

תסמונת שטוקהולם פוליטית

תהליך ה"איראניזציה" מחלחל לכל מוקדי הכוח. הניסיונות להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים הם הצעד הראשון למחיקת זכויות היסוד שלנו וחירותנו האישית. במקביל, אנחנו עדות לפולחן אישיות מסוכן המזכיר את המודל של ח'אמינאי. כשאנחנו שומעים התבטאויות על ראש הממשלה כ"שליחו של אבינו שבשמים", ברור שהמטרה היא לייצר "מנהיג עליון" שאין לערער על סמכותו. אך הציבור לא שוכח, מי שטיפח את חמאס כנכס, איפשר לו להתחמש במיליארדים והפקיר חטופים, אינו משיח, הוא האחראי הראשי למחדל.

"הפער מעולם לא היה ברור יותר. מצד אחד עומד הציבור הישראלי החופשי, שבנה כאן מעצמה אזורית, שמאמין בשוויון לנשים, במדע, ובזכויות האדם. מצד שני, עומדת חבורה שמנסה להפוך את ישראל לגרסה היהודית של הרפובליקה האסלאמית"

 

בזמן שהחיילים בחזית, הממשלה מנצלת את עשן הקרב להשלמת ההפיכה המשטרית דרך פיצול תפקיד היועמ"שית, ריסוק התקשורת החופשית והפיכת המשטרה למיליציה פוליטית, סרה למרותו של עבריין מורשע. באיראן אין עיתונות חופשית ואין מערכת משפט עצמאית, זה בדיוק היעד של ממשלת החורבן.

כדי להפוך את המגמה המסוכנת הזו, עלינו להציב חזון ברור של שוויון ודמוקרטיה שלא מסתפק בסיסמאות, אלא מתרגם אותן לתוכנית עבודה ממשית. הדרך לשיקום עוברת קודם כל בעיגון השוויון המגדרי בחוקי היסוד של המדינה, כך שחירות ושוויון זכויות יהיו הבסיס הבלתי מעורער לכל אזרח ואזרחית ברוח מגילת העצמאות. עלינו להבטיח בחקיקה ייצוג הולם של לפחות 40% נשים בכל מוקדי הכוח והשירות הציבורי, ולהקים רשות לאומית חזקה למאבק באלימות מגדרית שתאמץ אמנות בינלאומיות מחייבות.

הפיכת המגמה דורשת גם הגנה על החירות האישית שלנו בתוך התא המשפחתי. במקום להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים, יש לפתוח מסלול אזרחי מלא לנישואין וגירושין שיעניק לנשים הגנה שווה תחת החוק. במקביל, המדינה חייבת להשקיע בביטחון הכלכלי של המשפחה על ידי הארכת חופשת הלידה וההורות ל-26 שבועות ושיקום יסודי של מערך החינוך לגיל הרך כעוגן חברתי מרכזי.

הישגי ישראל הם תוצר של חופש, לא של כפייה. הציבור הישראלי החופשי הוא הנס האמיתי של המדינה הזו, ואנחנו ננצח גם את האויבים מבחוץ וגם את הניסיון להפוך אותנו לאיראן מבפנים. ביום שאחרי יום האישה, אנחנו לא מבקשות פרחים, אנחנו דורשות את המדינה שלנו בחזרה. נשים, חיים, חירות. לא נהיה איראן.

הכותבת היא הדס רגולסקי, חברת מועצת העיר תל-אביב-יפו וראש מטה הדמוקרטיות במפלגת הדמוקרטים.