איך לעזאזל דידי הררי חזר לתפקידו ואנחנו שוב חזרנו בזמן?

מה אני אגיד לך דידי, גם לי לוקאלי. קשה, קשה. הכל קשה. להיות אישה זה קשה. לקום בבוקר לכותרת שאנשים לא ראויים חוזרים לעבוד בתקשורת ולסחוף מעריצים – זה הארדקור. ולהסביר את זה לשתי הבנות שלי, זה כבר גם מבאס.

>> פרשת דידי הררי: זהו רק קצה הקרחון, אבל קרה פה דבר גדול

מספיקה הצצה קטנה בתמונות הסקרים של ראשי המפלגות שעומדות להיות כאן (ספויילר, לא משנה מי ייבחר, לא יהיה לו רחם) או פשוט לפתוח פייסבוק ולראות את אייל גולן מוערץ על ידי קהל שהתבקש להגיע בלבן (דוגרי אחלה דרך להלבין תדמית) כדי לחוש בהתקף חרדה קל ולרוץ לעשות מהר מנוי לאפליקציית מדיטציה או לשיעורי קיקבוקס. תכל'ס שתי הדרכים לגיטימיות בהתמודדות עם ישראל והעולם ב-2025.

הפתרון: הדרה

ולמי שפספסה, דידי הררי, שלפני שנה בדיוק פורסם תחקיר ב"הארץ" על כך שהטריד מינית לכאורה נשים שעבדו לצידו ברדיו 102FM, חוזר לשדר, הפעם ברדיו דרום. בתגובה לפרסום התחקיר, הררי הגיב: "במקרה שפגעתי במישהי שלא התכוונתי – אני מצטער ומתנצל ומבטיח להיות קשוב יותר". אבל אין סיבה לדאגה! הוא חוזר לעבוד עם צוות שכולו גברים! איך נשלב חרדים בצבא? נסתיר נשים. איך נשלב חרדים באוניברסיטה? לא נעסיק מרצות. איך נפיק תוכניות רדיו עם גברים שהואשמו בהטרדות? קל, נחזיר אותם לתחנה אחרת ונשים לצידם אשכים במקום וג'יינות. עוד לא הבנתן? הפתרון להכל – זה שפשוט לא נהיה שם! לעזאזל, איך דידי הררי חזר לתפקידו ואנחנו שוב חזרנו בזמן?

תראו, זה לא סוד שהמלחמה הארוכה החזירה את המאבק הנשי אחורה ועכשיו במקום שנצליח לשמור את ה"עיניים על הכדור" – יש לנו עשרות כדורים לג'נגל. ברמה השלטונית, הגבריות קיבלה את הכבוד המחודש שלה. צריך "לנצח", "לכסח", "למוטט" ולא שזה לא לגיטימי כמובן, רק שיש עוד צד בעניין הזה שמתמוטט – למשל, הנשים שנשארו בבית, כשהבעל שלהן נוכח רק בשיחות וידאו, כל הבית נפל עליהן ובנוסף להכל, גם כשהכל נגמר – בן הזוג חזר שבר כלי מהמלחמה ועכשיו היא גם צריכה לטפל בו לשארית חייה. זה, תאמינו לי, וואחד מיטוט.

"איך נפיק תוכניות רדיו עם גברים שהואשמו בהטרדות? קל, נחזיר אותם לתחנה אחרת ונשים לצידם אשכים במקום וג'יינות. עוד לא הבנתן? הפתרון להכל – זה שפשוט לא נהיה שם!"

 

ברמה התקציבית – אלוהימה, צריך לטפל פה בכל כך הרבה דברים. ולכן, גם המדינה תזרים את הכספים למקומות אחרים (כאילו הייתה להם כוונה לפעול בנידון עוד לפני המלחמה) וגם תורמים, קטנים וגדולים, יעדיפו לתת למילואימניקים, פוסט טראומטיים, עסקים שקרסו, חטופים שלא מקבלים תמיכה מהמדינה, ובקיצור עשרות מטרות שונות כשבסוף הרשימה – עמותות "נשיות" שמנסות לעשות את העבודה שהממשלה שלנו פשוט לא מצליחה: למנוע מאיתנו הנשים להירצח ולחיות תחת אלימות.

וברמה התקשורתית, אם כל כותרת הייתה זיקוק, אפשר לומר שאנחנו חיות ביום עצמאות אחד גדול. סילבן שלום הואשם לכאורה בהטרדות בעברו ועכשיו ממריא לתפקיד ליו"ר התעשייה האווירית. חבר הכנסת חנוך מילביצקי נחקר באזהרה לגבי אונס לכאורה, אבל השעיה או התפטרות כלל לא באו בחשבון. טוב, תראו כמה טוב זה עבד לטראמפ. לכאורה, כן?

אנחנו חיות במהדורת חדשות 24/7 ועדיין זה מרגיש כאילו לא מספיקים לסקר את כל העוולות והאסונות שקורים לנו כאן. עוד אישה נרצחה כי ביקשה להתגרש. עוד אחות נדקרה על כבוד המשפחה. אז תגידו, מה זה כבר חבר כנסת שחשוד לכאורה באונס? למי יש זמן וקשב לזה?

ואחרי שסיימתי להתעצבן על מקרה דידי – עברתי לעצבות גדולה. כי אם איכשהו בילדותי הייתה לי אשליה שאנשים בכירים תמיד יעשו את הדבר הנכון – כי חינכו אותנו שאם נהיה מספיק טובים נתקדם – היום אני מבינה שכנראה ההיפך הוא הנכון. הטובים והטובות מהססים, שוקלים, מתלבטים, קצת תסמונת המתחזה, תסמונת זיבי, והופ, העולם שלנו נתפס. בעיקר על ידי גברים.

אז בינתיים, נעשה מה שאנחנו יכולות כדי להעלות מודעות. יש יותר מדי רווחים בין הכיסאות, ואיכשהו, האחריות למלא אותם שוב הוטלה עלינו, האזרחיות הרגילות. בין לו"ז ששותה את החיים, ילדים, קריירה ומה לא, אנחנו מנסות להחזיק את הכיסאות חזק, שלא יזוזו עוד יותר ושלא יפלו לשם עוד נשים. הותשתי. די. הרגתם.